עדות נשים באיסורין
שבוע טוב הרב,
נתקלתי בגמרא מוזרה שמדברת על עדות אישה בבדיקת חמץ:
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף ד עמוד א
הכל נאמנים על ביעור חמץ, אפילו נשים אפילו עבדים אפילו קטנים. מאי טעמא מהימני – לאו משום דחזקתו בדוק? דקסבר: הכל חברים הם אצל בדיקת חמץ. דתניא: חבר שמת והניח מגורה מליאה פירות, אפילו הן בני יומן – הרי הן בחזקת מתוקנים. – וממאי? דילמא שאני הכא משום דקאמרי הני. – אטו אמירה דהני מידי מששא אית ביה? – אלא מאי – דחזקתו בדוק, האי הכל נאמנים? כל הבתים בחזקת בדוקין בארבעה עשר מיבעי ליה! – אלא מאי – משום אמירה דהני, הא לא אמרי הני – לא, תפשוט מיניה דאין חזקתו בדוק! – לא, לעולם אימא לך חזקתו בדוק, והכא במאי עסקינן – דמוחזק לן דלא בדק, וקאמרי הני בדקיניה. מהו דתימא: לא להימנינהו רבנן, קא משמע לן: כיון דבדיקת חמץ מדרבנן הוא, דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה – הימנוהו רבנן בדרבנן.
לאחר עיון במפרשים חשבתי שיש להבין את הגמרא כך: נשים לא נאמנות אפילו באיסורין, ומה שאמרו שעד אחד נאמן באיסורין, הכוונה לעד שניתן לסמוך על דבריו, אבל לגבי נשים, כנראה שחז"ל הבינו שדעתן קלה להקל, ולכן אי אפשר לסמוך על דבריהן אפילו באיסורין, ורק בבדיקת חמץ שהיא דרבנן הקלו לסמוך עליהן. ולכאורה קשה על המנהג לסמוך על עדות נשים באיסורין. חשבתי לתרץ שבאמת סתם אישה פסולה לעדות באיסורין, אבל לגבי אשתו של אדם, מכיוון שיש קרבה ואמון בין בני הזוג, מותר רק לבעלה לסמוך עליה באיסורין (או שאולי אימתו של הבעל על האישה מונעת ממנה לשקר לו באיסורין).
כלל הוא בהלכה שאישה נאמנה באיסורים בכל מקום שעד אחד נאמן. את עצם נאמנותו של עד אחד באיסורים לומדים מנאמנות של אישה שנטהרה מטומאתה. לכן כל זה לא שייך.
לעצם הגמרא, יש מהמפרשים (פנ"י על רש"י כאן סוע"א) שבגלל קושייתך רצו להסביר שהקושיא היא רק על קטנים ולא על אישה. אבל הפנ"י כותב שמרש"י משמע לא כך. ונראה שבתוד"ה 'לאו משום', שמשמע שיש דין שחייבים לשאול את בעל הבית ולכן לא די בנאמנות של ע"א (ולכן גם לא אישה) אלא במקום שחזקתו בדוק.
עוד אפשר לומר שנשים עצלניות (לא נותנים להן לעשות את הבדיקה עצמה), וממילא אין להן נאמנות כי זה לא 'בידן' (ראה שיעורי רבי שמואל כאן). לגבי נשים 'עצלניות', ראה הסברו המעניין של הרב זייני:
http://www.orvishua.org.il/heb/files/art/1332958446.pdf
עיינתי שוב ברש"י ד"ה בדרבנן – הימנוהו רבנן בחיובא דליתא אלא מדרבנן, דהם הצריכו והם התירו לסמוך באמירתן של אלו, וכח בידיהם להאמינם במידי דלאו דאורייתא.
וחשבתי לחלק בין נאמנות לגבי איסורים לבין נאמנות לגבי חיובים. שבאיסורים נשים נאמנות, ואילו בחיובים של קום עשה אין להן נאמנות (אלא בחיובי דרבנן).
זה חילוק אפשרי ואולי ניתן להציע עוד כמותו. אבל איני רואה לו בסיס וגם לא סברא.
מעבר לזה עדות על כך שנטהרה גם היא דומה לעדות חיובים.
לפי דבריך, מי שנולד לו ילד ואשתו דאגה למול אותו (בעצמה או ששכרה מוהל) ובעלה לא ידע מכך עד היום השמיני לאחר המילה, ולאחר המילה היא סיפרה לו שהיא טיפלה כבר במצוות המילה, האם יוכל לסמוך על אמירתה? הרי נאמר עד אחד נאמן באיסורין (ולא בדבר שאינו איסור).
חשבתי כעת על סברא לחלק בין נאמנות על איסורים לנאמנות על חיובים. שמכיוון שאיסורים חמורים יותר מחיובים, אנשים נזהרים יותר בהם ומפחדים יותר לשקר לגביהם. ניתן לראות את העיקרון הזה בתרומה ומעשר: על תרומה יש לעם הארץ נאמנות כי היא חמורה יותר (מבחינתו), ואילו על מעשרות אין לו נאמנות כי הם קלים יותר (מבחינתו).
באותה מידה ניתן היה לומר שאיסורים חמורים יותר ולכן דורשים רף גבוה. מה עוד שכאן מדובר בחיוב שעניינו מניעת איסור (כמו טבילת נידה). ומעל הכל הייתי מצפה שעיקרון כל כך יסודי יופיע בפירוש או מכללא בעוד הרבה מקומות.
יש גמרא בסוטה שממנה משמע שככל שהדבר חמור יותר יש לגביו יותר נאמנות (כלומר נדרש רף נמוך יותר של נאמנות מצד המעיד עליו):
מסכת סוטה דף מח עמוד א
אף הוא ביטל את הוידוי וגזר על הדמאי, לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שאין מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד, ומעשר ראשון ומעשר שני מקצתן מעשרין ומקצתן אין מעשרין, אמר להם: בני, בואו ואומר לכם: כשם שתרומה גדולה יש בה עון מיתה, כך תרומת מעשר וטבל יש בהן עון מיתה, עמד והתקין להם: הלוקח פירות מע"ה – מפריש מהן מעשר ראשון ומעשר שני
ואפשר לטעון שהחילוק הזה מופיע בפירוש במילים: "עד אחד נאמן באיסורין" – באיסורין דווקא ולא בחיובין.
כעין סברא זו גם בחזקה דאישה דייקא ומינסבא.
אבל זה היה אמור להיות מפורש ועם הרבה השלכות מעשיות. אלו דיוקים לגמרי לא מוכרחים.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer