ייאוש שלא מדעת
שלום הרב
לשיטת מאן דאמר ייאוש שלא מדעת לא הוי ייאוש, מה מצפים מהמוצא לעשות עם אבידה כזאת?
עקרונית מכיוון שהגיע לידו באיסור (כלומר לפני ייאוש) יש עליו חובת השבה לבעלים כמו כל אבידה.
בווקיפדיה, ע' 'ייאוש שלא מדעת', מסכם את דעות הפוסקים לגבי שימוש בחפץ בינתיים:
נחלקו הראשונים אם יכול להשתמש בחפץ שמצא,[29] או ש'יהא מונח עד שיבא אליהו' ואינו יכול להשתמש בו כלל.[30]הסוברים שכל עוד הוא לא יודע של מי האבידה, הוא זוכה בה ויכול לעשות בה כרצונו, מסבירים כי הסיבה לכך היא שהפסיקה שייאוש שלא מדעת אינו ייאוש רלוונטית רק במצב שבו יודעים מי הבעלים.[31] להלכה פסק הרב בן ציון אבא שאול[32] שיכול להשתמש.
במקרה שלקח חפץ מבעלים וידוע לו בבירור שהבעלים מסכים שייקח, אף שלא נטל ממנו רשות, במקרה כזה לדעת הבית יוסף אף אביי מודה לדברי רבא.
לא הבנתי. מה התורה מצפה מיהודי לעשות אם הוא ניצב מול אבידה כזאת. לקחת אותה? אז התורה רוצה שנעשה איסורים (באיסורא אתא לידיה)?
אם אדם לא לקח שישאיר במקום. אחרי שלקח יש חובת השבה או יהא מונח
ומה עם השב תשיבם?
(ולמה בכלל להשאיר את זה? לפי מה שאני יודע רק דבר שהוא דרך הנוח משאירים במקום)
השב תשיבם זה אחרי שהרמת. אולי לא תוכל להתעלם, אבל זה תלוי אם יש או אין סימן. אם יש סימן אז תרים ותחחפש את הבעלים, ואם אין סימן תשאיר במקום.
אם אינני טועה הריטב"א כבר הסביר שאין הכוונה במשפט 'באיסורא אתא לידיה' איסור ממש. עיין בדבריו.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer