דיון למ"ד מצוות אין צריכות כוונה

שלום הרב,
אני לומד כעת בספר מסוים הלכות ספירת העומר, וראיתי שם הלכה שהובילה אותי לדיון מעניין. 
1. המחבר שם כותב עפ"י דברי הגר"ז, שלמ"ד מצוות א"צ כוונה, אדם שרצה לברך למשל על פרי מסויים ולפתע הגיע חברו וברך לידו על פרי אחר שהיה בידו, הרי שהראשון נפטר ע"י ברכתו של השני, דכיון שמצוות א"צ כוונה הרי שדי בזה ששמע את ברכת חברו גם אם לא כיוון לצאת בה. ומזה הקיש גם לספירת העומר, שלפי המנהג הרווח היום שהחזן מברך וסופר, הרי שבשמיעת ברכתו יש חשש שהציבור כבר יצא יד"ח המצווה אע"פ שלא כיוונו לצאת, ולכן למסקנתו צריך לכוון להדיא שלא לצאת בברכתו ובספירתו, כדי לצאת מכל ספק, שהרי רואים מהשו"ע בסימן תפ"ט בהלכות ספירת העומר שחשש למ"ד מצוות אין צריכות כוונה לעניין ברכה לבטלה, ולכן העונה לחברו לא יאמר לו היום כך וכך לעומר (להלכה כותב שם שגם אם לא כיוון להדיא שלא לצאת ע"י החזן, יכול לברך כפי המנהג היום, כי בתת מודע שלו יש כבר כוונה נגדית כזו).
וקשה לי, איך אפשר לומר שיצא הרי אין לו שייכות כלל לדברי חברו? דבשלמא אם ברך בעצמו ולא כיוון לכלום, הרי שמ"מ הדיבור של עצמו מיוחס אליו ויצא, אך כאשר חברו מברך והוא אינו מכוון לכלום, חסר כאן תרתי – גם שייכות לדיבור שיצא מפי חברו, וגם חיסרון בכוונת המצווה לצאת י"ח, והחיסרון הראשון הבסיסי יותר לכאורה גם מ"ד שמצוות אצ"כ מודה שצריך.
2. ראיתי שהמשנ"ב בסימן ס' סק"ז כתב שיש שני סוגי כוונות, כוונה של המילים של המצווה עצמה, שלא יסיח לבו לדבר אחר ויקשיב למה שמוציא בפיו, ובזה כו"ע מודים שצריך לכוון (גם מ"ד מצוות אצ"כ), ובדיעבד בזה אם לא כיוון יצא. וכוונה שניה, היא לצאת י"ח מצוות הבורא שציוונו לעשות מצווה זו, ובכוונה זו יש מחלוקת אם מצוות צריכות כוונה או לו, ולמ"ד צריכות כוונה אפילו בדיעבד לא יצא.
וק"ל, הלא תהא כהנת כפונדקאית?! בכוונה הבסיסית יותר של הבנת המילים והקשבה לדברי עצמו, בדיעבד שלא כיוון יצא, ובכוונה הגבוהה יותר של לצאת י"ח, למ"ד מצוות א"צ כוונה יצא י"ח?