נאמנות השמאל לעם ישראל

נדב שנרב פרסם פוסט השבוע : וזו טענתו : השמאל לא נאמן לעם ישראל . הנה :

מאורעות מעניינים בתקופה האחרונה: בוגי יעלון מכריז שישראל עושה טיהור אתני בעזה. משה רדמן מזדהה אתו, נאווה רוזיליו מספרת שהיא פנתה להאג נגד נתניהו, קוסטה בלאק חותם על עצומה הקוראת למדינות העולם להטיל סנקציות על ישראל, עמוס שוקן רואה במחבלים לוחמי חופש ועוד ועוד. לא מעט מן האנשים שהיו פניה של מה שכונה "המחאה" מגלים לעין כל שיש להם דעות חריפות מאד לא רק בשאלת המבנה החוקתי במדינת ישראל אלא גם בשאלה מה מותר ומה אסור לעשות כדי לשמור על חיי יהודים המתגוררים בארצם.

לדעתי, כפי שהבעתי אותה כמה פעמים כאן, לא מדובר במקרה או בטעות. רבים חושבים שיש דיכוטומיה חריפה בין הציבור המכונה כאן "שמאל" (בהכללה גסה, מצביעי גנץ-לפיד-גולן) לבין משהו שמתקרא "שמאל קיצוני". חלוקה זו אינה נהירה לי כלל.

יש שאלה פשוטה מאד שנוטים להדחיק אותה: האם לעם היהודי, כקולקטיב אתני ודתי, יש זכות על ארץ ישראל, זכות המצדיקה את מפעל ההתיישבות בארץ ואת המאבק החמוש נגד ההתנכלויות מצד תושביה הקודמים. השמאל הישראלי מציג, פורמלית, עמדה המחלקת בין שטחים שנכבשו לפני 76 שנה לבין אזור שנכבש לפני 57 שנה. גם אם לטיעון יש תוקף כלשהו, אין לו שום סיכוי לשכנע את הסטודנטית ואת הפרופסור בהרווארד יארד, שהבסיס להפגנותיהם הוא תפיסה מוסרית בסיסית. הם מאמינים שקיומה של מדינה אתנית יהודית, בכל גבולות שהם, הוא צורה של גזענות, ושהמפעל הציוני מראשיתו הוא קולוניאליזם אירופי מרושע. כל מי שאין לו עוגן תרבותי מחוץ לאפנות השולטות כרגע בעולם המערבי יגיע לאותן מסקנות בדיוק.

לשמאל הישראלי אין עוגן כזה. הוא מתקיים בסתירה. כתוצאה, אנשים הנוסעים כל יום מביתם בקטמון או בפארק בבלי (ג'מוסין) למשרדיהם בשיח' באדר או בשיח' מוניס, מנסים לשכנע אותנו שגירוש אוכלוסית אויב והקמת יישובים יהודים על מקומה הם פשע המלחמה האולטימטיבי, תועבה אנושית ותפלצת מוסרית. זהו מצב שאינו בר-קיימא.

לא מעט גמלים כבר סובבו את ראשם וזיהו את הדבשת. רופאים המשקיעים מאמצים הרואיים בטיפול במחבלים (זכור אותו ניתוח מוח מסובך שהציל את חייו של יחיא סינוואר) ואחר כך מונעים טיפול מחיילים פצועים כחלק משביתה שבית המשפט הכריז עליה כפוליטית, אינם יכולים יותר להסתתר מאחרי גבו הרחב של היפוקרטס זצ"ל. הם בחרו בחירה מוסרית, והיא לא בצד שלנו. פרופסורים באוניברסיטה העברית, אשר מתנגדים להעניק תואר דוקטור כבוד ליצחק הרצוג(!) מפני שהוא חתם על פגזים שנורו על עזה, בחרו בחירה מוסרית, והיא לא בצד שלנו. באופן כללי, הנכונות להסיק מרצח יהודים או מחטיפתם מסקנות התואמות להפליא את מטרותיהם של התוקפים והחוטפים נראית כבר שנים רבות חשודה למדי. בכל ויכוח על עניין פרטני אפשר לתת נימוקים כאלו ואחרים, אבל האפקט המצטבר מצביע על כיוון ברור.

איש שמאל חריף אחד, דומני יוסי שריד, נסער בזמן מלחמת המפרץ הראשונה, ב 1992, כאשר הפלסטינים הפגינו שמחה לנוכח טילים עירקיים הנופלים על תל אביב. הוא כתב להם משהו בסגנון "אני רוצה שתדעו: אם זה או אנחנו או אתם, אז אנחנו בעד אנחנו". אירועי השבעה באוקטובר די חידדו את התובנה על פיה המשחק בינינו לבין שכנינו הוא אכן סכום אפס, ועדיין, כמעט עם כל דיון מלומד בבית המשפט העליון, מתחזקת ההרגשה שהאליטות הישראליות רחוקות מלהיות בעד אנחנו.

