תפילין כל יום

התוספתא שהבאתי היא לא ראיה חזקה? ממש נראה משם שכל היום הוא כמו תשלומין לשחרית

אכן, כך נראה שם.

אם מניחים שתפילין אמורות להיות מונחות לזמן קצר, אכן כך משמעות התוספתא.
אבל לאמיתו של דבר מרוב ככל המקורות עולה בבירור שתפילין אמורות להיות מונחות כל היום, ואם כך פירוש התוספתא הוא שאם טרם הניח בבוקר והם עדיין לא עליו, יניח מאוחר יותר ולפחות בזמן שנותר יהיה עם תפילין, וזאת עד הערב, כי בלילה לא מניחים (או מהתורה או מדרבנן, מחלוקת).
כמו לומר: שים גרביים בבוקר, ואם לא שמת, שים כל היום.

הרי המאמר (ברשותו של הרב יעבץ שליט"א):

התפילין – לזכרון לפני ה' תמיד

א. ארבע פרשיות הן בתפילין.
ב. שני יסודות ביציאת מצרים.
ג. תפילין דמרי עלמא.
ד. צירוף הפרשיות כהוכחה לחובת התפילין כל היום.
ה. ימים שהן גופן אות.
ו. מקור להנחתן לפחות פעם ביום.
ז. התפילין כתלמוד תורה ובמקומו.
ח. ביאור חדש במעשה אלישע בעל כנפיים.
ט. סיכום

א. ארבע פרשיות הן בתפילין.
ארבע פרשיות יש בתורה שנצטווינו לכתבן בתפילין. עומק פשוטו של מקרא הוא שאלה יסודות אמונה כה בסיסיים במחשבתו ובחייו של האיש הישראלי, שהתורה מזהירה שלא ימושו מפיו ומזכרונו. לשם כך עליו לקשרם על ידו ובין עיניו, כדי שכל חייו יושתתו על יסודות אלה. מסורת חכמינו על פי הלכה למשה מסיני פירשה את המצוה לפרטיה המעשיים, כיצד לעגן את העניינים הללו במעשים ממשיים, כשם שעושה אדם בענייניו החשובים, שהוא כותב ועונד אותם במקומות בולטים.
ארבע פרשיות הן, ארבע סוגיות הן, ארבע יסודות אמונה שלולא זכירתן יחסר האיש הישראלי את הבסיס לעבדות הבורא. פרשת שמע מעמידה את יסוד יחוד ה' ואהבתו, ובלשון המשנה (ברכות פ"ב מ"ב) "קבלת עול מלכות שמים". פרשת והיה אם שמוע מעמידה את תורת הגמול, שהבורא גומל טוב לעושי מצוותיו ומעניש לעוברי מצוותיו, ובלשון המשנה (שם) "קבלת עול מצוות". פרשיות קדש והיה כי יביאך מזכירות את יציאת מצרים.
כך כתב הרמב"ן (שמות יג טז): "והנה שורש המצוה הזאת שנניח כתב יציאת מצרים על היד ועל הראש כנגד הלב והמוח שהם משכנות המחשבה. והנה נכתוב פרשת קדש והיה כי יביאך בטוטפות מפני המצוה הזאת שנצטוינו בהם לעשות יציאת מצרים טוטפות בין עינינו, ובפרשת שמע והיה אם שמוע נצטוינו שנעשה המצות גם כן טוטפות, דכתיב: והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך… והיו לטוטפות בין עיניך, ולכך אנו כותבים גם שתי הפרשיות ההן לטוטפות שהם מצות הייחוד וזכרון כל המצות ועונשן ושכרן וכל השרש באמונה". ובקצרה בלשון ספר החינוך (מצוה תכב): "והעניין בארבע פרשיות אלו יותר מבשאר פרשיותיה של תורה, לפי שיש באלו קבלת עול מלכות שמים, ואחדות השם, ועניין יציאת מצרים… ואלה הן יסודות דת יהודית". ישנם בודאי יסודות נוספים הנחוצים לאיש ישראל, וחז"ל דנו אם לדרוש להכניס לתפילין פרשיות נוספות – פרשת ציצית או עשרת הדברות (ספרי דברים, פיסקה לה), אך להלכה רק המפורשות בתורה נכתבות בתפילין, הרי שקבעה התורה שרק יסודות אלה לא ימושו מבין עינינו ומנגד לבנו.
אך פתחנו בארבע וסיימנו בשלוש. מדוע יש צורך בשתי פרשיות לזכור את יציאת מצרים? אם התורה ציוותה לזכור שתי פרשיות שעוסקות ביציאת מצרים, על כרחנו ישנם שני יסודות שונים המחייבים שתי פרשיות. מהו היסוד הנוסף?

ב. שני יסודות ביציאת מצרים.
יציאת מצרים מייסדת את האמונה בבורא העולם ומנהיגו. הוא שמשדד מערכות הטבע, הוא שמנבא את עבדיו הנביאים ושולחם לברואי עולם להזהירם ולצוותם, והוא דן את הגוי ומי יאמר לו מה תעשה. במכות מצרים שהביאו לכניעת פרעה, הראה ה' את ידו הגדולה וזרועו הנטויה למען נספר באזני בנינו ובני בנינו את גודלו וניטע בלבבנו את האמונה בו. אך יסוד נוסף נלמד ביציאת מצרים ועומד הוא לעצמו. לקיחת גוי מקרב גוי מלמדת על אהבת ה' לישראל, על ברית אבות הנזכרת לבנים, למען נדע אנו וידעו גם באי עולם אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל.
יסוד חשוב זה הודגש לאורך כל המכות, אך באופן מיוחד במכת בכורות. עיקר מטרתה של מכת בכורות, לאחר כל המכות, הוא בירורו והארתו של היסוד הזה. שידוד מערכות הטבע במכת ברד למשל, בולט ומהדהד יותר מאשר במכת בכורות, ואכן בברד מדגישה התורה יותר את ידיעת כוחו של הקב"ה (שמות ט טז): "וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ". מכת בכורות כוחה רב בהוכחת ההפליה בין מצרים ובין ישראל, שאמנם התקיימה גם במכות אחרות, אך כאן נראה שזה עיקר עניינה (שם יא ז): "לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה ה' בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל".
במעמד הר סיני פתח האלוקים ואמר (שם כ ב): "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים". לאורך התורה מובא הנימוק של קבלת עול מצוות בשל יציאת מצרים פעמים רבות. נימוק זה מתחלק לשניים: גדולת ה' מחייבת לקבל את עול מלכותו, והכרת הטוב על הצלתנו שמביאה לכריתת הברית. בלשון התפילה ניתן לומר זאת: אבינו, מלכנו. אבינו הוא יחס של קרבה על הולדתו אותנו גוי מקרב גוי, ומלכנו הוא יחס של עבדים כי האלוקים בשמים ואנו על הארץ. אם כבנים אם בעבדים, באהבה וביראה.
שתי הפרשיות שבתפילין, קדש והיה כי יביאך, מביאות לידי זכרון את שני היסודות הללו בנפרד, על בסיסה של יציאת מצרים. פרשת קדש אמנם פותחת בציווי על קידוש בכורות, אך ללא נתינת טעם. דברי משה אל העם עוסקים בזכירת יום היציאה ועבודת הפסח, וההגדה לבן היא על עצם היציאה ממצרים שהיא המחייבת את המצוות הללו. מחויבות זו היא למלכנו, מצד היראה, מחמת גדולתו וגבורתו.
פרשת והיה כי יביאך מדגישה את הבדלת ישראל. הקדשת הבכורות לה', פדיון בכור אדם, הקרבת בכור בהמה טהורה ומצוות פטר חמור, מחדדות את מכת בכורות מכלל מכות מצרים, ומעמידות את עול המצוות על יסוד הכרת הטוב (שם יג טו): "וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם… עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה". פרשת זו מעמידה את יסוד האהבה לאבינו, מחמת בחירתו באבותנו ובנו.

ג. תפילין דמרי עלמא.
אפשר שניתן למצוא ביסוס לחלוקה זו בין פרשת קדש לפרשת והיה כי יביאך, בדברי הגמרא (ברכות ו ע"א) המפרטת את ארבע הפרשיות שבתפילין דמרי עלמא: "א"ל רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין: הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו, א"ל: ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ… אמר להם: הקב"ה לישראל אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם שנאמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שנאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: תינח בחד ביתא, בשאר בתי מאי… אלא כי מי גוי גדול ומי גוי גדול דדמיין להדדי בחד ביתא, אשריך ישראל ומי כעמך ישראל בחד ביתא, או הנסה אלהים בחד ביתא, ולתתך עליון בחד ביתא".
את הפרשה הראשונה הגמרא מקבילה לפרשת שמע. הקב"ה מייחד את ישראל כשם שישראל מייחדים אותו. נראה שיש הקבלה גם בין הנושאים הנוספים לפרשיות שבתפילין, ועל פי דברינו לעיל: מי כעמך ישראל ואשריך ישראל (יחוד ישראל על ידי הקב"ה ואהבתם) כנגד שמע, ולתתך עליון (כגמול על שמירת התורה, דברים כו טז-יט) כנגד והיה אם שמוע, כי מי גוי גדול ומי גוי גדול (גדולת ישראל) כנגד יציאת מצרים שבפרשת קדש, או הניסה אלוקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי (בחירת ישראל) כנגד מכת בכורות שבפרשת והיה כי יביאך. גם כאן ישנו דמיון, רעיוני ולשוני, בין הפרשה השלישית לרביעית, אלא שאחת מגדילה את ישראל ואחת מדגישה את הבחירה של ישראל מתוך מצרים, כשם שבתפילינו אחת מגדילה את הבורא (קדש) ואחת עוסקת בבחירת ישראל (והיה כי יביאך).

