התמכרות חיובית

שו”תקטגוריה: פילוסופיההתמכרות חיובית
gil שאל לפני 6 שנים

שלום הרב,מרא דשמעתתא דבחירה חופשית  אפתח באור החיים הידוע:
“ואין טוב אלא תורה, שאם היו בני אדם מרגישים במתיקות ועריבות טוב התורה  היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם”  [אור החיים דברים פרק כ”ו] ברצוני לברר את עניין החירות והאידאל שלו. השאלה נסובה על עניין ההתמכרות בה מוכר האדם את חירותו ונמצא מותנה בהשגת עונג או תועלת מאובייקטים חיצוניים לו. דבר זה נחשב פסול. הדוגמא הרווחת היא התמכרות לעישון-שאמנם מתחילה עם בחירה חופשית מודעת אבל כמה שממשיכים בה,היא משתלטת על איזה חלק באדם וכופה את מוחו מבפנים לרצות עוד ועוד לעשן-גם אם כבר לא ישיג את התועלת המבוקשת מלכתחילה. שאלתי פעם מעשן,הרי הסאטלה (תחושת שכרות קלה ומענגת) שעשויה להיות למעשנים המתחילים מתפוגגת אצל הרגילים בעישון חיש מהר ואלו כבר לא יחוו אותה-אז מה הטעם לעשן עוד ועוד? הוא ענה לי שתמיד יש תקווה כזו שאולי אולי זה שוב יקרה. אחר ענה לי שזו כבר לא הסיבה והעישון נועד לפרוק מתח שמצטבר כשלא מעשנים ועוד תשובות. אחרים נוקטים שכבר אין סיבה ואפילו שלא רוצים לעשן הם מוצאים עצמם נמשכים לכך. (הנה ציטוט מ”יומנה של אליס” הובא במאמרו של רוזנברג שלום במוסף שבת,הממחיש תחושות של רצון ואי רצון של מכורה לסמים:”הרגשתי שהאוויר מתחיל להיות מחליא, אבל חלק מראשי רצה את זה. לא ידעתי אם לברוח או להישאר, או מה לעשות. הסתובבתי, ואז מישהו העביר אליי סיגריה וזה היה זה”.אליס מנסה שוב להיגמל. היא חיה תקופה נוספת בלי סמים, עובר זמן, והנה אנו קוראים: “אוף! מטומטמת, מטומטמת, מטמטמת, זה יקרה שוב! אני לא יודעת אם אני צריכה לשאוג מאושר, או ללבוש בגדי אבל, עם כל המשמעות של הדבר. כל מי שאומר שלא מתמכרים לסמים הוא מטומטם וטיפש, אידיוט, מטורף, בור ועם הארץ”.)
כעת,השאלה העקרית שלי היא האם כל התמכרות היא רעה מבחינה מוסרית או אתית או אנושית,כך ששעה שהגדרת מכור הגדרת אוטומטית אדם שאינו בין חורין,כזה ש’מכר’ את חירותו,או שהכל תלוי בתוצאה. היינו באם ההתמכרות מזיקה (עישון) או מועילה לבריאות (ספורט) ,ומדוייק יותר,האם ההתמכרות מעצימה או מחלישה את חווית החיים הפשוטה.(בספרו הדרך אל האושר,הפסיכולוג דן גילברט מראה,כדוגמא, שאדם שרגיל להינות מעישון של סיגר,ויושב בנחת בחופשה אל מול השקיעה אך לא מעשן באותו רגע -הוא נהנה פחות מן השקיעה בניגוד לאותו מצב נתון לפני שגילה את האיכות של העישון. למעשה בכל דבר זה כך,שהאדם האיכותן לא יהנה עוד מאותם דברים שהיה נהנה בהם לפני כן,אם זה בתחום היין,או האמנות וכולי. נחזור לעניין ההתמכרות, ייתכן שהתמכרות למוצר שבלעדיו חווית החיים פחותה יותר-בדוגמת הסיגר- הינה רעה,כי היא פוגעת אנושות ביכולת הפשוטה להנות מחווית החיים ה’טבעית’. (וגם כאן יש לחלק האם המוצר הזה מצוי או לא-כי אם תמיד מצוי,ולא מזיק,אז ניתן לטעון שהמכור לא יינזק כי תמיד יהיה לו הסיגר זמין כשניצב מול שקיעה כזו או אחרת). לדעתו של רמח”ל במסילת ישרים יש חסרון מוסרי בעצם ההתרגלות לרמת חיים גבוהה :”כי הנה אין