ייאוש שלא מדעת

עקרונית מכיוון שהגיע לידו באיסור (כלומר לפני ייאוש) יש עליו חובת השבה לבעלים כמו כל אבידה. בווקיפדיה, ע' 'ייאוש שלא מדעת', מסכם את דעות הפוסקים לגבי שימוש בחפץ בינתיים: נחלקו הראשונים אם יכול להשתמש בחפץ שמצא,[29] או ש'יהא מונח עד שיבא אליהו' ואינו יכול להשתמש בו כלל.[30]הסוברים שכל עוד הוא לא יודע של מי האבידה, הוא זוכה בה ויכול לעשות בה כרצונו, מסבירים כי הסיבה לכך היא שהפסיקה שייאוש שלא מדעת אינו ייאוש רלוונטית רק במצב שבו יודעים מי הבעלים.[31] להלכה פסק הרב בן ציון אבא שאול[32] שיכול להשתמש. במקרה שלקח חפץ מבעלים וידוע לו בבירור שהבעלים מסכים שייקח, אף שלא נטל ממנו רשות, במקרה כזה לדעת הבית יוסף אף אביי מודה לדברי רבא.