הראיה הקוסמולגית

המושג "סיבה ראשונית" מכיל סתירה פנימית כמושג: אם ממשיג המושג תופס מהי סיבה ראשונית אז המושג "סיבה ראשונית" הוא חלק מן שאר הדברים שהממשיג יכול להמשיג. כלומר הסיבה היא כבר לא ראשונית ובעצם יוצא שהממשיג המציא לעצמו משפט חסר כל מובן.
אז מדוע לעשות מעשה שכזה? פשוט, כמו שיש שרלטנים שמדברים על גן עדן וגיהנום כאילו הם היו מנהלי אגף כוח אדם שם. כך ממשיג המושג הזה הוא שרלטן שמרמה עצמו ואחרים כאילו הוא קודם לסיבה הראשונית שאותה הוא תופס. כלומר הכל קטן עליו.

ונאמר אמן!

מה אתה חושב על הטענה שבשביל שהתוצרים לסיבה יהיו בעלי בחירה חופשית סביר להניח שגם המניע הראשון הוא בעל בחירה חופשית?
בכל אופן, ברגע שאתה שואל מחדש על המבנה המכני של הסיבה הראשונית אתה בוודאי נזקק לטיעון הטעם המספיק כפי שהזכרת במחברת. אך פחות דיברת שם מניין מקורו. מה הטעם המספיק להניח, שעיקרון הטעם המספיק, מספיק נכון.

לא יודע לענות על כך. יש לנו גם רגליים למרות שלו אין. אני לא בטוח עד כמה הטיעון הזה משכנע.

מסכים, אבל הוא מוגדר ככל יכול אז זה קצת שונה.
בכל אופן, מה הטעם המספיק לקבל את עיקרון הטעם המספיק שהזכרת??

עקרון הטעם המספיק

פשיטא,

א. "סיבה ראשונית" אינו תכונה פנימית באל אלא תואר פעולה (יחס סיבתי בינו לדברים בבריאה).

ב. המושג "סיבה ראשונית" אינו הסיבה הראשונית עצמה אלא *מה שבאמצעותו תופסים* אותה (או את היחס הממשי שקיים בינה לברואיה). הסיבה הראשונה עצמה נמצאת מחוץ לתפיסה ואילו המושג שבאמצעותו היא נתפסת – באדם התופס.

OU,

אולי נכנסת כאן לבעית הרגרסיה של אריסטו. אם צריך נימוק לכל טענה, הרי שלא תסתיימנה כמות הטענות שיש לנמק ולעולם לא נדע דבר. אז יתכן שעקרון הטעם המספיק הוא אחת מהטענות הברורות או מובנות או ידועות מאליהן שכל נסיון לנמקן יהיה עקר – התבססות על אקסיומות ברמת וודאות פחותה יותר. אפיסטמולוגים בני זמננו מכנים את התיאוריה לפיה בניין הידע שלנו מורכב מאקסיומות שאינן דורשות הסבר בעצמן בשם Foundationalism (מסדתנות).

עדיין, יש פילוסופים שסיפקו נימוקים לעקרון הטעם המספיק. יתכן שניתן לראותו כהסקה להסבר הטוב ביותר. אנו רואים שלכל עניין קונטינגנטי ביקום מוצאים בסופו של דבר הסבר. אז השאלה האם זה קורה בכל פעם באקראי או שמא ההסבר הטוב ביותר לתופעה שמדובר בעקרון מטאפיסי כללי. פילוסוף קתולי בן זמננו בשם אלכסנדר פרוס (Alexander Pruss) הציג שורה ארוכה של אבסורדים שיתקבלו עבור מי שמסרב להודות בו.

קופנהגן, יש לך לינק לדבריו של פרוס?

יש כאן כמה החל מ-2.2 (Why should we believe the PSR?) עד לפחות 2.2.5 (ועד בכלל).

http://alexanderpruss.com/papers/LCA.html

בזמנו כשהייתה לי גישה ל-Ebooks קראתי יותר על כך בספרו
The Principle of Sufficient Reason: A Reassessment

וכן בעוד איזה מאמר או שניים בכתבי עת שאינם זכורים לי כעת.

