התהוות יש מאין

שו”תקטגוריה: כלליהתהוות יש מאין
שיר שאל לפני שנה 1

בספר התניא מובא שיש שוני בין יצירה של ‘יש’ מ’יש’ ליצירה של ‘יש’ מ’אין’. ביש מיש אחרי היציאה התוצר עומד בפני עצמו. ואילו יש מאין היוצר צריך לחדש כל רגע ורגע את התוצר. ומכאן נגזרת תפיסת ההשגחה הפרטית. במה אתה לא מסכים לטיעון? אשמח להרחבה

השאר תגובה

1 Answers
mikyab צוות ענה לפני שנה 1

איני רואה מדוע כשיש נברא מאין אזי הכרחי שהיש הזה תלוי כל הזמן במי שברא אותו. וגם אם כן – אין זה אומר השגחה פרטית. זה רק אומר שהוא כל הזמן מתחזק אותנו, אבל ייתכן שהוא עושה זאת באופן קשיח וקבוע (דרך חוקי הטבע), ולא בדאגה ומעורבות אישית לכל אחד בכל רגע.

א' הגיב לפני שבוע 1

הנושא ממש מטריד אותי. אשמח ותעשה מאמץ לקרוא את זה זה, ולהגיב כאן (זה לא ארוך) – https://abc770.org/article_node_5628/

mikyab צוות הגיב לפני שבוע 1

אם יש טיעון כלשהו אנא העלה אותו לכאן ונוכל לדון.

א' הגיב לפני 4 ימים

כתבתי כאן לפני כמה ימים תגובה ארוכה. הלך לאיבוד בעקבות האקרים? יש להם משהו ספציפי נגדי?!…

ב' הגיב לפני 4 ימים

או שלחברת האיחסון שאחראית על תדירות הגיבוי יש משהו נגדך

mikyab צוות הגיב לפני 4 ימים

מצאתי אצלי באשפה של המייל:

תגובה מאת א':

זה מעט ארוך, עכ"פ אני חושב שניתן לפרמל את הטענה כך (לפחות בצורה כללית):

הנחה ראשונה: העולם מחודש (פירוט הנימוקים לכך ניתן לראות במו"נ לרמב"ם, בתניא זה עומד כהנחה ברורה).
הנחה שנייה: דבר מחודש זקוק לחידוש תמידי (זהו הכלל ההגיוני בו משתמש התניא).
מסקנה: העולם מתחדש בכל רגע ורגע.

כעת את ההנחה השנייה שדבר מחודש זקוק לחידוש תמידי ניתן לפרק כך:

הנחה ראשונה: בהגדרה אובייקט מחודש, בא תמיד אחר טבע שקדם לו (ולכן הוא מחודש).
הנחה שנייה: הטבע שקדם לאובייקט, חזק יותר מהאובייקט עצמו (הנחה מובלעת: הקדימה מעידה על קיום חזק יותר).
מסקנה לאור שני הנחות אלו: ללא זריקת אנרגיה ליצירה המחודשת, הטבע יתגבר על היצירה ויבטלה.

[אולי המחשה לכך ניתן לחשוב על אדם הזורק אבן, שכוח התעופה מחודש באבן, ולכן אחרי שמסתיים הכוח, האבן תיפול]

תרגום הדברים בהקשר של הבריאה: הטבע הסטטי הוא שרק הבורא קיים, ואין קיום למציאויות שחוץ ממנו. ולכן, היצירה המחודשת, שהיא העולם, עומדת בסתירה לטבע (סותרת את הבורא שהיה לבדו ללא מציאות חיצונית). ואם כן, ללא זריקת אנרגיה ליצירה המחודשת (העולם), היא אמורה להתבטל בכל רגע ורגע מצד הטבע שרק הבורא קיים. ובכל זאת, העולם לא מתבטל, כיון שהוא מקבל זריקת אנרגיה החזקה יותר מהטבע. והנה, הגענו שהעולם זקוק לדחיפת הבורא בכדי שיתקיים. מ. ש. ל.

נדמה שעיקר הטיעון עומד על ההנחה הב'. ומי שלא מקבל את האקסיומה הזו, הטיעון לא רלוונטי כלפיו.

דעתך?

הבהרה: ההנחה היא שיש דבר שמאיים לחסל. עצם מציאותו של הבורא עומדת בסתירה ליצירה. היא – בהגדרה – לא סובלת יצירות עצמאיות. אם הבורא לא יחדש את היצירה, הרי שהיא צריכה להתבטל.

ייתכן, שיש כאן הנחה סמויה, על מהות 'עבודה זרה'. בתפיסה זו, עצם זה שיש מציאות שלא צריכה חידוש, כלומר עצמאית, היא בדקות עבודה זרה.

—————————-

את תגובתי לא מצאתי:
אבל אני זוכר שכתבתי שההנחות כאן לא נראות לי. איני רואה סיבה להתנגד לאינרציה בקיום של דברים. איני רואה מאומה שמאיים עליהם.
ככל הזכור לי, אתה כתבת שקיומו של הבורא לא סובל קיום של דברים אחרים (אינסופיותו). וכתבתי שאיני רואה מדוע. בטח לא אחרי שהחליט לברוא אותם. הנחות אלו הן מסוג הספקולציות הרווחות שאיני מבין מניין הן צצו.

השאר תגובה