ד. צירוף הפרשיות כהוכחה לחובת התפילין כל היום.
זכרון זה שעל פי פשוטו הוא למען לא יסור מלבבנו ולא ימוש מבין עינינו, האם קיומו הוא פעם ביום או בכל עת? לכאורה התפילין מצוותן כל היום, שהרי התורה לא נתנה להם שיעור וגבול אלא רק בזמנים שהתמעטו – לילה ושבתות וי"ט על פי חלק מהתנאים (עירובין צו ע"א ועוד), אך מאידך, המציאות המצויה היא שמצוות תפילין מתקיימת רק מעט זמן מן היום.
מקורות רבים מורים בפשטות שעיקר מצוותן שיהיו מונחות עליו כל היום, אלא שמפני הקושי לשמור על קדושתן מצומצמת הנחתן בפועל לזמן קריאת שמע ותפילה, שלכל הפחות לא יהיה כמעיד עדות שקר כשהוא אומר את פסוקי הציווי להניח תפילין ואינו מקיימם. ידועות ההוכחות לכאן ולכאן, אך יש לטעון שכבר המבנה החיצוני המוכר של התפילין מוכיח בבירור שעיקר מצוותם כל היום, ולולא כן כלל לא היו נראות התפילין כפי שהן נראות.
התורה ציוותה בארבע פרשיות שונות לקשרן על היד ובין העיניים, כשבכל פרשה מופיע הציווי בה עצמה, ואין שום פסוק המחבר בין הציוויים הללו. נאמר בגמרא (מנחות מד ע"א) שהמניח תפילין מקיים שמונה מצוות עשה, ארבע על היד וארבע על הראש. אך במניין המצוות נמנו שתיים בלבד, אחת על היד ואחת על הראש, משום שארבע פרשיותיהן מעכבות זו את זו, וכפי שביאר זאת הרמב"ם בשורש יא. מניין שיש בכלל קשר מעשי ביניהן? מדוע לא נניח ארבע תפילין נפרדות, שבכל אחת פרשה אחת? מה מקור חיבור כלל הזכרונות יחד? הרי ארבעה ציוויים נפרדים לגמרי יש בתורה.
הברייתא (מנחות לד ע"ב) דורשת: "ת"ר יכול יכתבם על ד' עורות ויניחם בד' בתים בד' עורות? ת"ל ולזכרון בין עיניך, זכרון אחד אמרתי לך ולא ב' וג' זכרונות. הא כיצד? כותבן על ד' עורות ומניחן בד' בתים" (בהמשך שם מבואר שם שזהו בשל ראש, ובשל יד עור אחד בבית אחד). הברייתא שואלת בעצם את שאלתנו, מניין שיש חיבור בין הזכרונות השונים? מדוע לא נניח ארבעה תפילין עם ארבע פרשיות על היד, וכך על הראש, ללא כל קשר ביניהן? תשובת הברייתא היא שאין מקום לכמה זכרונות. אך תשובה זו קשה להבנה. האם ניתן לדרוש שלא נאכל מצה ומרור בזה אחר זה, או חגיגה ופסח, משום שיש כאן שתי אכילות? האם ניתן לדרוש שלא יהיה מקום לשתי אמירות ביום, קריאת שמע וברכת המזון למשל? הלוא ברור שניתן לעשות מעשה אחר מעשה ואין כל סתירה ביניהם. כיצד הנחת כמה תפילין שונות סותרת את היות כל זכרון עומד לעצמו?
ברור שכוונת הדרשה היא שאי אפשר להניח כמה זכרונות באותו מקום בגוף, והרי מקומן של התפילין זהה לכל הפרשיות. גם אם אמנם פיזית מקום יש בראש להניח בו שני תפילין, ואם היו קטנות יותר, שכל אחת היתה כוללת רק פרשה אחת, אפשר שהיה מקום גם לארבע תפילין, הדרשה היא שאין לזכור יותר מעניין אחד בנפרד ויש לאחדם לכלל זכרון מאוחד. אך דרשה זו מובנת רק אם כל הזכרונות מונחים בו בזמן. אם כוונת התורה היתה להניחן פעם ביום, הרי אפשר להניחן בזה אחר זה, והרי זה ככל המצוות שאדם מקיים אחת ואחר כך את האחרת, גם באותו איבר עצמו, ואין כאן שום התנגשות. ברור אם כן מתוך הדרשה שזכרון הוא דבר הקבוע כל הזמן על מקומו, ולא שייך לבאר את כוונת התורה לזכור כל פרשה בחלק אחר של היום, שכך אף לא אחד מהזכרונות מקוים במלואו. אם ציוותה התורה לזכור ארבעה עניינים, ואם לשון התורה מורה שאין ב' וג' זכרונות, הרי הדרך היחידה היא לאחד בין כל הזכרונות ולהניחם צמודים יחד, שכן על כולם להיות מונחים בעל עת.
בלשון קצרה נאמר זאת כך: אם מצוות תפילין מוגבלת בזמן כמו עשיית מעשה, הרי ניתן לעשות כמה מעשים בזה אחר זה ואין לכך כל סתירה מלשון התורה. רק אם הנחת התפילין היא מצב קבוע, או אז כמה תפילין בו בזמן יהוו הקבלה של כמה זכרונות, ולא כך משמע מלשון התורה. נמצא שצורת התפילין מוכיחה שהתפילין מלווים את הישראלי לאורך כל זמנו במידת האפשר.

ה. ימים שהן גופן אות.
בברייתא (מנחות לו ע"ב ועירובין צו ע"א) נאמר: "רבי עקיבא אומר: יכול יניח אדם תפילין בשבתות ובימים טובים תלמוד לומר 'והיה לאות על ידך ולטוטפת בין עיניך' מי שצריכין אות, יצאו שבתות וימים טובים שהן גופן אות" ופירש רש"י (עירובין שם, ובקצרה במנחות שם): "מי שצריכין אות – ימים שישראל צריכין להעמיד אות על עצמן להכיר שהם מחזיקים בתורתו של הקב"ה. יצאו שבתות וימים טובים שהן עצמן אות בין הקב"ה לישראל דכתיב (שמות לא יג) 'כי אות היא ביני וביניכם' ". והתוספות (מנחות שם ד"ה יצאו) וסיעתם טוענים שלא רק איסור מלאכה מהווה אות, אלא אכילת מצה בכל ימי הפסח וישיבה בסוכה בכל ימי החג מהווים אף הם אות, ובעירובין (צו ע"א ד"ה ימים) כתבו שאיסור מלאכת חול המועד הוא האות, ולכן חולו של מועד פטור מתפילין. וראשונים רבים חולקים על כך, וראה להלן סעיף ו.
ובפשטות שיטת התוספות קשה. הרי על שבת נאמר: "כי אות היא" וכמו שפירש רש"י, ויום טוב ניתן לדמותו לשבת. גם איסור מלאכת חול המועד אפשר לומר שהוא הרחבה של איסור מלאכת יום טוב, ודומה לו. אולם מדוע קיום מצוות בחול המועד נחשב אות הפוטר מתפילין, כשיטת התוספות במנחות? ובפרט אכילת מצה בימי הפסח שהיא רשות, ולא כסוכה שאם רוצה לאכול הוא חייב בסוכה, ואם אוכל מחוץ לסוכה מבטל עשה, הרי בפסח אין ביטול מצוה, ובפשטות לא שייך גם קיום מצוה, ואמנם ידועה דעת הגר"א שיש בזה מצוה, ועדיין צ"ע, האם כל מצוה פוטרת מתפילין?
ויש להבין זאת על פי מה שכתבנו בסעיף א לעיל ובהערה 1, שעומק כוונת התורה הוא לזכור את ענייני האמונה בכל עת, ולא ימושו מלבנו ומעינינו, והנחת התפילין בפועל היא 'אות', כלומר זכרון כדי שלא נשכח זאת. ועל זה דרש רבי עקיבא "מי שצריכין אות, יצאו שבתות וימים טובים שהן גופן אות". כלומר, שביום השבת אין אדם יכול להסיר אמונת היחוד מלבו, שהרי כל שביתת היום מזכירה זאת, וכן בימים טובים. ועל זה הוסיפו התוספות שגם המועדים אינם צריכים אות, שהרי אדם זוכר בהם את יציאת מצרים ואת אמונת היחוד בכל שעה, מכוח מאכליו וישיבתו. ואף מעשים שאינם קיום מצוה ממש, מזכירים את האמונה בעצם השינוי מהשגרה. ואין אלו "ימים שישראל צריכין להעמיד אות על עצמן להכיר שהם מחזיקים בתורתו של הקב"ה", כלשון רש"י לעיל.
ויש להוסיף עוד, שבמקראות מפורש שמעשי הימים הללו נועדו להזכיר את יציאת מצרים לכל השנה כולה. על מצה נאמר: "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (דברים טז ג), ופשוטו של מקרא הוא שמטרת אכילת המצות שבעה ימים בשנה היא, שבכך די כדי לזכור זאת לכל השנה. וכן במצוות סוכה נאמר: "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא כג מג). וגם כאן מבואר שמטרת ישיבת הסוכה באותם שבעה ימים היא, כדי להזכיר לתמיד ולדורות. ואם כן אכן אין בהם צורך לאות לזכרון האמונה ועבדות ה'. ורק בימי השגרה שאין עוסקים בזכרון זה כל היום, יש צורך באות קבועה שתזכיר זאת.
גם הבנה זו מחדדת את האמור לעיל, שהצורך באות הוא לא לרגע אחד ביום אלא זהו מצב קבוע. שאילו היה צורך רק פעם ביום, הרי בעת מעשה מצוה כקריאת שמע למשל, ודאי ש'הוא גופו אות', ולא גרע מאכילת מצה או ישיבה בסוכה, ובאותו רגע הרי אין צריך להעמיד אות על עצמו להכיר שהוא מחזיק בתורת ה', כלשון רש"י לעיל. ומדוע יש צורך בתפילין?
אלא שבימי המועדים מעשי האמונה מלווים את היום לאורכו, ואף אם לא ברציפות ממש, מכל מקום הם ניכרים לאורך שעות היום (ואכן התוספות נקטו מצוות סוכה ולא מצוות לולב ש'מדאגבהיה נפק ביה'). אך בימי השגרה אין מצוה כזו, ולכן הצריכה התורה תפילין כאות קבועה, ואף שגם אותה אין חייבים להניח ממש בכל היום, ראה להלן סעיף ז.