תודה

קונפהגן, ברוך השב והמשיב.
א. ומה בכך. אם אתה תופס את מושג היחס היסבתי בין האל לעולם זה אומר שאתה כמו האל. כי רק האל יכול לתפוס את יחסו לעולם.
ב. סיבה ראשונה היא מושג אנושי לכל דבר ועניין כל ילד יכול להבין אותה. ועל כן היא נמצאת בתוך שאר התפיסות הרגילות של בני האדם. אין בה שום תכונה מיוחדת. הרבה מושגים של בני אדם מאבדים ממשמעותם כשבאים להחיל אותם על המציאות.

נ.ב.
עקרון הטעם המספיק הוא עיקרון שגרם לבני האדם להיות תקועים בתיפסות פרימיטיביות אלפי שנים. לא הספיק לנו כבר?

קופנהגן, תודה רבה. מה אתה חושב על דברי המרא דאתארא שמקשר בין האמונות שלנו לבין חוש מוחי-הכרתי? נשמע שאתה מצליח להתחמק מכך ע"י גישה של אמונות בסיסיות ראשוניות שלא ניתן ולא צריך לבסס אותם יותר, אך עולה השאלה האם יש קשר ביניהם לבין האמת החיצונית לנו, דבר שלא נראה סביר.
ב. מה אתה חושב על החלפת העיקרון הטעם המספיק בעיקרון הסיבתיות (שפעמים רבות בחיי היומיום אין הבדל בין השתיים ולכן די לנו בה). ובפרט שניישם את עיקרון הסיבתית רק על דברים פיזקליים שסביבנו. שתי ההנחות הללו נשמעות סבירות ביותר אפילו יותר מעיקרון הטעם המספיק וצירופם מפיל את הראיות של הרב מיכי לאלוקים כדיאזם/תאיזם כפי שהראתי כאן.

פשיטא,

א. הרמב"ם עסק בשאלה זו במו"נ בדיוניו על הלגיטימיות של תארי פעולה (למשל פרק מו בחלק הראשון). בקצרה, לא הרי קביעת מציאות הדבר כהבהרת מהותו ועצמותו. כשמדברים על התלות של דברים בעולם באל, איננו מתחייבים לומר שום דבר אודות *מהות* האל אלא רק שופטים שקיים יחס בין קיומו של הדבר התלוי לדבר שבו הוא תלוי. כיוצ"ב כשאתה אומר שכוח הכבידה שמפעיל השמש על כדור הארץ גורם לו לתאוצה צנטריפוגלית אינך מתחייב לומר דבר לגבי טבעו של השמש. יתכן שאינך יודע על כלום על מהות השמש למעט העובדה שתנועתו הסיבובית של כדור הארץ תלויה בו.

ב. לא הבנתי מה הטיעון. גם המשפט שהעלית: "הרבה מושגים של בני אדם מאבדים ממשמעותם כשבאים להחיל אותם על המציאות" הוא משפט אנושי לכל דבר ועניין, ואין בו תכונה מיוחדת, ואם המושגים שלנו מאבדים ממשמעותם כשבאים להחיל אותם על המציאות, אזי גם משפט זה.

נ.ב. להפך. העקרון הוא הבסיס למוטיבציה שמניעה כל מדע.

OU,

אין על מה. לא יצא לי לראות את הקישור של המרא דאתרא לחוש מוחי הכרתי ומה משמעו אז לא ברור לי ממה אני 'מצליח' להתחמק. לעניות דעתי כשמדברים על אפיסטמולוגיה (ובלי קשר לעקרון הטעם המספיק או הראיה הקוסמולוגית) נראה שחייבים לטעון שיש אמונות בסיסיות שאינן נשענות על אמונות אחרות ואינן מצריכות השענות שכזו. אחרת נגיע לסוג של קוהרנטיזם (או רגרסיה אינסופית), וקוהרנטיזם אינו קוהרנטי עם מושג האמת.

ב. נטייתי היא אומנם לסבור שעקרון הסיבתיות הוא הבסיס האונטולוגי לניסוחים השונים של עקרון הטעם המספיק. באופן מסורתי עקרון הטעם המספיק המיוחס ללייבניץ עוסק רק ב*טענות* קונטינגנטיות שמחייבות *הסבר* (ולא ב*עצמים* קונקרטים בעלי מאפיינים קונטינגנטים שמחייבים *סיבה*) אולם נראה לי שמבחינתנו האונטולוגיה קודמת ללוגיקה (למעט באל הזהה למחשבתו ששם קיימת זהות) ומשום כך אנו מאמינים בניסוחים השונים של עקרון הטעם המספיק רק מכיוון שיש לנו אמונה קודמת ובסיסית יותר בעקרון הסיבתיות. אולם עקרון הסיבתיות אינו מצטמצם לעצמים פיסיקלים ולא מוצדק לצמצמו כך אד הוק רק כדי להמנע ממסקנת הראיה הקוסמולוגית. למשל כשאנו מדברים על רצון חופשי בלתי פיסיקלי אנו שואלים מהי הסיבה לבחירה בא' ולא בב' ומצפים בתור הנחה ברורה מאליה שתהיה לכך סיבה (הטעמים או המוטיבציות לבחור בא' בתוספת יכולתו של הבוחר לבחור כך).

בנוסף אפנה אותך ללינק שצירפתי לעיל במענה לשאלת ה'מרא דאתרא' כדי לקבל פרספקטיבה נוספת לגבי הבעייתיות שבצמצום העקרון לעצמים פיסיקלים.

א. החוש ההכרתי מבית מדרשו של מרנן שר האתר שליט"א הוא אחד מהחידושים היותר גדולים שלו בתחום האפיסטמולוגיה וכתב על כך לידעתי מספר ספרים. החוש הזה מצליח לקשר בין טענות אמפיריות לבין טענות אינדוקטיביות~מדעיות. למשל כאשר אנחנו עורכים ניסוי של החוק השני של ניוטון ומקבצים את נתוני הניסוי למספר הנק' שבגרף אנחנו "צופים" בחוק הטבע הכללי דרכם בשביל לבצע אקסטרפולציה ועוד.
ולכן אני שואל, כיצד האמונות הללו שמדברות על העולם החיצוני אכן נכונות? מילא תאמר שההנחה שמה שאנחנו חושבים או רואים באמת קיים במציאות החיצונית הוא אמונה בסיסית, אך מדוע להניח למשל שתערו של אוקאהם היא אמונה בסיסית, או האמונה בדבר הטעם המספיק שכל עצם בעולם זוקק טעם מספיק? אני חושב שעצם יצירת האמונה הזאת אצלנו מחייבת גורם שיקשר בין העולם החיצוני אלינו.

ב. לא לגמרי הבנתי את דבריך בביטוי "הבסיס האונטולוגי" או בביטוי בהמשך "שמבחינתנו האונטולוגיה קודמת ללוגיקה". אני מניח שאתה התכוונת שזה מדבר רק על יישים ולא רק על כל טענה קוניטינגנטית כמו לייבניץ.

הטענה שלך בהמשך על כך שעיקרון הסיבתיות הוא בסיסי ביותר ולא רק לעצמים פיזקליים כמו רצון חופשי, איננה ברורה לי כי בחירה חופשית איננה תהליך סיבתי אלא בעלת טעם תכליתי.אך אני מניח שהתכוונת לטעון שעיקרון הסיבתיות מבחינתך זהה לעיקרון הטעם המספיק.

כמו כן, אשמח לשמוע מה אתה חושב על האקראיות הסוררת השוררת במכניקת הקוונטים שמנפצת לנו את רצפת הראיה ביצור חלקיקים ללא סיבה,והתנהגות הגופים.

