דחית אין-סוף בגלל היותו עמום מול קבלת מושגים עמומים אחרים

שלום!
הדיון שהיה פה השבוע לגבי האפשרות של 'משהו' שהוא טעם-עצמו העלה לי שאלה. ראיתי בשרשור שבאתר על המחברות, שלגבי שאלות של מדוע רגרסיה אין סופית לא אפשרית, כתבת בין השאר בתגובות:
"חשתי שדי לי בהצבעה על כך שהמושג לא מוגדר היטב ולכן לא יכול להוות אלטרנטיבה פילוסופית. במילים אחרות, חובת הראיה היא על מי שמציע את הרגרסיה. אתה לא יכול להשתמש במושג עמום ולדחות מכוחו הצעה אחרת. כל עוד המושג לא ברור מבחינתנו אי אפשר להשתמש בו גם אם תיאורטית הוא יכול להיות קיים במובן אחר כלשהו"
"אינסופי הוא אולי משהו לא מוגדר עד הסוף (זו הבעיה של אינסוף בכלל), אבל ברגרסיה אינסופית של הסברים (שרשרת) יש בעיה נוספת מעבר למוגדרות של האינסוף, והיא שאין כאן הצגה של הסבר אלא רק הצהרה שיש הסבר"
"בתורתו של קנטור מדובר על האינסופים כיישים קונקרטיים ועל כך התעוררה ביקורת. דומני שהוא לא מגדיר אינסופים אלא עוסק ביחסים ביניהם ומניח שהם קיימים. אבל כשמנסים להגדיר אותם נקלעים לסתירות או לפחות לפשר עמום. במישור הפילוסופי די לנו בכך שהפשר הוא עמום כדי לטעון שאין בטענה שמכילה אינסוף משום הצעת אלטרנטיבה ממשית"
מדוע רגרסיה אין-סופית אנו דוחים משום שהוא מושג בלתי מוגדר (ולכן הוא תשובה לא חוקית), ומאידך, לא דוחים את 'טעם עצמו' מאותה סיבה כשנתקלו בשאלת מי ברא את הבורא? מדוע פה זה שונה? גם 'טעם עצמו' שהוא דבר סביר, מהווה מושג מעורפל שאנחנו לא באמת יודעים לתאר אותו, ועדין אנו מביאים בתור תשובה לקושי של עצירת הרגרסיה של 'מי ברא את הבורא'. על פי אותה הלוגיקה גם הוא היה אמור להידחות.
אני יודע יש עוד קשים ברגרסיה אין סופית, אבל דווקא זהו הכשל העיקרי שרוב הפילוסופים יסכימו איתו. כלומר על מנת להימנע ממושג מעורפל הבאנו מושג לא מוגדר אחר. מה אני מפספס?
ובהזדמנות זו,
חג שמח וכשר לרב ולכל בני משפחתו!