מצווה הבאה בעבירה במצוות בתוצאה

שו”תקטגוריה: עיון תלמודימצווה הבאה בעבירה במצוות בתוצאה
מיקי שאל לפני 6 חודשים

א גוטן מועד כבוד הרב.
שגור בפי הלומדים שבמצוות בתוצאה לא שייך הפסול דמצווה הבאה בעבירה, כיוון שהתוצאה עומדת לעצמה ואינה דרה בכפיפה אחת עם העבירה שהביאה לה.
ולכאורה אינו מובן, דאם היסוד שכל שאין המצווה והעבירה באות כאחת אין פסול מצהב”ע, אוכל מצה גזולה שלא יצא היכי משכחת לה, הלא כיוון דלעסיה קנייה ודוחק להעמיד באופן שבלע מצה (דיצא בדיעבד). אלא על כרחך שכיוון שהעבירה גרמה באופן ישיר ואפשרה את המצווה, חשיב מצהב”ע. וכן לולב הגזול בשאר ימים שאין יוצאים בו, דוחק להעמיד שעצם הנענוע נחשב לגזילת הנגזל, ומסתבר שכיוון שגזלו בעבר חשיב מצהב”ע. ואם כן מה נשתנו מצוות בתוצאה.
וראיתי בעונג יו”ט סו”ס ל (ד”ה אחרי) שכתב גבי פרעונות חוב דלא שייך בהן מצהב”ע, ואכן שם הדברים מובנים, שבמושגים משפטיים כפרעון וקניין לא שייך דין כמו מצווה הבאה בעבירה שמתייחס לקיום המצווה. ומה שפטור מהמצווה אינו משום שקיימה, אלא משום שבלא חוב לא שייך פריעת בעל חוב מצווה, והרי זה כמי שמל תינוק בלילה, שאף אם פטור מהטפת דם-ברית אין זה אלא לפי שאין ספק ערלה כבושה ולא כי כבר את המצווה. אך אינו עניין למצוות דתיות שעיקרן בתוצאה כתשביתו ומילה, די”ל שכיוון שהתוצאה באה בעבירה לא קיים המצווה.
וכן כתב בקובץ הערות (סי’ י”א סק”א) שאם המצווה פועלת הכשר, אף שדין מצווה הבאה בעבירה פוסל את קיום המצווה, ההכשר אינו נפגם. וזה שייך רק אם שתי התוצאות- קיום המצווה, והדין הנפעל- חלים במקביל, אך אם הדין חל בתולדה מהמצווה אין סברה לומר שההכשר לא נפגם, שהרי גם הוא מצווה בעצמו.
ולפי זה אזדא מה שכתב הג”ב מנחת חינוך בריש מצווה ט, דלצד שתשביתו הוא בשוא”ת אם אכל חמץ בפסח המצווה מתקיימת, שהרי אף לצד שמדובר במצווה בשוא”ת מדובר בקיום דתי שהחמץ מושבת ולא באיזה הכשר הלכתי, ולא שייך לומר שסו”ס מתקיים דין שאינו נפגם מחמת הדין דמצהב”ע.
מה דעת כבודו בנידון? האם יש לכם ביאור במנחת חינוך? מדוע שהעבירה לא תפגום את התוצאה הדתית של העדר החמץ

השאר תגובה

1 Answers
mikyab צוות ענה לפני 6 חודשים

כמה הערות.