תודה רבה, אני אשמח לקרוא אותו

OU,

אתה שואל: "כיצד האמונות הללו שמדברות על העולם החיצוני אכן נכונות"? אך באופן דומה היה ניתן לשאול כיצד המתמטיקה וחוקי הלוגיקה כאלה? הם לא רק מחייבים את העולם החיצוני האקטואלי, אלא תקפים בהכרח ובכל עולם אפשרי. כיצד התפיסה שלנו מסוגלת לדעת כאלה דברים?
כמו שאפשר לתפוס אמיתותם של אלה, אין סיבה עקרונית שלא ניתן יהיה לתפוס משפטים העוסקים בהכרח מטאפיסי (עקרון הסיבתיות/הטעם המספיק).

לגבי גורם מקשר, הפעילות התקינה של המערכת הקוגניטיבית האנושית היא משהו שנוצר על ידי גורמים מקשרים כאלה בינה למציאות החיצונית. גם האמנות בסיסיות נוצרות בגין פעילותם בעבר ובהווה של גורמים מקשרים כאלו ולא רק האמנות נגזרות.

ב. נכון. הכוונה לא הייתה לשלול את התוקף מניסוח כזה או אחר של עקרון הטעם המספיק סטייל לייבניץ, אלא רק לטעון שמה שקדום יותר במערכת ההאמנות שלנו הוא תפיסת עקרון סיבתיות שמאפיין עצמים במציאות.

זה שהעקרון אינו מצטמצם לעצמים פיסיקליים אינו נסמך רק על הדוגמה של רצון חופשי אלא על כל מצב עניינים שניתן להעלות על הדעת. אם עקרון הסיבתיות אינו תקף מחוץ לעצמים פיסיקלים, הרי שמחוץ להוויית החלל-זמן של היקום שלנו לאחר המפץ הגדול אין כל מניעה שהיו נוצרים אינסוף יקומים מן האין ואז היינו מקבלים פרדוקסים כמו המוח של בולצמן (אם שמעת עליו). העובדה הפשוטה שאיננו מעלים בדעתנו סיטואציות מסוג זה (אלא רק בדיעבד כדי להמנע ממסקנת הראיה הקוסמולוגית או הכוונון המדויק של היקום ודומיהם) מעידה על כך שהמחשבה האנושית מתקשה באמת לכפור באוניברסליות של עקרון הסיבתיות.

רצון חופשי אינו פועל בוואקום. לא תתכן בחירה חופשית ב-X אלא אם כן הבוחר הוא סוג כזה של יצור שצורה מסוימת שבה X נתפס בדעתו מסוגלת להניעו לפעולה, ומזה שאנו שואלים מדוע פלוני בחר ב-X ומצפים לתשובה במונחי מוטיבציה אנושית לפעולה אפשר לראות שאנו מחילים את עקרון הסיבתיות גם כשמדובר ברצון חופשי.

לפעמים פיסיקאים משתמשים בדימויים קצת מוליכי שולל כדי להמחיש מוזרויות מסוימות שקיימות בעולם הפיסיקלי אולם אין כזה דבר ייצור חלקיקים מן האין ללא סיבה. מכניקת הקוונטים מדברת לכל היותר על חלקיקים הנוצרים מאנרגית הוואקום הקוואנטי (ואנרגיה אינה "אין") אך לא מן האין ממש.

אינדטרמיניזם אינו נוגע בעקרון הסיבתיות. גם בחירה חופשית אנושית אינה דטרמיניסטית. זה שאדם יכל לבחור ב-Y במקום ב-X אינו מערער על העובדה שיש סיבה לכך שנבחר X. בדומה, העובדה שאותה מערכת קוואנטית יכלה לייצר תוצאה שונה אינה מערערת על כך שיש סיבה לכך שנוצרה התוצאה המסוימת – והיא המערכת הקוואנטית המדוברת המסוגלת במהותה להביא לתוצאה זו.