לך תענוג עולמי אשר לא ימשוך אחריו איזה חטא בעקבו. דרך משל: המאכל והמשתה כשניקו מכל אסורי האכילה, הנה מותרים הם. אמנם… בהיות האדם מרגיל עצמו לשבוע מאכילה ושתיה, הנה אם פעם אחת יחסר לו רגילותו, יכאב לו וירגיש מאד ומפני זה נמצא הוא מכניס עצמו בתוקף עמל הסחורה ויגיעת הקנין לשתהיה שולחנו ערוכה כרצונו ומשם נמשך אל העוול והגזל, ומשם אל השבועות וכל שאר החטאים הבאים אחר זה, ומסיר עצמו מן העבודה ומן התורה ומן התפלה, מה שהיה נפטר מכל זה אם מתחלתו לא משך עצמו בהנאות אלה.”. )
לפי זה,התמכרות שמזיקה במשהו לאדם-במישור המוסרי \תורני\אתי\בריאותי-היא רעה. אבל ייתכן מאד שהתמכרות הפוכה-כזו שתוצאותיה חיוביות תהיה רצויה ואולי אפילו נדרשת. על אף שבכך האדם בוחר להגביל את הבחירה שלו שעה שמתרגל להיות מכור לעניין חיובי.(זו הסתכלות המתאימה לראייה של האדם כטבולה ראסה אותו יש לעצב ולשנות מן המצב הטבעי)) דוגמא לדבר בהתמכרות לספורט-עד שהגוף מרגיש צורך וגירוי לעשות ספורט מידי יום ביומו וכיוצ”ב. כנ”ל בעולם התורני אודות התמכרות ללימוד תורה בכל רגע פנוי-כמצוי אצל כל גדולי ישראל.ישנו מדרש שאומר שהכל נכלל בלאו דלא תחמוד מלבד התורה. אותה יש לחמוד ולהתמכר. ואכן כך מצינו בחיי בני תורה,שמתמכרים לתורה לעיתים עד כדי כפיתיות (המוערצת בחוגים כאלו ואחרים,בעוד יש שכתבו על הפן הפחות חיובי של זה).
המחשה מן גדולי הדורות האחרונים (שכבר היו רפלקטיביים לנושא הבחירה החופשית בעולם המודרני): דעת הרב דסלר בשם הגר”א כי תכלית הבחירה היא בביטול הבחירה-כאשר לאדם אין כלל יצר הרע לבחור ברע. זו התמכרות לא רק ללימוד תורה, כמצוי אצל למדנים,אלא התמכרות לקיום מצוות ותיקון מידות-כמצוי אצל בעלי המוסר (לפחות ברמת האידאל).בניגוד לכך,ידועה דעת רמח”ל ועוד יותר הרב קוק כי האידאל של האדם הינו דווקא בעצם זה שהוא בעל בחירה-תמיד: “צד הבחירה… היא היצירה בצלם של מעלה לפעול בבחירה ושקול דעת”.ועוד.  
מקבילות עיוניות בתורת המזרח: בעולם הבודהיסטי יש עניין להיות תמיד מודע לכל תחושה ותשומה שעולה ולבחור כיצד להגיב אליה. להיות מודע תמיד. אחרת מצוי האדם במצב שהוא נפעל אחר תשוקותיו או פחדיו. שם לא נסבל שהאדם אינו בוחר כל רגע ורגע, ולכן כל התמכרות אסורה (שתיית יין כמשל בלבד-נאסרה כליל,וכדסבר רמב”ם על היין) אמנם,כשם שאיסור לא תחמוד הוגבל מפני חמדת התורה,גם אצלם יש דיבור על כך שכל השתוקקות אסורה חוץ מאחת. מזו שמשתוקקת לבטל את ההשתוקקות. לפי הסתכלות זו, אמנם כל התמכרות היא רעה,גם אם פונקציונלית היא מיטיבה עם האדם-בדומה לספורט, אלא שיוצא דופן אחד בלבד הותר והוא ההתמכרות למדיטציה שמבטלת את ההשתוקקות. זו התמכרות אחת בלבד אל המכשיר הרוחני שנועד לזכך את המצב הטבעי של האדם. (אמנם,כשם שמצינו מח’ בין הרב קוק לרב דסלר אם התכלית תמיד לבחור (בטוב)-כשקיימת תמיד אופצית הרע,או לבטל את אופציית הבחירה (ברע)-כשלמעשה אתה מכור אל הטוב, כך גם בבודהיזם מצינו הגבלות המבטלות את אופציית ההשתוקקות אפילו למען ביטולה כנ”ל. דוגמא מפורסמת הוא זרם הזן-בודהיזם שביטל את המרדף אחר השגת ההארה לפי שזה