  1. החילוקים הללו אמנם רווחים אבל בד”כ לא מחזיקים מים. כך אומרים גם לגבי פטור גרמא וגם שם לדעתי זה לא מחזיק מים.
  2. לגבי פירעון החוב, יש להבחין בין מצב שבו לא חלה עליו המצווה לבין מצב שהוא קיים אותה. בית שנקנה עם מעקה ודאי הקונה לא קיים מצוות מעקה אבל הוא פטור ממנה (המצווה לא חלה עליו). לכן גם אם פורע בעבירה אפשר לומר שלא קיים המצווה אבל היא לא חלה עליו, ושפיר שייך לומר גם בזה מצווה הבאה בעבירה. כעין זה כתבתי לגבי קידושין של חילוני. לשיטתי שאין בחילוני קיום מצוות או עבירות, עדיין שייכים בו קידושין כי זה חוזה שהוא חתם עליו. כלומר קידושיו חלים, אבל ברור שמצוות קידושין (לשיטות שיש בזה מצווה) לא קיים. וזה שאני ממל בלילה, מפני שאדם לא נחשב מהול אלא אם קוימה בו מצוות מילה, ולכן בעינן הטפת דם ברית (כעין תעשה ולא מן העשוי בסוכה, שאף אם יש לו סוכה כיון שלא נעשתה הרי זה כמי שאין לו סוכה. סוכה היא רק מה שנוצר על ידי מעשה, ולא עצם החפץ שנראה כסוכה. אמנם בסוכה העשייה אינה מצווה כמובן לרוב השיטות וכן הפשטות). וידועים דברי הגר”ח על קטן שהגדיל בין שני פסחים שאם הובא עליו פסח כקטן הוא נפטר מפסח שני אף שלא שייך בחיוב המצווה היא קוימה עליו (הוא חילק בין מעשה מצווה לבין קיום מצווה). וכעין זה כתבו כמה אחרונים לגבי ייבום של קטן (שאף שלא שייכת בו המצווה האישה מיובמת).
  3. ובזה יש לבאר גם את כוונת המנ”ח, שגם אם העבירה פוגמת את המצווה אבל סו”ס אין לו חמץ ואין עליו חובה להשביתו.

לכן החילוק הרלוונטי אינו בין מצוות פעולה למצוות תוצאה, אלא בין תוצאה שתלויה בעשייתה על ידי מצווה (ובזה אם עשאה בעבירה אין כאן מצווה וממילא אין תוצאה) לבין תוצאה שערכה מצד עצם קיומה (ואז גם אם עושה אותה על ידי עבירה לית לן בה).

מיקי הגיב לפני 6 חודשים

תשואות חן על המהירות והפירוט.
עם עיקר ביאורך אני מזדהה ודומני שעיקרי הדברים אף הוזכרו כבר השאלתי.
אכן באשר להצעתכם שכוונת המנ”ח היא רק שאינו מחויב מסיבה טכנית שאין חמץ אבל לא שקיים מצווה, לכאורה הדברים לא ניתנו להאמר, דזו לשונו:
“ועוד יש נ”מ אי אמרינן דמצוה זו היא בקו”ע אם כן אם השבית חמץ בפסח ע”י שאכלו *לא קיים המצוה כי הוי מהב”ע* … אבל אי המצוה היא בשוא”ת אם כן אפילו אכלו מכל מקום אינו ברשותו *וקיים המ”ע* כיון דא”ל חמץ”
ומהנגדתו בין הצד של קום-עשה שכתב שלא קיים המצווה ובין הצד של השוא”ת שקיים, מוכח שדן על קיום פוזיטיבי של מצווה ולא רק על פטור טכני (שזה שייך גם לצד של קום עשה), מה גם שאף בלי קשר לחקירתו, מה שייך לדון אם הוא חייב או פטור כשבפועל לא נותר חמץ.

mikyab123 הגיב לפני 6 חודשים

במנ”ח בכמה מקומות ניכר שהוא מערבב בין שתי ההגדרות: חוסר מחויבות ויציאה ידי חובה (ככל הזכור לי, במצוות תשביתו הוא מבין שאם זה בשוא”ת אז זהו בעצם לאו הבא מכלל עשה ולא עשה שמתקיים בשוא”ת. ממש לא סביר). אמנם ביחס לסוכה גזולה הוא עושה בדיוק את הבחנה הזאת, וצל”ע.

השאר תגובה