קקופנהגן, אמנם איני עוקב כבר אבל הערה על הפיסקה האחרונה בדבריך. אינדטרמיניזם ודאי נוגע בעקרון הסיבתיות. במצב קוונטי שבו יש קריסה למצב אחד מתוך כמה אפשריים, ההנחה היא שאין סיבה שגרמה לזה. אם הייתה סיבה לא היו אפשרויות אחרות. נכון שברובד עמוק יותר ניתן לראות את המבנה הקוונטי של היקום בעצמו כסוג של סיבה, אבל זו לא סיבה לתוצאה המסוימת אלא לעצם המכניזם הקוונטי שבוחר תוצאה אחת מבין כמה אפשריות.

קקופנהגן תודה רבה,
א. מדוע אתה חושב שהמתמטיקה היא תקפה בהכרח ובכל עולם אפשרי? לא ניתן לדמיין שיש עולם שכאשר תשים גפרור ליד גפרור יהיה "שד" שיוסיף לך גפרור שלישי. ואז תניח באותו עולם ש1+1=3 וזה גם הכרח לוגי בכל העולמות….
לעומת זאת, מובנת ההנחה שחוקי הלוגיקה יהיו תקפים בכל עולם שניתן לחשוב עליו כי מבחינתו לדבר שהוא סתירה לוגית אין מובן וזה פשוט לא מוגדר. אך לא יותר מזה..
ולכן אני לא חושב שצריך לקבל את הטענה שהעלתה שאנחנו מסוגלים לתפוס דברים בכלל העולמות.
בכל אופן, נשמע שהגורם המקשר מבחינתך איננו הראיה השכלית של מרא דאתרא, אז אם אתה מדבר על גורם מקשר מסוג אלוהים אז מעצם הגדרתו כיודע הכל דבריך מובנים.
אך אם התכוונת לגורם מקשר מסוג טבעי ~סטייל~ אבולוציוני. אז אף אם בכוחה של האבולוציה ליצור ברמה מסוימת הבנה שלנו למציאות החיצונית אין לה שום אפשרות שהיא תוכל לספק לנו מידע בעניין הנחות מטאפיזיות שונות כשכל כולה פועלת נגזרת של חוקי הטבע.

ב. תודה רבה דברי הרב למטה השלימו את השאלה, אני יתמקד בחלק שהעלית את השאלה הספקנית שמעלה רבות חבריך אלכנסדר פראס לעניין יצירת דברים מן האין אך זה מרגיש לי דברי תימה. הרי גם מי שלא מקבל את עיקרון הסיבתיות איננו בהכרח מקבל בריאת יש מאין אך מכנגד הוא טוען שהעולם הוא פשוט קדמון. אני מאמין שתטען שניתן לדמיין גורם מסוים מחוץ למרחב שיגרום לשינויים במרחב זמן שלנו וידמו לנו כבריאת יש מאין. אבל לא באמת מדובר בבריאת יש מאין ממש.
בכל אופן, אני מסכים לטענות הספקניות שאתה מעלה. אך זה נשמע לי מסוכן מדיי ואפילו לא נכון, כי אני לא בטוח שאחרי שאתה מעלה את הטענות הללו אתה לא כורת את הענף שאתה נמצא עליו.
האם אתה לא חושב שהם שאלות קשות מידיי? אם לשיטת השולל את עיקרון הטעם המספיק אנחנו מאבדים ידינו ורגלינו ביכולת לחשוב משהו על העולם מסביב לא בטוח שגם מי שמקבל את עיקרון הטעם המספיק יהיה חף מכל זה. למשל, סוף סוף אולי אנחנו נמצאים באחד מאותם עולמות אפשריים שחבורתכם אוהבת לתת כנגד שוללי הטעם המספיק אבל אנחנו רק לא מודעים לכך כי זה הטבע של העולם הנוכחי שלנו שלא נהיה מודעים לטעויות שלנו. ועל זה תוסיף את הקושיה שעולם ישר ונכון יש כמעט רק אחד אך עולמות משובשים יש בלי סוף…

לרב,

האם לא מוסכם שהמערכת הקוונטית גרמה לתוצאה? בלעדיה לא הייתה קריסה כלל.