בדיוק מה שמחמיץ אותה, והסאטורי=הארה הפתאומית מגיעה לרוב ללא הכנה מוקדמת,תוך כדי עשיית פעולה פשוטה של גינון או הכנת תה (ובלבד שהאדם הינו בית קיבול מתאים לכך בעשיה ותרגול). במילים אחרות-המחפש הרוחני חייב לשחרר את ההתמכרות שלו למען ישיג את תוצאותיה. בדומה כתב החוקר אלן ווטס על הזרם הדאואיסטי: “איש המעלה כמי שאין לו תשוקות,אם כי הדאואיסטים מתארים אותו כמי ש”שמחתו וצערו מתרחשים בטבעיות כמו ארבע העונות”,כאן ייתכן שיש רמז לפתרון הבעיה.שהרי האם בכלל אפשרי לא להשתוקק? הניסיון להפטר מן התשוקה הוא,בלי ספק,ההשתוקקות לא להשתוקק כפי שהבודהיסטים גילו מהר מאד.(לא רבים מבינים שהבודהיזם יותר משהיא תורה היא דיאלוג שמתנהל בעזרת שורה של ניסויים.הבודהה לא לימד סוג מסויים של דוגמה שלפיה הפתרון לסבלמצוי בביטול ההשתוקקות. הוא פשוט הציע זאת כנסיון מקדמי,שיוביל אנשים,על פי כוונתו הברורה,לראות שהם משתוקקים לא להשתוקק,ולכן מצויים במעגל קסמים.)…(יש-) להתגלגל עם הנסיונות וההרגשות בעודם באים וחולפים…זה מה שנקרא “זרימה עם הרגע” (דאו:דרך הנהר,עמ’ 112).
סיכום האפשרויות:
א.כל התמכרות היא רעה והאידאל האנושי הוא של בחירה ומודעות מתמדת,כל כמה שניתן. (בודהיזם)
ב. אופציה א’ היא גם לא אידאלית כי החתירה אל הבחירה היא עצמה סוג של התמכרות למודעות תמידית,ועל כן האידאל הוא “לזרום עם הזרם”,שזה לא להתמכר לכלום-גם לא לנסיון להיות לא מכור. “שמח בחור”,תעשן במידה,תאכל במידה,תלמד תורה במידה וכו’.(זן בודהיזם,דאואיזם,קהלת).
ג. התמכרות טובה או רעה תלויה בתוצאותיה-אם מועילה לבריאות (ספורט) או לאיכות החיים (מדיטציה) היא התמכרות אבל רצויה,ואם פוגעת בבריאות (עישון) או באיכות החיים (וורקוהוליק, התמכרות לעבודה,או לסמארטפון-וואצאפ,פייסבוק וכו’) היא שלילית. (דרך האמצע של רמב”ם?)
ד.באופן דומה ניתן להגדיר על דרך השלילה-התמכרות טובה כל עוד מסייעת לאדם לברוח מהסבל של החיים ובלבד שלא יוצרת בעיות בריאות או פגיעה-ניכרת-באיכות החיים. פרידריך ניטשה הגדיר זאת היטב :”מי שיש לו ‘למה’ שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל ‘איך’.” אם נביט כך,זה ירחיב מאד את ההתמכרויות הרצויות שמסיעות לאדם להמלט משטף החיים המעיק -כמו לימוד תורה,חקר אקדמי,עבודה,יצירתיות הישגית ועוד-כל עוד אינה ממש מזיקה למהלך התקין של החיים כמו סמים ואלכוהול.
מהי דעתך? מהו האידאל של החירות ויחסו אל התמכרות מכל סוג שהיא? ובפרט,לאור כל זה, מהו היחס הנכון לאנשים המכורים ללימוד תורה? כאן זו התמכרות לערך תרבותי,ולא לעניין שבהכרח מיטיב עם הבריאות (כמו ספורט) או עם חווית החיים (כמדיטציה. אף שיכול להיטיב עם יחסי האדם והזולת,זה גם יכול להיות ההפך ולבודד את התלמודיסט ממשפחתו ומקהילתו). על הצד שהתמכרות נמדדת בתוצאותיה הפרגמטיסטיות (כדנקט ויליאם ג’ימס ב”חוויה הדתית לסוגיה”) נאמר שהתמכרות לתלמוד תורה היא טובה רק כל עוד עושה את האדם רגיש יותר לחברה ולחווית החיים שלו (סעיף ג לעיל),בעוד אם התמכרות יכולה להחשב חיובית כל עוד מסיעת לאדם לסבול את משא החיים, הרי שהתמכרות לתורה תחשב דבר מעלה
 