ההסבר שלי לתופעה זו, כפי שכבר כתבתי כאן לא פעם, משלב את התנתקות מן הזהות הפרטיקולרית היהודית (כלומר מכל אותם מנהגים וערכים שהבדילו בין יהודים לשכניהם בהיסטוריה הקרובה) עם ההיסחפות אחר רוח הזמן. אצל האליטות החילוניות, שהן מדרך הטבע יותר גלובליסטיות ופחות פרטיקולריות, התהליך מתגלה יותר, אבל איני רואה שום סיבה לחשוב שמה שמכונה "שמאל ציוני" לא ייסחף אחריהם. הם עדיין בנקודה גבוהה יותר על המגלשה, אבל כח הגרביטציה אינו שונה בהרבה. זה רק עניין של זמן.

ההתעלמות, או הגינויים הרפים מאד, שמשמיעים מי שהיו אמורים להיות אנשי ה"שמאל הציוני" כלפי אנשים מן הסוג אותו תארתי למעלה, מראים הרבה. העובדה שאותם אנשים, גם כאלו שהצהירו על עצמם כאנטי ציונים, כמצביעים למפלגות השוללות את קיום המדינה היהודית, הם עדיין דוברים מבוקשים בכנסים, עדיין זוכים בפרסים וביוקרה ולא משלמים שמץ מן המחיר החברתי שמשלמת אורית סטרוק, לדוגמה, מדברת בעד עצמה.

מאות אלפי אנשים, אולי יותר, התגודדו בשנתיים האחרונות בקפלן וברחובות דומים, תחת שרביטה של קבוצה שאפיוניה תוארו כאן. אין לי מושג כמה מהם מזדהים עם אנשים כמו בוגי ושוקן וכמה מסתייגים, אבל אני תוהה אם הדבר משנה משהו. האם חשוב לדעת כמה מהם ירוצו לדווח עלינו בהאג וכמה הם פטריוטים נאמנים שפרסומאי פיקח יכול להתל בהם ולסובב אותם על אצבעו הקטנה? שאלות כאלו הן בעלות משקל כאשר מדובר בהערכה מוסרית של פרטים, אבל אם בניהול פוליטיקה עסקינן, אין שום הבדל פרקטי בין שתי הקבוצות.

לכן כל הדיבורים על אחדות ועל 'מניעת קרע בעם' נראים לי זרים ומוזרים. למיטב הבנתי גם מי שמטיפים לנו בכיוון זה מבינים שאין מה לדבר עם שוקן או בוגי או קוסטה, אבל סבורים שקיים איזה שהוא 'שמאל מרכז', איזה אוסף של מפא"יניקעס מן העבר, של טבנקינים, יגאל אלונים וישראל גלילים, שניתן לגנוב איתם סוסים ביחד אם רק נתגמש פה ושם. בעיני שלי, הציבור ההיפותטי הזה שקול לאותם 'פלסטינים מתונים' שרק רוצים שלום ולחיות בשקט, או אותם 'חרדים מודרניים' החפצים להתגייס ולעבוד לפרנסתם. אינני אומר שאין קבוצות אנושיות כאלו, אבל אין להן מרכז כובד אינטלקטואלי ולא כח חברתי המאפשר השפעה של ממש על מהלך האירועים. כתוצאה, אנשיהן נגררים תמיד אחר מורי דרך מסוג מאד מסוים.

פוליטיקה שמטרתה לאפשר את חייהם ובטחונם של יהודים בארץ ישראל אינה יכולה להיות מבוססת על מקסם השווא הזה, לפחות לא בעתיד הנראה לעין. אין לי מושג בדבר תהליכי עומק שאולי מתרחשים, אין לי ידיעה מקיפה או אפילו חלקית על כל הקבוצות והארגונים שהוקמו לאחרונה, אבל עד היום לא ראיתי מי מהם שמוכן לבעוט בריש גלי בעקרונות התקינות הפוליטית העכשוויים, שמוכן להצהיר בריש גלי על נאמנות אתנית, לדוגמה, גם אם אחרים יקראו לו פאשיסט. כל זמן שזה המצב, כדאי להצמד למדיניות עקיבה של כבדהו, אבל בעיקר חשדהו.

לענ"ד,לפי פעולותיך ודבריך יוצא שגם אתה דה פקטו לא נאמן לעם ישראל (כמו חלק לא קטן מהציבור הציוני דתי). האם הוא צודק באופן כללי ? האם אני צודק לגביך ?