האם האל המקראי הוא תוצר היסטורי ולא התגלות נצחית?

הטענה אינה אם ניתן לאלץ את הפסוקים לפרשנות מטפורית – ניתן לעשות זאת כמעט עם כל טקסט – אלא מהו ההסבר הטוב ביותר נוכח מכלול הנתונים.

הקריאה המסורתית אינה ניטרלית: היא מניחה מראש אל מופשט וטרנסצנדנטי, ואז מפרשת לאחור כל תיאור שאינו עולה בקנה אחד עם הנחה זו. זו אינה פרשנות תמימה אלא פתרון תיאולוגי.

לעומתה, הקריאה ההיסטורית אינה יוצאת מהנחת אמונה מוקדמת, אלא בוחנת כיצד אלים מתוארים בפועל בעולם השמי הקדום. כאשר דימויים של מוצא גאוגרפי, תיאופניה בסערה, רכיבה על שמיים ולחימה בכאוס חוזרים בעקביות – ובהקבלה מדויקת לאלים שכנים – אין סיבה לראות בהם מטפורה מקרית, אלא שריד של תפיסה מיתית מוקדמת.

איש אינו טוען שהאל “הלך ברגל”; הטענה היא פשוטה בהרבה: כך דובר עליו וכך הובן בשלב מוקדם של המסורת. ההתפתחות המאוחרת של תפיסת האלוהות אינה מפריכה זאת – היא מאשרת זאת.

לכן השאלה אינה אם אפשר להאמין למרות הממצאים, אלא האם יש הצדקה עקרונית להחריג את האל המקראי מן ההסבר ההיסטורי-סוציולוגי שאנו מחילים על כל אל אחר בעולם העתיק. בעיניי, אין.

חובות הלבבות כתב שתאורי ההגשמה שבמקרא נועדו לתפיסות ההמוניות שהיו בציבור באותו דור, או עכ"פ לחלק מהציבור.
אם כך, לא מן הנמנע שהיו להם תפיסות שהיו נפוצות בזמנם ובמקומם.

יוסף, יש בדבריך כאן כמה שגיאות.
1. המחקר בהחלט מניח גם הוא הנחות. למשל שאין אלוהים ושלא ייתכנו ניסים וכדומה. הוא גם מניח המון הנחות מתודולוגיות שאינן מוכרחות.
2. אכן למאמין יש הנחות, אבל הן סבירות. אתה מניח שיש לנהל את הדיון טבולה רסא, אבל אין לכך שום הצדקה. אם הגעתי בדרך הגיונית כלשהי (מסורת או פילוסופיה) למסקנה שיש אלוהים ושהוא נתן תורה ואולי גם שהוא מופשט, אז אקרא את הפסוקים בהתאם. אין בכך שום פסול. אם אתה מסתמך על הנחות סבירות שיש להן הצדקה זו אינה הטייה. להיפך, מי שמניח את היפוכן הוא המוטה.
3. אני ממש לא מאלץ הפסוקים לקריאה מטפורית. זה בערך כמו לומר שאם אני קורא בספר על אדם שהשתגע מכעס עלינו להניח שהוא בטיפול פסיכיאטרי. זו צורת ביטוי, או מטפורה. מטפורות הן דרך ספרותית רגילה וסבירה ורווחת ואין שום סיבה להניח שהקריאה הפשטנית (אך לא בהכרח פשוטה) היא הסבירה יותר. כשאומרים לי שהקב"ה הניף את ידו החזקה ברור לי שמדובר במטפורה ואין בכך בדל דוחק.
4. התחלת בהצעת הסבר אלטרנטיבי למה פירוש שהוא הופיע מסיני או מהר פארן, ואמרת שאין הכוונה שהוא הלך ברגל משם. אז מה כן? לא כתבת. אני טוען שמה שכתוב שם הוא שמשם הוא הופיע. זה לא אומר מאומה על השאלה האם הוא מופשט והאם יש לו מקום מוגדר במרחב. זה כמו לומר שהנשמה שלי שוכנת בראש כי הרי היא מופיעה דרך המוח (הגמרא בברכות עושה את ההשוואה הזאת בין אלוהים לנשמה).
5. (חוזר קצת על 2.) השאלה היא בהחלט האם אפשר להאמין למרות ה"ממצאים" (אלו ממצאים ראית בדבריך? יש שם הצהרות פרשניות ולא ממצאים). אם יש לי טיעונים טובים לטובת אמונתי אז אני לא אזנח אותם בלי סיבה טובה. תוכל לקרוא על כך בדבריי בטור 440. לכן כשאני בא לדון איך לקרוא את התורה אני בהחלט שואל האם אפשר להאמין למרות הממצאים. בדיוק כמו שאם הגעתי למסקנה שיש אלוהים שברא את העולם, אני אפרש את האבולוציה כמעשה ידיו של אלוהים. לעומת זאת, אם אני בא טבולא רסא לא אניח שיש אלוהים ברקע.

1. המחקר אינו מניח שאין אלוהים ואינו קובע שניסים אינם אפשריים במציאות. הוא מניח רק שאין לו כלים מתודולוגיים לעבוד עם טענות על-טבעיות כהסבר היסטורי. זו אינה קביעה מטפיזית אלא גבול שיח: בדיוק כפי שהפיזיקה אינה מניחה שאין משמעות לחיים, אלא פשוט אינה משתמשת במשמעות כהסבר מדעי. לעומת זאת, ההנחה שיש אלוהים, שהוא נתן תורה ושהוא מופשט היא עמדה אמונית מלאה, לא כלל מתודולוגי. לכן אין כאן סימטריה בין הצדדים.

2. נכון שאדם שהגיע בדרך הגיונית כלשהי לאמונה רשאי לפרש את הטקסט בהתאם לאמונתו. אך ברגע שהפרשנות נשענת על הנחת אמונה מוקדמת, היא חדלה להיות קריאה היסטורית-ניטרלית והופכת לקריאה תיאולוגית מודעת. אין בכך פסול, אך יש בכך מחיר מתודולוגי: אי־אפשר לטעון שפרשנות כזו שקולה להסבר היסטורי שאינו מניח מראש את מסקנותיו.

3. אכן מטפורה היא אמצעי ספרותי רגיל ונפוץ, ואין מחלוקת על כך. השאלה אינה אם קיימות מטפורות, אלא כיצד נקבע הגבול. כאשר תיאורי יד, אף, כעס, חרטה, הליכה, רכיבה ומוצא גאוגרפי כולם מוכרזים כמטפורה, אין בטקסט עצמו קריטריון ברור שמבדיל בין תיאור מיתי לבין משל. ההבחנה נעשית בדיעבד, מתוך הנחה תיאולוגית מוקדמת, ולא מתוך ניתוח פנימי של הטקסט.

4. איש אינו טוען ש“הופיע מסיני” מוכיח גוף פיזי או מגורים במרחב. הטענה היא שמדובר בשפה מיתית-מרחבית אופיינית לעולם העתיק, שבה אלים יוצאים מאזורים, מופיעים ממקומות ורוכבים על שמיים. זו צורת דיבור מוכרת מדתיות שמיות קדומות. ההשוואה לנשמה והמוח מבוססת על תפיסה פילוסופית מאוחרת, ואינה מתאימה לשלב הקדום שבו נוצרו הטקסטים המקראיים הללו.

5. נכון שאין כאן ממצא ארכאולוגי יחיד ומוחשי, אך יש ממצאים טקסטואליים: דפוסים חוזרים, תיאופניות עקביות, הקבלות בין-תרבותיות ושכבות לשון וסגנון. הפרשנות באה לאחר זיהוי הדפוסים הללו, לא במקומם. לכן השאלה אינה אם אפשר להאמין למרות הנתונים – תמיד אפשר – אלא האם יש הצדקה להסביר אותם אחרת רק כדי לשמר מסקנה אמונית מוקדמת.

לכולם יש דעה קדומה, או מה שאתה מכנה "מסקנה אמונית מוקדמת", חוץ מאשר לחוקרי המקרא…….. זה ממצא מעניין בפני עצמו.

הכל כבר נענה, ולכן אענה בקצרה וברשותך אסיים בזאת.
1. המחקר בהחלט מניח שאין אלוהים, שכן הוא מחפש הסברים טבעיים לכל תופעה. לדוגמה, אם הטקסט מדבר על אירועים עתידיים, אף חוקר לא יאמר שהוא נכתב בנבואה. להיפך, מבחינתם זו ראיה לכך שהטקסט מאוחר ממה שחושבים.
וה"הנחה" שיש אלוהים אינה הנחה אלא מסקנה. לכן אין טעם לדבר על טיבה. הסברתי שאני הגעתי למסקנה שיש אלוהים ולכן אני "מניח" את זה. בדיוק כמו שלא היית אומר שהחוקרים מניחים שלא היתה יציאת מצרים למרות שהם מסיקים מה"הנחה" הזאת מסקנות. זו אינה הנחה אלא ממצא שלהם.

2. שוב, זו אינה הנחה אלא מסקנה.

3. המטפורות הן בעיניי קריאה פשוטה של הטקסט. ובד"כ אין אינדיקציות ברורות בטקסטים למטפורות. זה אמור להיות מובן מההקשר ומההנחות המוקדמות. גם הפרשנות הלא מטפורית לא נעשית על בסיס הטקסט אלא על בסיס הנחות מוקדמות (כמו למשל שמטפורות הן לא קריאה סבירה).

4. אני מקווה שאתה הבנת את מה שכתבת כאן. אני לא. אתה מפרש את "הופיע מהר פארן" במובן גיאוגרפי וחומרי, ואני מפרש זאת במובן של אופן הופעה. זה הכל.

5. עניתי גם על זה.

ראוי לומר שאף ברמת המחקר התזה שלך בעיייתית. נכון שבמחקר שירת דבורה וחלק מפרקי תהילים נחשבים ל"שכבות קדומות יותר", אך אין הדבר נכון בדוגמאות שהבאת מדברים וחבקוק, שכן שניהם נחשבים מאוחרים יחסית.
לצורך העניין אתייחס לחבקוק, לכל הפחות ניתן לומר כי חציו הראשון של ספר ישעיהו קדם אותו, והרי שם בצורה ברורה ומובהקת מופיע אל אוניברסלי ותרנסצנדנטלי. הרי לך שאותה התפתחות הייתה קיימת לפני "אל ההרים" שלך. אי לכך, לא מתבקש לומר כי אכן אלו דברי משל ומליצה בפשט המקרא?