מזה שהיו אפשרויות אחרות לא נובע שלא הייתה סיבה. זה שמאורע נגרם באופן אינדטרמיניסטי אין משמעו שהוא לא *נגרם*. הוא נגרם, רק לא באופן שהסיבה הכריחה את התוצאה.

אומנם על פניו עשוי להיראות שיש בכך בעיה עם עקרון הטעם המספיק, אך לא עם עקרון הסיבתיות. שכן עקרון הסיבתיות מצריך רק סיבה שמסוגלת במהותה להביא לתוצאה הקונטינגנטית (וזו אומנם קיימת: המערכת הקוונטית מוגדרת כך שהיא מסוגלת להביא לכמה מצבים אפשריים).

אולם להערכתי אין גם בעיה לעקרון הטעם המספיק. לכל טענה קונטינגנטית (להוציא אולי טענות גבוליות מסוימות) יש הסבר. לטענה שהמערכת הקוונטית גרמה למצב אחד ולא למצבים אחרים יש הסבר במונחי היכולות המונחות בטבעה של המערכת. מה שאין לו הסבר זו השאלה מדוע היא "גרמה למצב האחד *במקום* למצבים האחרים". אולם נראה שמשפט ה"במקום" (Rather than) אינו מהווה טענה על המציאות.

זו שאלה של הגדרה כמובן. אתה יכול לומר שלתוצאה 5 בהטלת קוביה יש סיבה: עצם זה שהטילו את הקוביה ושהיא הוגנת.
אבל זו לא סיבה במובן של ה"מספיקות", ופילוסופים אנליטיים כבר עמדו על כך שסיבה צריכה להיות תנאי מספיק למסובב (ולחלקם: הכרחי ומספיק). תנאי הכרחי שאינו מספיק לא יכול להיחשב סיבה (אלא אם תאמץ לצורך הדיון הגדרה שונה מהמקובל לסיבתיות).
[אני כמובן מניח רק לצורך הדוגמה שהתוצאה בקוביה היא אקראית (מה שלא באמת נכון).]

OU,

השד שמניח גפרור נוסף איננו דוגמה ל-1+1 אלא ל-1+1+1. זה שעולם בלתי אפשרי איננו מוגדר זה היינו הך עם הטענה שאין עולם כזה (אין כזה דבר 'עולם' שאינו עונה להגדרת 'עולם'), כלומר חוקי הלוגיקה מחייבים בכל העולמות האפשריים ואת העובדה הפשוטה הזו אנו בהחלט תופסים. לא התחייבתי למיהו או מה טיבו של הגורם המקשר (דיון ארוך בפני עצמו) אלא רק לכך שגורם מקשר קיים.

לרב,

נראה לי שהעמדה לפיה סיבה חייבת להיות תנאי מספיק למסובב שקולה לטענה שאין כזה מושג סיבתיות אינדטרמיניסטית (הנחת המבוקש) ואין לי סיבה חזקה לחשוב שהיא אמיתית.

קופנהגן, תודה רבה
א. אני מבין את טענתך שמבחינתנו אין פשר למשמעות 1+1=3 אך לכל הפחות אתה מסכים שבמידה והייתה בעולם אחר שבו היה שד נסתר הייתה חושב שלא הייתה מבין לעולם ש1+1=2?
אם ככה זוהי לא באמת טענה על כל עולם אפשרי כמו סתירה חסרת מובן כי כאן יש מובן מסויים. אלא סתם מגבלה אנושית שלנו.

מה אתה חושב על ב?

קופנהגן, בדיוק כך. ומכיון שההגדרה המקובלת לסיבתיות היא כדבריי (תנאי מספיק), אי אפשר להצהיר שאינדטרמיניזם לא נוגע לסיבתיות. כמובן שאם אתה מגדיר סיבתיות אחרת זה יכול להתיישב עם איינדטרמיניזם, אבל גם זו טאוטולוגיה.

OU,
אין בעד מה.

לאו דווקא. בעולם כזה הייתי חושב בגלל עקרון הטעם המספיק שיש משתנה חבוי (שד או מה שלא יהיה) כלשהו שגורם להופעתו של גפרור נוסף בכל פעם (ולא ש-1+1 שווה 3).

