ספיקא דאורייתא לחומרא
בשע"י ש"א פ"א, הרשב"א מנסה להבין מהיכן למד הרמב"ם כי ספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן, ובסוף מציע כי אולי על דין זה נחלקו לגבי בעינן חתיכה משתי חתיכות, שמי שאומר שלא בעינן חתיכה משתי חתיכות סובר כי שתוקי אסור דבר תורה וחולק על רבא. הרשב"א דוחה טענה זאת כי אלו "דברי תימה", אך מדוע הם תמוהים?
ובכלל, לא צריך לומר שמ"ד שלא בעינן חתיכה משתי חתיכות חולק על רבא. הרי בתחילת דבריו הרשב"א מסביר שהסיבה שלדעת רבא שתוקי אסור היא בגלל הדרשה הפרטית מהפסוק "לא יבוא ממזר (ודאי) בקהל (ודאי)", ולא שספיקא לקולא בכ"מ!
האם ניתן להסביר שרב אסי וחייא בר רב חולקים על האם ספיקא דאורייתא לחומרה זה דבר תורה או מדבריהם?
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים שנשלחו למייל שלכם.
תשובות 1
התלייה בדיני אשם תלוי כולה שגויה לדעתי. הרמב"ם אומר שספק לקולא גם במצבים שבהם יש חיוב אשם תלוי. הסיבה מוסברת במאמרי 'מהו אשם'. הראיתי שם שחיוב אשם כלל אינו זוקק איסור.
ועוד הערה. הראשונים ואחרונים רבים טועים בהבנת דברי הרמב"ם, שכן בתשובה הוא מביא מקור לדבריו מדין ממזר ודאי ולא ספק. לא רק שזזה לא קשה עליו אלא זהו המקור לדינו.
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים שנשלחו למייל שלכם.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer
