הא דלא מכליא קרנא

בבא קמא ג. ושלח זו הרגל וכו' סד"א אידי ואידי אשן והא דמכליא קרנא הא דלא מכליא קרנא קמ"ל.
תוס' ד"ה הא דלא מכליא קרנא – …י"ל שטנפה פירות להנאתה וכו'.
מה ההוה אמינא לפי תוס'? הרי ברור שחייב במקרה כזה.
וא"ת שהתורה לא נמנעה מלכתוב דברים שניתן להבין בלי שהיו כתובים – עדיין אין סברא להגיד שהיינו 'מתאמצים' להעמיד את שניהם בשן, ולחלק בין שני המקרים האלה. שהרי מהרגע שיש מקור לחיוב בשן, לא צריך להיות עוד מקור לחיוב במקרה ספציפי, אלא אם כן הייתה סברא לפטור באותו מקרה. אך נראה פשוט שחייב לפי ההסבר של תוספות.