דיני קביעת סעודה לחולי צליאק
שלום וברכה,
אני סטודנט למשפטים בן 26, לומד וקורא את כתביך שנים רבות.
אשמח אם תוכל לעזור לי בשאלה הלכתית המעסיקה אותי בימים אלה.
אני חולה צליאק, ולפיכך לא יכול לאכול לחם.
בשנים האחרונות נהגתי לשתות רביעית מיץ ענבים בשתי סעודות השבת הראשונות, על מנת לקבוע סעודה, מאחר שאין לי דרך אחרת לקבוע סעודה. אם לא אעשה זאת, לכאורה לא אקיים את מצוות שלוש סעודות בשבת, ואכנס לבעיה של קידוש מקום סעודה. בסעודה שלישית איני נוהג כך, ואני מסופק האם אני לא נכנס לבעיה של אכילה לאחר השקיעה, מאחר שאיני קובע סעודה לפני השקיעה.
[בליל יו"ט ראשון של סוכות ופסח אני אוכל לחם מיוחד שעשוי משיבולת שועל ללא גלוטן, אבל הוא לא זמין כל השנה].
השאלה הראשונה שאני רוצה לשאול היא האם ניתן לומר שדיני קביעת סעודה הם סובייקטיביים, כלומר שאמנם מי שיכול לאכול לחם חייב לאכול אותו כדי לקבוע סעודה, אך מי שלא יכול, כגון שרגיש לגלוטן, סעודתו הרגילה תחשב לו לקביעת סעודה. בכך אפטר מהצורך לשתות רביעית יין בסעודות שבת, ותיפטר השאלה לגבי אכילה בסעודה שלישית לאחר שקיעה.
מקור הסותר לכאורה את האפשרות הזו הוא דברי הגמרא בברכות לה ע"ב, העוסקת במי שקובע סעודתו על היין, וקובעת שבטלה דעתו אצל כל אדם, כל עוד לא יבוא אליהו ויאמר האם קביעת סעודה על יין, שהוא זן ומשמח, נחשבת קביעת סעודה. אם כך הדברים לגבי יין, קל וחומר לגבי מזון שברכתו נפשות.
במסגרת העיון בשאלה זו נחשפתי לדעתו העקרונית של הרב יואל בן נון (שניתן למצוא לה הד בדבריו כאן:
http://www.929.org.il/page/161/post/5000
אך הדברים לא נכתבו בדרך של פסיקת הלכה. לא מצאתי טענה זו מופיעה במאמר הלכתי), ואשמח לשמוע את דעתך בסוגיה –
האם ניתן לומר שמי שבאופן קבוע קובע את סעודותיו ללא פת, יהיה חייב לברך לאחריהן ברכת המזון?
מקור הסותר לכאורה את האפשרות הזו הוא מחלוקת התנאים במשנה ברכות מד ע"א, שם רבי עקיבא מציג באופן ברור עמדה דומה, "אפילו אכל שלק והוא מזונו – מברך עליו שלש ברכות", ודעתו נדחתה להלכה. כדי לפסוק כמותו לכאורה עלינו להראות שנסיבות החיים השתנו באופן מובהק מתקופת התנאים לזמננו, כלומר שבזמנם לא נהגו כלל לקבוע סעודה ללא פת, וכיום רבים עושים כך (נראה שטענה מעין זו טוען הרב יואל בן נון), אך לטעמי טענה כזו לא מסתברת – הרי ר' עקיבא עצמו הציג מקרה בו אנשים קובעים סעודה על שלק, ואפילו הכי חכמים נחלקו עליו, ונקבעה הלכה כמותם.
אשמח מאוד אם תוכל לעזור לי,
שנה טובה וחג שמח,
ראשית, האם אין להשיג לחם שיבולת שועל באופן שוטף? זה מאד מפתיע אותי.
אני מכיר את דברי הרב יואל, וככל הידוע לי הוא היחיד שסובר שמברכים ברהמ"ז על סעודה בלי לחם (כולם, לא רק חולי צליאק. בגלל שכיום הלחם אינו מזון עיקרי). דומני שדווקא דין דאורייתא יותר קל לשנות עם שינוי הנסיבות. לגבי דיני דרבנן קשה יותר כי בעינן בי"ד גדול בחכמה ומניין גם כשבטל הטעם.
כאן (http://www.yeshiva.org.il/ask/91721) מצאתי הפניה לרבי חיים קנייבסקי שסובר שלחולה צליאק דין קידוש במקום סעודה אפשר בלי לחם (אם כי לא מברכים ברהמ"ז. הרב עזריה אריאל שכתב את התשובה מעלה אפשרות גם לברך המוציא וברהמ"ז, אבל הוא מציין שרבים לא קיבלו זאת). דומני שוודאי תוכל לסמוך על דעות אלו לעניין קידוש במקום סעודה ולעניין עצם דין סעודה. אבל לא לברך המוציא וברהמ"ז.
דברי ר"ע אינם סותרים לזה כי הוא לא מדבר על מצב שבו יש קבוצה מובחנת בגודל משמעותי שזה מזונה העיקרי אלא על אדם פרטי כזה.
כל טוב וחג שמח.
מעניין להעיר לדברי הרב אלישיב, אולי לפי דבריו אפשר לומר שעת הדחק כדיעבד דמי, (ובפרט שנראה שזה לא חובה ברכת המזון אבל אולי רשות): הערות הגרי"ש אלישיב מסכת ברכות דף לה עמוד ב
שתיית יין מרובה דגורר האם נפטר בברהמ"ז
אי הכי נבריך עליה שלש ברכות. ומבואר, דכל מידי דסעיד ראוי לשלש ברכות, אלא שמ"מ חז"ל לא תקנו לחובה ג' ברכות אלא בלחם דקבעי אינשי סעודה עליה. ונפק"מ להלכה, שבדיעבד אם בירך ברהמ"ז על היין יצא, כמבואר בשו"ע סי' ר"ח סי"ז. אלא דיל"ע, שהרי בסוגיין מבואר שרק פורתא סעיד ואילו טובא גריר, וא"כ היה לשו"ע לחלק שאין יוצא בדיעבד בברהמ"ז, אלא בפורתא ולא בטובא, ואף שמבואר בסוגיא דבעי קביעות כדי לחייבו בברהמ"ז, מ"מ ודאי קביעות זו לאו בריבוי שתיה קמיירי, שהרי כאמור כשמרבה לשתות אינו סעיד כלל, רק הכונה בדרך של קביעות במושב חברים וכדומה.
וצריך לפרש, שגם כששותה טובא מ"מ יוצא בדיעבד בבהמ"ז, ומשום דבשעה ששתה פורתא וסעד לבו כבר נתחייב בברמ"ז ושוב אינו נפקע בריבוי שתייתו, שודאי סברא היא דאין זה דומה כלל לנתעכל המזון שהתם פקע מיניה חובת ברכה, ויתירה מכך אף תוספת השתיה ששתה אחר שסעד נגרר ונטפל ונפטר בברהמ"ז על הכל. וכ"כ בביה"ל שם והניח בצ"ע ועיין בחזו"א מש"כ בזה.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer