שאלה לא למעשה‎

מועדים לשמחה. מבואר בגמרא שם שהספק הוא בשאלה למה התכוון אותו אדם. אקדים כלל, שבכל מקום שהגמרא מסתפקת לגבי כוונת האדם אין טעם להתייחס לגמרא כתקדים מחייב. יש לבחון את השפה במקום ובזמן שבו מדובר ולפי זה להחליט למה כוונתו של האדם. וכי אם הגמרא מחליטה שמיועדת פירושו מקודשת, והיום לא משתמשים בכלל בשפה כזאת עדיין נפסוק כך כי הגמרא פסקה כך? מדובר בשאלה עובדתית למה התכוון האדם, ואת זה יש להכריע מהתבוננות בסיטואציה שבפניך ולא בגמרא. זה בניין אב להרבה סוגיות שנמצאות לא רלוונטיות לחלוטין והמפרשים והפוסקים מסתבכים בהן סתם, ואכמ"ל. ולענייננו, עסוקים באותו עניין פירושו עסוקים בקידושין כדמו"י. אם הזוג לא נישא כדמו"י ולא מתכוון לזה, אזי לא משנה כוונת החתן באמירותיו. אני מבין שאתה מדבר בזוג שנישא כדמו"י, אלא שהחתן שינה מהלשון המקובלת. עליך להעריך למה בדיוק הוא מתכוון ולפי זה להכריע. אגב, עסוקים באותו עניין גם הוא לכאורה רק אינדיקציה לאומדנא העובדתית של כוונתו, ולכן גם בזה אין רלוונטיות לקביעות של הגמרא. אמנם בזה יש אולי מקום לחלק, שכן בתפיסה המקובלת בקידושין יש לאמירה מעמד הלכתי מכונן. היא לא באה רק להבהיר את כוונתו, אלא היא תנאי בתחולת הקידושין. ולפי זה, דין עסוקים באותו עניין אינו רק הבהרה של כוונתו, אלא הוא הופך את האמירה לאמירת קידושין ובכך מתקף את הקידושין עצמם. אם כן, יש חידוש הלכתי בדין עסוקים באותו עניין וזו לא רק הערכת כוונות גרידא. אמנם לנדון דידן, ברור שזוג כזה הוא עסוק באותו עניין לגמרי, ולכן אם החלטנו שמשמעות לשונו היא קידושין, לא תהיה בעיה פורמלית של אמירה, שכן העסוקים באותו עניין גורם לכך שהאמירה תיחשב כאמירת קידושין תקפה. נותרת רק שאלת הכוונה וזה צריך להיקבע לפי הערכת הרב במקום. אבל אם יש ספק בלשון, השאלה האם זה מאד עסוקים באותו ענין או פחות עסוקים באותו עניין אינה רלוונטית. לכן איני מסכים לקו"ח שעשית מעסוקים באותו עניין שבש"ס. גם אם אצלך מדובר בעסוקים לגמרי באותו עניין עדיין יש להכריע למה הוא מתכוון בלשונו. ואם הלשון מסופקת אז גם אם עסוקים לגמרי באותו עניין לא אמור לשנות ואנחנו עדיין בספק קידושין (אלא אם לדעתך בגלל ההקשר הכוונה כבר לא מסופקת, אבל זה יכול להיות גם בעסוקים באותו עניין שבש"ס).