ו. מקור להנחתן לפחות פעם ביום.
לדברינו, מצוה זו אין לה שיעור למעלה מבחינת הזמן. האם יש לה שיעור למטה? האם יש מינימום של זמן הנחה שבו יוצאים ידי חובה ואין זה נחשב ביטול מצוות עשה? מקובל שפעם ביום הוא המינימום והעובר יום בלי הנחת תפילין ביטל עשה. ההקפדה על הנחתם פעם ביום בעת אמירת קריאת שמע ותפילת שחרית, מקורה בדברי חז"ל: "כאילו מעיד עדות שקר". אך לכאורה זו אינה הלכה מהלכות תפילין אלא כדי להימנע מעדות שקר (בפועל יש כאן הנחיה מתי להניח תפילין וזה מופיע בהלכות תפילין כמובן). אדם שנאנס וקרא קריאת שמע בלי תפילין, מדוע עליו להניחם דווקא באותו יום? בדברי חז"ל לא מצאנו מקור לשיעור זה.
כמובא לעיל, לדעת התוספות חול המועד פטור מתפילין. לעומתם, דעת הרא"ש וסיעתו שחולו של מועד חייב בתפילין. האריכו בזה הפוסקים (ראה ב"י סימן לא), וכידוע הכרעת השו"ע (סימן לא סעיף ב) לפטור, בעיקר מפני דברי הזוהר שהביא בבית יוסף, והרמ"א הביא את מנהג אשכנז להניח בברכה. יש גם שנהגו להניח בלי ברכה או בצנעא והדברים עתיקים. לכאורה, אם חיוב הנחת תפילין הוא פעם ביום מעיקר הדין, איך נהגו ישראל להקל בספק מצוות עשה דאורייתא ללא שהוכרעה ההלכה באופן ברור? וכי דעתם של סיעת ראשונים נדחתה לקולא מפני סיעת ראשונים ואזהרת הזוהר עד שאין חוששים כלל לביטול מצוות עשה? דומה שאין זו דרך הכרעת ההלכה בדרך כלל. נראה מכך שאין ביטול של יום אחד נחשב ביטול מצוות עשה, אלא שיעור זה הוא מנהג ישראל כדי שמצוות תפילין לא תיבטל.
במסכת שבועות (כה ע"א) נחלקו בשבועת ביטוי לשעבר כשאין אפשרות להישבע על פעולה כזו להבא, למשל הנשבע שפלוני זרק צרור לים, שאי אפשר להישבע שיזרוק שהרי אין זה בידו של הנשבע, אם מביא קרבן עולה ויורד. רב מחייב ושמואל פוטר. רב המנונא מקשה (שם ע"ב) על שמואל מהמשנה בסוף הפרק (כט ע"ב): "לא אכלתי היום ולא הנחתי תפילין היום משביעך אני ואמר אמן חייב. בשלמא לא אכלתי איתיה בלא אוכל אלא לא הנחתי מי איתיה בלא אניח?" ופירש רש"י "מי איכא בלא אניח – בשבועת ביטוי? והא נשבע לבטל את המצוה הוא". רב המנונא מתרץ שלדעת שמואל כוונת המשנה לחייב במזיד מלקות, אף שבשוגג פטור מקרבן. לכאורה ההיפוך של 'לא הנחתי תפילין היום' הוא 'לא אניח תפילין היום' ועל זה הקשה רב המנונא ששבועה כזו אינה חלה משום שנשבע לבטל מצוה. האם זהו מקור שדווקא ביטול תפילין ליום שלם נחשב ביטול עשה, או שמא גם אם ישבע שלא להניח חצי יום נחשב נשבע לבטל מצוה והשבועה לא תחול? לכאורה אי אפשר לומר כך, שהרי רובא דעלמא אינם מניחים תפילין כל היום ואיננו מחשיבים זאת לביטול מצוות עשה, ואיך יתכן שמי שישבע שלא לעשות מה שממילא הוא אינו עושה יחשב נשבע לבטל מצוה בעוד שהעושה עצמו אינו נחשב מבטל מצוה? היה מקום לומר שכל פעולה שעשייתה היא מצוה שבועה לבטלה אינה חלה, אף שניתן לקיים את המצוה באופן אחר, ולמרות שאין ביטול מצוה ממש באי הנחת תפילין בכל רגע, כיון שהנחתם זמן נוסף היא קיום מצוה, לא חלה שבועה לבטל מצוה זו.
אלא שהמשנה לעיל (ע"א) מביאה דוגמא לשבועת ביטוי שחייבים עליה: "אמר שבועה שאתן לאיש פלוני ושלא אתן", ומקשה הגמרא: "מאי אתן? אילימא צדקה לעני, מושבע ועומד מהר סיני הוא שנאמר (דברים טו, י) נתון תתן לו. אלא מתנה לעשיר". וכתב הרשב"א (ד"ה אילימא, וראה גם בריטב"א ובמאירי): "יש מגדולי רבותינו הצרפתים ז"ל שאמרו דדוקא כשעני שואל ממנו צדקה דהשתא מושבע ליתן לו, הא לעני דעלמא שבועה חלה עליו דאינו חייב ללכת לפרנס עניים במדי, ונראה לי גם כן דדוקא במתנה מועטת כדי פרנסה לשעה כמו שאמרו (ב"ב ט ע"א) נותן לו פרנסת לינה, הא ביותר מכאן חייב דאינו מושבע להעשירו". הרי שרק אם אי עשיית המעשה היא ביטול מצוה ממש, כגון שעומד לפניו עני והוא חייב לתת לו לפחות פרנסת לינה, שבועה אינה חלה. אבל אם נשבע שלא לתת יותר מהחיוב המינימלי השבועה חלה, אף שודאי אם יתן יותר יקיים מצוה. המחנה אפרים (שבועות סי' טו) דן אם חלה שבועה שלא לתת צדקה לעני מסוים, שכן יכול לתת צדקה לעני אחר ואחרים יפרנסו עני זה ונמצא שאין זה ביטול מצוה. הוא מביא את דברי הרשב"א ומקשה עליו, שבגמרא (קידושין ח ע"ב ונדרים סה ע"ב) מוכח שעני אינו מוטל על מישהו מסוים לפרנסו ויכול אדם לומר שיפרנסו אחר, ומלשון הרמב"ם העלה שרק אם נשבע שלא לתת כלל צדקה לעניים לא חלה השבועה. מבואר שמעשה מצוה שהימנעות ממנו אינה ביטול מצוה גמור חלה עליו שבועה, ואם כך בשבועה שלא להניח תפילין, רק כאשר אי ההנחה היא ביטול גמור לא חלה השבועה. ויש לחלק שאם אינו נותן צדקה לעני זה ונותן לעני אחר, המצוה התקיימה במידה שווה, אבל אם לא הניח תפילין זמן מה מתוך רצון לבטל מצוה, אין אפשרות להשלים את המצוה בזמן אחר, שכן זהו חיוב אחר.
הרמב"ם (הלכות שבועות פ"ה הל' יד-טז) כתב: "וכן כל הנשבע לבטל את המצוה ולא ביטל פטור משבועת בטוי ולוקה משום שבועת שוא ועושה המצוה שנשבע לבטלה. כיצד כגון שנשבע שלא יעשה סוכה ושלא ילבש תפילין ושלא יתן צדקה… נשבע לקיים את המצוה ולא קיים פטור משום שבועת ביטוי, כיצד כגון שנשבע שיעשה לולב או סוכה או שיתן צדקה לעני… שאין שבועת ביטוי חלה אלא על דברי הרשות שאם רצה עושה ואם לא רצה אינו עושה שנאמר להרע או להיטיב". בביטול מצוה כתב 'שלא ילבש תפילין' ולא כתב שיעור זמן, ואילו בקיום מצוה לא כתב דוגמא מתפילין.
שמא יש לפרש שבקיום מצוה, היות שאכן אין חיוב גמור להניח בכל רגע (וראה עוד להלן) חלה השבועה, שכן הוא מוסיף חיוב גמור שלא היה לפני השבועה, ואילו בביטול מצוה אין השבועה חלה על מעשה שביטולו הוא ביטול מצוה, למרות שאין זה ביטול גמור כסברתנו לעיל. ושמא כוונת הרמב"ם שלא ילבש תפילין לעולם, וביטול מכאן ואילך הוא ביטול מצוה, ואילו שבועה ללבוש תפילין הרי אינה יכולה להתפרש שיניח בכל רגע, אך יכול הוא להוסיף בהנחתם ולא ניתן לומר שהשבועה היא על מה שהיה מחויב ממילא וצ"ע.
אך מצאתי בדברי הירושלמי (הוריות פ"א ה"ג) מקור המורה לכאורה על שיעור של פעם ביום לכל הפחות: "נביא ומדיח, יכול אם יאמרו לך אל תתן תפילין היום תן למחר תשמע להם? ת"ל ללכת בהם, בכולן לא במקצתן, הרי עקרת שם כל אותו היום". הברייתא דורשת שרק אם נביא שקר ומדיח מבקשים להעביר על מצוה שלמה הם חייבים מיתה, וכדוגמא מובא ביטול של יום אחד בתפילין. משמע שכל יום הוא מצוה לעצמה וביטול יום אחד נחשב ביטול מצוה. ושמא למ"ד לילה לאו זמן תפילין יש סברא שבכל יום מתחדש חיוב נפרד, אבל למ"ד לילה זמן תפילין החיוב רצוף ואין משמעות ליום נפרד (וגם האיסור מדרבנן להניחם, הוא רק מחשש שירדם בהם ואינו קוטע את החיוב מהותית, ולכן אין גם סברא שיהיה חיוב חדש מדרבנן בכל יום).