מועדים לשמחה וחג חירות שמח

תגיות השאלה:

השאר תגובה

1 Answers
mikyab צוות ענה לפני 6 שנים

וואו. קשה לי לקרוא שאלה כה ארוכה. במחילה, עברתי מהר בין בתריה. ככלל, לדעתי האישית כל התמכרות היא רעה בלי שום קשר לתוצאותיה. אדם אמור להגיע לתוצאות מתוך שיקול דעת והכרעה ולא מתוך התמכרות. אגב, ביטול היצר הרע גם הוא אינו ערך בעיניי, אבל דומני שהוא לא שקול להתמכרות. 

gil הגיב לפני 6 שנים

תודה רבה. אמנם אני מבקש להבין-איך אתה מסביר את האידאל דמוי ההתמכרות של גדולי ישראל ללימוד התורה בכל רגע נתון כאשר האלטרנטיבה לא ללמוד אפילו רגע,גם בשעת אבל או מחלה או בתוך בית הכסא – הינה כשל ה”פורש מן החיים”? האם זהו היבט שלילי של לימוד התורה? הוא לא מצוייר אף פעם ככזה בכל הספרות התורנית. נהפוכו. ואם זה לא מהווה משקל-ועדיין תתיחס לזה כהתמכרות שלילית נטולת שיקול דעת, אבקש להבין מתי עובר הגבול וכיצד לא נסחפים על גדתו השניה? כיצד אתה באופן ספציפי לומד הרבה תורה ולא מרגיש שיש לך אובססיה ללימוד וכתיבה וענית תשובות באתר- לעומת אלו שעושים כך מתוך חוסר שיקול דעת כי כך הורגלו מילדותם-=להתמכר ולהתלהט ולרדוף אחר מתיקות לימוד התורה בכלרגע נתון,בבית ובשדה,בתחנת האוטובוס וכשממתינים מחוץ לחדר הלידה של נשותיהם או תחת חופת יקיריהם? מה ההבדל? מה גורם להבדל??

מיכי צוות הגיב לפני 6 שנים

ראשית, יש להבחין בין השאלה התיאורטית לבין השאלה הדיאגנוסטית. ההבחנה התיאורטית היא ברורה. יש עיסוק מתוך התמכרות וזה עיסוק שלא מתוך הכרעה (שכפוי עליי). ויש עיסוק שיסודו בהכרעה (כלומר שאתה יכול גם לעשות אחרת). במקרה השני גם יש דחף, ואולי אפילו דחף חזק לעשות את הדבר, ועדיין ההכרעה האם להיכנע או לא היא שלך. לעומת זאת, השאלה הדיאגנוסטית היא אחרת: כיצד יודעים האם זה המנגנון הראשון או השני (ולא מה ההבדל ביניהם). כאן יש לנו תחושה אינטואיטיבית, ואכן לפעמים קשה לקבוע. אגב, זה נכון לכל התמכרות בפסיכולוגיה. הסיבה מדוע קשה לקבוע היא שהדחף לעשות קיים גם במכניזם השני, אלא ששם הוא לא כופה את עצמו עליי וההחלטה היא שלי. קרשה לקבוע מתי הדחף השפיע ומתי הוא החליט במקומי. זה הקושי של אנשים לקבל את מושג הרצון החופשי בכלל (כי הם לא מבדילים בין דברים שמשפיעים עלינו לבין דברים שמחליטים במקומנו).

אבל יש כאן עניין חשוב נוסף. כשאני בונה אצלי רצון ללמוד אין בזה פסול, כל עוד ההחלטה ללמוד באה מהכרעה חופשית שלי (שיכולתי גם אחרת). במקרה כזה הנטייה שבניתי מסייעת לי לממש את הכיוון שבו בחרתי. זה לא שלילי כי אין כאן התמכרות (זה המכניזם השני ואל הראשון). אבל אם הנטייה הזאת משתלטת עליי וכעת אין לי בחירה ואני עושה זאת ככפוי, אבד הערך של המעשה. זוהי התמכרות, והיא בהגדרה מצב שלילי.

השאר תגובה

Back to top button