האם בב' אתה מעלה אפשרות לכפור בעקרון הסיבתיות ובעת ובעונה אחת בבריאה יש מאין (היינו ללא בורא)? הדבר נראה לי בעייתי מניה וביה. אם עקרון סיבתיות אינו מחייב מדוע שלא יופיעו יישים יש מן האין סתם ככה ללא סיבה. הרי מדובר ביקום לגמרי אי רציונלי ואין שום דבר בהוויה כולה, עצם או עקרון כלשהו, שמונע מדברים כאלה לקרות או שהופך אירועים כאלה בלתי סבירים.

הסיבה שפרוס מזכיר את האפשרות שגורם מחוץ לחלל-זמן יגרום להופעה יש מאין של עצמים היא כדי לענות לספקן שמנסה לדחות את עקרון הסיבתיות מחד תוך כדי טענה שיש לאמץ את העקרון לגבי אירועים בתוך החלל זמן מאידך. כל העניינים הללו דורשים הרחבה רבה ויהיה קשה לי להכנס אליהם כאן.

בכל אופן, גם עולם קונטינגנטי קדמון מחייב סיבה, לא פחות מעולם בלתי קדמון. את הנימוק לכך תוכל אם תרצה לראות בוידאו ששחררתי בעבר ליוטיוב עם ניסוח מסוים של הראיה הקוסמולוגית ואפשר להראות זאת גם אם נאמץ ניסוח או ניסוחים אחרים (שוב, הדברים דורשים הרחבה שלא כאן מקומה. אשתדל לכתוב על כך אולי בעתיד).

לרב,

זו אומנם הגדרה מקובלת בקרב רוב מסוים בקהילה מצומצמת מסוימת (פילוסופים אנאליטים – אם בכלל אפשר לשייך אותם לקהילה) אם כי יש לא מעט דמויות שאצלם היא לא: למשל לא פלנטינגה ולא פרוס ולא זגזבסקי (Linda Zagzebski). ועדיין נראה שבקרב רוב בני האדם שנוהגים להטיל אחריות כלשהי של האדם על מעשיו מונחת במוצהר או במובלע הגדרה שונה. מישהו כעס עלי כי נראה לו שעקפתי אותו בתור? לו היה מאמין שאין לי רצון חופשי ליברטריאני היה לו קשה לנמק את הכעס.

מעבר לכך, העיקר היה לומר שיש לפחות על פניו הבדל בין האמירה "א גרם ל-ב" לבין "א הכריח את ב" ויהיה חידוש מפתיע בכך אם מישהו יצליח להציג ניתוח כזה שמראה שהמשפט הראשון בעצם שקול לשני.

קופנהגן, תודה אך עדיין לא הבנתי.
יש הבדל ענק בין שינוי שיכול להתרחש ללא סיבה לבין יצירה של דבר חדש מאין! מהאין לא יוצא שום דבר חדש. לעומת זאת, שינוי בתוך היש הוא אפשרי. למשל במקום שגוף ינוע ימינה הוא ינוע שמאלה בפתאומיות זה אפשרי…. אותו דבר רואים בקוונטים.

העניין הוא שדברי פרוס תוקפים גם אותו. כי ייתכן שבאמת יש איזה גורם על טבעי כזה (נקרא לו שד), מחוץ לחלל-זמן שבאמת קיימת לו סיבה מסוימת מאחוריה וכן הלאה עד סיבה ראשונית התחלתית והוא גורם לנו לאירועים מוזרים בתוך החלל זמן. אירועים שהתרחשו בגלל סיבה מאוד ברורה – השד.
כיצד אמונה באותו סיבה ראשונית-אלוהים בדיוק פותרת זאת??
גם ייתכן שיש אינסוף שין-דלדים שהם ישויות הכרחיות… ולכן הספקנות הזאת שלו תוקפת גם אותו.

אוקיי, תודה רבה. בעניין הדברים האחרים אין לי כל כך כיצד להגיב.