ז. התפילין כתלמוד תורה ובמקומו.
גדרה ההלכתי של מצוות תפילין צריך ביאור. מצוות ציצית למשל, נוהגת בכל עת שאדם לובש בגד המחויב, והפושט את בגדו צריך לשוב ולברך כשלובשו שוב אם היה הפסק, שכן הוא מקיים שוב מצוה גמורה. מאידך, מצוות לולב למשל, קיומה הוא פעם אחת ביום, ואף שאנשי ירושלים היו נוטלים את הלולב כל היום מפני חיבוב מצוה (סוכה מא ע"ב), וכן מצוה לנענע בהלל ויש לזה גדר של שיירי מצוה (שם לז ע"ב), אך משיצא ידי חובה אינו רשאי לברך עוד (שם מו ע"א, שו"ע תרנא ס"ה רמ"א). מצוות תפילין גדרה ממוצע ביניהם. מחד, המניח וחולץ והסיח דעתו שב ומברך, שכן הוא מקיים מצוה גמורה, אך מאידך, מי שאינו שב ומניח אינו מבטל מצוות עשה כהולך בבגד בלי ציצית, ורובא דעלמא הולכים רוב היום בלי תפילין. מהו גדר ממוצע זה?
מצוות תלמוד תורה גדרה דומה לכך. מחד, ביטולה אינו אלא כאשר עבר יום שלם בלי לימוד תורה, וכיון שקרא אדם קריאת שמע קיים לא ימוש (מנחות צט ע"ב), ומאידך, בכל עת שלומד תורה מקיים מצוה גמורה ואילו היה מסיח דעתו היה צריך לשוב ולברך כמה פעמים ביום, רק שלרוב אינו נחשב היסח הדעת. גדר תלמוד תורה הוא שילמד האדם בכל זמנו הפנוי, כשאינו טרוד בצרכי הגוף ובדרך ארץ ואינו עוסק במצוה עוברת. אפשר שכן הוא גם בתפילין. מצוותן היא להניחן בכל עת שהוא ראוי ומסוגל לכך. המבטל מפני צרכיו, מפני היות גופו בלתי ראוי וכדומה, אין עליו עוון. אך המבטלה לחינם שלא כדין הוא עושה. ומכל מקום אסור לעבור יום שלם בלעדיהם, כאמור לעיל (וגם זה בדומה לתלמוד תורה).
דמיון זה בין תורה לתפילין אכן מובא בגמרא בכמה הקשרים. בקידושין (לד ע"א): "ומצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. מנלן? גמר מתפילין, מה תפילין נשים פטורות אף כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, ותפילין גמר לה מתלמוד תורה, מה תלמוד תורה נשים פטורות אף תפילין נשים פטורות". ומצאנו (סוכה כח ע"א) מעלת רבן יוחנן בן זכאי ורבי אליעזר שלא הלכו ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין – שניהם כאחד.
בסוף מסכת תפילין נאמר: "כך היה רבי אליעזר אומר: גדולה היא מצוות תפילין, שכך אמר הקב"ה לישראל: 'והגית בו יומם ולילה'. אמרו ישראל לפני הקב"ה: רבון העולמים! וכי אנו יכולין להגות יומם ולילה? אמר להם הקב"ה: בני! הוו נותנים תפילין על ראשיכם ועל זרועותיכם, ואני מעלה עליכם כאילו אתם הוגים בתורה יומם ולילה, שנאמר והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך". וגדולה מזו מצינו במכילתא, ונפסק להלכה בטושו"ע (לח י) שהעוסק בתורה פטור מן התפילין, ונחלקו הראשונים בפירוש ההלכה, והפוסקים סייגו את הפטור, ראה כל זה שם בנו"כ.
נראה שגדרה של מצוות תפילין הוא שלימוד התורה יקוים בפה ובמעשה, ולכל הפחות באחד מהם. קשירת עיקרי התורה על הלב ובין העיניים, הרי היא מקבילה ללימוד התורה והגייה בה ומשלימה אותם, ובמיוחד בזמן שאיננו יכולים לעסוק בה כראוי. נמצא שהעוסק בתורה אינו נצרך לזה, ודוקא במסחרו ובהילוכו התזכורת חשובה יותר, ואולם אם החזיק בזה וגם מזה לא הניח ידו, הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו, וכמעלת ריב"ז ור"א שהקפידו להחזיק בשניהם כאחד. וכן מצינו (ב"ק יז ע"א) שרבי יוחנן לא השיב לשאלת תלמידו כשיצא מבית הכסא, עד שהניח תפילין, ולגירסת השאילתות (הובאה שם בתוד"ה והאמר) התורה היא הלימוד והתפילין הם הקיום, ובלימוד של יחיד מוטב להקדים התורה לתפילין משום שלימוד גדול ממעשה.
בנוסף, כהנים בשעת עבודתם פטורים מן התפילין (ורשאים להניח תפילין של ראש אך לא של יד משום חציצה, זבחים יט ע"א, רמב"ם תפילין פ"ד הי"ג, כלי המקדש פ"י ה"ו). נמצא שמי שעסוק בעבודת ה' במעשה – עבודת הקרבנות, או במחשבה – לימוד תורה, פטור מתפילין. התפילין נועדו בעיקר כדי להשלים את העדר היכולת לעסוק בעבודת ה' בפועל בכל עת, ובאמצעות התפילין לא יסיח דעתו מעבודת ה' (זכרון הציצית גדר אחר לו, כעבד המציין על בגדו את חובתו לאדונו וכבן מלך המציין על בגדו את קרבתו למלכות, ואכ"מ).
וראיתי רעיון יקר, שהתורה הגדירה את התפילין כתכשיט, ראה לעיל הערה 3, ודרך אדם להתקשט בתכשיטיו בדרך קבע, אך הוא מסירם מעליו בדרך שגרת חייו. וכך אכן יש לקיים מצוות תפילין, שאם אדם מסירם מחמת סיבה או טירדה, ואף בדרך שגרתו לעתים, אין בכך ביטול מצוה. אך אם אדם אינו רואה בהם עוד תכשיט הראוי להתקשט בו מעבר לחיוב המינימלי, יש לומר שהפסיד מכוונת התורה.
המצב בפועל הוא שרובא דעלמא אינם מניחים תפילין כל היום, ומכך נובעת ההקפדה שלא לשוח בהן שיחת חולין, אפילו דברי רשות ראויים. המניחן כל היום הרי ודאי שעוסק בהן בענייני חולין המותרים והראויים, כמסחר ועשיית מלאכה וכדומה, וכאמור זוהי כוונת התורה, שיקדש בהן את כל הליכותיו. אמנם המניחן רק בעת התפילה מקפיד לחולצן בטרם יעשה כל פעולה שאינה חלק מהתפילה, וכך התקבלה התחושה ששיחה מותרת שאינה דברי תורה ותפילה פוגמת כביכול בקדושת התפילין, ועל האדם לשהות בכעין תענית דיבור בעודן עליו.

