רמב"ם הלכות אישות

זו המצאה של הרמב״ם?
הנה המקור שלא יטיל עליה אימה יתירה:
גיטין דף ו:
אמר רב חסדא לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו שהרי פילגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתירה והפילה כמה רבבות מישראל.
אמר רב יהודה אמר רב כל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו סוף הוא בא לידי שלש עבירות גילוי עריות ושפיכות דמים וחילול שבת.

שאלת ספציפית על העצב. על כך עניתי שלא צריך מקור. די בשכל ישר. והוספתי שגם הטלת האימה, שלה ודאי יש מקור בגמרא, היא תוצאה של שכל ישר. הם למדו זאת מפילגש בגבעה (עאלק. ברור שזה לא באמת מקור אלא ניתלו בו) בשיקול של שכל ישר. זה הכל.

אז הרמב״ם הוסיף את ענין העצב על בסיס השכל הישר או שיש לכך מקור בגמרא, זה מה שרציתי לדעת. אתה טוען שלעצב אין מקור אלא הרמב״ם כתב זאת על בסיס שיקול של שכר ישר.
תודה רבה!

אולי ושמח את אשתו?

חוץ מזה ראה יד פשוטה על הלכות יסודי התורה:
"ולא עצבות – השווה מורה נבוכים א׳:כ״ט: ״עצב שם משותף, הוא שם הכאב והצער – ׳בעצב תלדי בנים׳ (בראשית ג, טז). והוא שם הכעס – ׳ולא עצבו אביו מימיו׳ (מלכים א א, ו) = לא הרגיזו … והוא שם המרי והמרד – ׳מרו ועצבו את רוח קדשו׳ (ישעיה סג, י), ׳יעציבוהו בישימון׳ (תהלים עח, מ), … ועל דרך הענין השני או השלישי נאמר ׳ויתעצב אל לבו׳ (בראשית ו, ו). אם כפי הענין השני, הרי באורו שה׳ התאנף בהם לרוע מעשיהם … אבל באור ויתעצב אל לבו׳ לפי הענין השלישי יהיה פירושו: וימרה האדם את רצון ה׳ בו, כי לב נקרא גם הרצון״. "

בס"ד ח' בתשרי פ"ג

לדעת הרמב"ם בהלכות דעות המצב הנפשי המאוזן הוא 'לא שמח והולל ולא עצב ואונן אלא שמח בסבר פנים יפות', כך שהימנעות מלהיות עצב היא גם לטובת האדם עצמו.

כשהוא נשוי הוא מחוייב גם בבניית עולם רגשי תומך באשתו, כהתחייבות בכתובה 'אוקיר… ואסובר יתייכי'. כדי שהבעל יכבד וישא את משאה הרגשי של אשתו – הוא חייב להיות במצב מאוזן של 'לא עצב ולא רגזן' אלא 'שמח בסבר פנים יפות'. כך מקבלת האישה את תחושת הביטחון והתמיכה הרגשית.

בברכה, שמריהו הלוי אוקסיטוצינסקי