עיקרון הסיבתיות- השקפה אישית

ההבנה שלי היא שעיקרון הסיבתיות הוא תוצר נרכש מנסיוננו בעולם הזה,
ולא תוצר של הבינה הטהורה והשכל הישר.
(ז"א שהשכל הוא סובייקטיבי ולא אובייקטיבי כלפי המציאות)

ועל כן, אני גם לא רואה שום בעיה לקבל שהידיעה של הקב"ה לא משפיעה על מעשינו בעולם.

הרי אנו שואלים: איך יתכן שיתקיימו שני העיקרים מאמונת ישראל "ידיעה" ו-"חופש בחירה"
הלא עיקר אחד דוחה את חברו ומפילו?
אלא אני חושב שבגלל שכל מקורו של עיקרון הסיבתיות הוא רק ציור מחשבותינו שלנו בעקבות הנסיון
ואין למושג הזה חוץ מהכרותינו יסוד בעולמות אחרים אז בטלה השאלה מאליה.

ומכאן אני שואל,
האם בעקבות הבנתי הזאת נוצרת סתירה בהסכמתי לנכונות הראיה הקוסמולגית(ושאר ההוכחות) בעניין “מוכרחות” הבורא?
הרי גם הם תלויים בעיקרון סיבתיות.

שאלה מוזרה ולא ברורה. ראשית, אתה כמובן טועה בהבנת עקרון הסיבתיות. אלא שכעת אתה שואל, אם אכן עקרון הסיבתיות לא קיים (כהבנתך השגויה) אלא הוא סתם הרגל מגונה שלנו, האם אני יכול להסיק ממנו מסקנות? האם כוונתך למסקנות בעלות תוקף אובייקטיבי? לא. תוקף סובייקטיבי? אין דבר כזה. אגב, גם אני איני באמת קיים, ולשיטתך כך גם אתה לגביי (מי אני?).
כל זה כתבתי סתם, שכן איני נוהג לתת שירות לאנשים טועים ולסייע להם להסיק באופן נכון מסקנות שגויות מהנחותיהם השגויות. בקיצור כל זה הוא נונסנס.

תודה על המענה המהיר!
ראשית,
אני לא חושב שעיקרון הסיבתיות שאימצנו הוא הרגל מגונה או משהו. הוא מתאר בצורה אמיתית את מה שקורה בעולמנו. וכן אינני ספקן בנוגע לקיומי.

אלא לא ניתן להקיש את חוק הסיבתיות מהיקום שלנו ליקומים אחרים ולהניח ששוררים בהם אותם חוקים.

כפי שאף אחד לא יחשוב שביקום אחר חייבים להיות אותם חוקי טבע.

מדוע זה לא נכון?

כפי שהראה דיוויד יום, עקרון הסיבתיות הוא הנחה של התבונה ולא נלמד מהניסיון. פירטתי בכמה מספריי (שתי עגלות, אמת ולא יציב, לוגיקה של זמן בתלמוד ועוד)