ח. ביאור חדש במעשה אלישע בעל כנפיים.
בימי קדם גם הנחתם באופן יומיומי לא תמיד היתה מובנת מאליה. כך עולה מהתוספות (שבת מט ע"א ד"ה כאלישע), וידועה עדותו של הסמ"ג (מצוות עשה ג ) שעשה רבות כדי להשיב את מצוות הנחת תפילין לקהילות ישראל, אחרי שראה שהמצוה נטושה.
כבר בגמרא (שם קל ע"א) נאמר: "תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת השמד, כגון עבודה זרה ומילה, עדיין היא מוחזקת בידם. וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמן עליה למיתה בשעת השמד, כגון תפילין, עדיין היא מרופה בידם. דא"ר ינאי: תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים. מאי היא? אמר אביי: שלא יפיח בהם. רבא אמר: שלא יישן בהם. ואמאי קרו ליה אלישע בעל כנפים? שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל שכל המניח תפילין על ראשו יקרו את מוחו, והיה אלישע מניח תפילין ויצא לשוק וראהו קסדור אחד, רץ מלפניו ורץ אחריו, כיון שהגיע אצלו נטלן מראשו ואחזן בידו. א"ל: מה בידך? אמר לו: כנפי יונה, פשט את ידו ונמצאו בה כנפי יונה. לפיכך היו קוראין אותו בעל כנפים" (המעשה מובא גם בשבת מט ע"א).
שתי קושיות מעלה המעשה והדין הנלמד ממנו. ראשית, מניין שאלישע שמר על גוף נקי? התוספות (מט ע"א ד"ה כאלישע) פירשו שלולא היה שומר על קדושת התפילין בגוף נקי לא היה נעשה לו נס, אך צע"ג, שהרי אם אין הלכה לשמור על גוף נקי, מדוע לא ייעשה לו נס? ואם הכוונה שגם ללא ההלכה המחייבת ברור שמידת חסידות לשמור על גוף נקי, כיצד ניתן להוכיח מכאן שאכן זהו חיוב גמור? שמא אלישע נהג חסידות ולכן נעשה לו נס.
קושיה שניה הקשו הראשונים, איך היה מותר לאלישע להסיר את התפילין כשהגיע אליו הקסדור, והלוא בשעת השמד יש למסור את הנפש על כל מצוה ואפילו אערקתא דמסאני. נאמרו כמה תירוצים בראשונים. התוספות (שם ד"ה נטלם) תירצו שהרבה ישראל הולכים בלי תפילין ואין זה נראה כמבטל מצוה ואף לא כמראה נכרי. הר"ן בחידושיו והנימוקי יוסף בסנהדרין (יז ע"ב מדפי הרי"ף) תירצו שהנכרי יכול להסירם מראשו בעל כרחו, והרי זה כקרקע עולם שאין חיוב מסירות נפש, משום שהמעשה ייעשה כך או כך.
ניתן לפרש את המעשה אחרת ושתי הקושיות מתורצות זו בזו. אלישע אכן לא הסיר את התפילין למרות הסכנה, מפני שבשעת השמד יש למסור את הנפש על כל מצוה. ברם משהגיע אליו הקסדור חשש אלישע שלא יוכל להעמיד עצמו בגוף נקי מפני פחד המוות, והסיר את התפילין מראשו מצד שמירת קדושתן ולא כדי להינצל. לאחר שהוכיח את אי כניעתו לקסדור שלא הסירן קודם, אין בזה גם חשש שנראה כנכנע לגזירה.

ט. סיכום:
ארבע פרשיות יש בתפילין: יחוד ה' ואהבתו, אמונת שכר ועונש, חיזוק האמונה דרך יציאת מצרים, ובחירת עם ישראל דרך מכת בכורות. בתפילין דמרי עלמא מופיעים ארבע עקרונות דומים כלפי עם ישראל.
צירוף ארבע העיקרים לכלל מצוות תפילין יחד, נובע מהחובה לזכור את העקרונות הללו כל היום, וכך אין מקום לכמה זכרונות בו זמנית במקביל ויש לאחדם לכלל זכרון אחד. לו היה נכון לכתחילה להסתפק בזכרון בחלק מהיום, היה ניתן לחלק את הזמן בין ארבעת הזכרונות. עם זאת, ישנו שיעור מינימום של אחת ליום. גדרה של המצוה דומה לתלמוד תורה, שיש לקיימה ככל האפשר ולפחות אחת ליום. התפילין הן לימוד התורה במעשה, ועיקרה כדי להציל את מי שאינו לומד תורה שלא יסיח דעתו מעבודת ה'.
בשעת הגזירות, לא מסרו עצמם ישראל על מצוה זו ועדיין היא רפויה בידם, מלבד אלישע שמסר עצמו על קיומם והסירם רק מפני קדושתם ולא מחשש מיתה.

תודה (אמנם המאמר נמצא כבר באתר של 'האוצר' כמו כל שאר הגליונות). לענ"ד הירושלמי אומר בדיוק את ההפך. הוא שאל על החלבים על עקירת מקצת המצווה (השאלה לא כ"כ ברורה אבל מההמשך אפשר להבין). מביא ברייתא ששואלת אם הנביא עוקר יום אחד מתפילין, לשמוע לא או לא? ת"ל ללכת בהם ולא במקצתם. כלומר עקירת יום אחד לא נחשבת לכל המצווה ולכן נעקור את אותו יום. (ולפירוש שהבאתם, למה בכלל הברייתא היתה צריכה להזכיר את "ולא במקצתם"? זה לא קשור) ואז הירושלמי מקשה "והרי עקרת כל אותו היום!" ומתרץ, שאין כאן עקירת גוף המצווה ולכן מקשיבים לנביא ולא מניחים באותו יום, וזה עונה גם על שאלת החלבים. אח"כ הוא מביא שאמורא אחר שאל את אותה שאלה על הוצאה מרשות לרשות: אם התרנו להוציא אמה אחת ברה"ר ולא שתיים, למה זה לא נחשב עקירה? הרי עקרנו כל אותה אמה! ומתרץ כנ"ל.

א. לגבי הירושלמי, הרי ברור שעקירת יום אחד אינה עקירת מצוה שלמה, שהרי אתמול הניחו ומחר יניחו. אלא שהירושלמי דן אם עקירה של קיום אחד של המצוה נחשב עקירה. זה הקשר ל'ולא במקצתם', שהרי פשטות הפרשה עוסקת בנביא ומדיח שאומר לבטל לחלוטין מצוה אחת ולהסירה מהתורה.

ב. המאמר נמצא אכן ב'אוצר' ויש בו גם הערות שוליים המרובות על גוף המאמר, אבל כאן יש מאידך כמה תוספות שנכתבו לאחר הפרסום ב'אוצר'. אחת מהן היא סוגיית שבועות שבה גם יש אולי מקור לפעם ביום.

ג. לגבי התוספתא שבה פתחת והשבתי, אכן עדיין צריך עיון. אני מסכים שפירושך הוא הפשוט בלשון התוספתא, ובהתאם להרגלנו היום שמניחים לזמן מוגבל פעם ביום, והדיון הוא אם זה חייב להיות בבוקר, אבל נראה לי שמאוד קשה לפרש כך במקור תנאי, וכמו שכתבתי שמצוות תפילין אינה לזמן מוגבל אלא לכל הזמן. ואמנם אנו דנים כעת מה המינימום, אבל זה לא עולה בלשון התוספתא בכל מקרה, שהרי אין צורך לומר שאם לא הניח בשחרית יניח כל היום, כי גם אם הניח בשחרית אין סיבה שיחלוץ אותם לפני סוף היום. והיה על התוספתא לומר: מאימתי זמנם? בשחרית, וכל היום הוא זמנם.

יש גם לתהות על סדר ההלכה, שמונה גם כמה מצוות ומפרטת את ברכתן, ודווקא בתפילין עוסקים לפתע בזמנן. מדוע? האם יש כאן תוספת אולי? צריך לבדוק בתוספתא כפשוטה.

כעת בדקתי בתוספתא כפשוטה כאן
https://www.massorti.com/IMG/pdf/liberman_tosseftazraim1.pdf

הוא מציע שהדיון בתוספתא אינו מתי להניח אלא מתי לברך, על פי סוכה מו.

לכאורה, את קביעת התוספתא אפשר להסביר כמסורת לא רחוקה מדברי עולא, שלכתחילה יש להניח תפילין בשחרית וכמסורת המוכרת:
ר' חייה בשם ר' יוחנן: מה טעם אמרו אדם לובש תפילין וקורא את שמע ומתפלל כדי שיקבל עליו מלכות שמים משלם.

ואם לא הניח שחרית עדיין יכול להניחן כל היום.

דווקא מהמקורות בהתחלה נראה שיש להניח תפילין כל היום.
הניסוח ברו ר.
לא מעורפל.