נארה המאורסה

אז זה מוביל אותי לשאלה הבאה שלי, למה אנחנו צריכים פסוק שיחדש לנו את זה,האם אי אפשר ללמוד את זה מסברא? הרי בכל מערכות משפט של הגויים אנוס פטור מעונש

זה שבכל מערכות המשפט נוהגים כך, יכול להיות תוצאה של אמירת התורה. אני בכלל לא בטוח שכולם היו מבינים כדבר פשוט שלנערה שנאנסה לא עושים דבר. עד היום יש תרבויות שבהחלט היא נושאת באשמה גם אם נאנסה.
ההנחה שלפיה אם יש טעם וסברא אז לא נדרש פסוק (בבחינת "למה לי קרא סברא הוא?!") אינה נכונה תמיד. במקרים רבים יש פסוק ונדרש פסוק, ובכל זאת יש לדברים טעם הגיוני; הפסוק מלמד את הדין, והסברות מסבירות מדוע זהו הדין. לדעתי, הסברות לבדן לא היו מספיקות כדי שניישם את הדין הזה באופן פורמלי במסגרת ההלכה לולא הפסוק.
כדי להבין זאת, צריך להבחין בין המישור המוסרי והמשפטי-אוניברסלי לבין המישור ההלכתי-דתי. מוסרית, ברור לגמרי שאדם אנוס לא אמור להיענש משום שאין לו אשמה, ממש כפי שכל אדם מבין מסברא פשוטה שאסור לרצוח גם בלי ציווי. ובכל זאת, התורה הוצרכה לכתוב "לא תרצח" כדי להוסיף על כך קומה דתית. הפסוק לא בא לגלות לנו שרצח הוא פסול מוסרית, אלא להפוך אותו לאיסור הלכתי שבגינו ישנה ענישה דתית. באופן דומה, במערכת ההלכתית אי אפשר לחדש לאו או לפטור מעונש של בית דין אך ורק מכוח סברא מוסרית או משפטית חיצונית, ולכן נדרש עוגן מהכתובים.
שים לב שהלימוד עצמו מהפסוק בנערה המאורסה לכל התורה, מבוסס בעצם על הסברא הזו שהזכרת. הרי לולא הסברא הברורה שאין עונש ללא אשמה, חכמים היו מיישמים את הפטור של "ולנערה לא תעשה דבר" אך ורק במקרה הספציפי של נערה מאורסה. עצם העובדה שהם הרחיבו את הפטור משם לכל שאר העבירות, מהווה אות לכך שהם הבינו היטב שיש סברא עקרונית שעומדת ברקע. כלומר, הפסוק נותן לנו את עוגן הסמכות לדין, והסברא היא זו שמאפשרת לנו להכליל אותו על פני כל ההלכה.

תודה רבה הרב