הטיעון האונטולוגי של דיקרט

ידועה לי עמדתך על אני חושב משמע אני קיים של דיקרט. אם אני מבין נכון, אתה טוען שדיקרט מניח שהוא עצמו חושב, ומכאן הוא מגיע לכך שהוא חושב. טאוטולוגיה.
אולם, אפשר לקחת את הטיעון צעד אחד קדימה- ראשית לא להניח שהאני קיים (אלא רק מחשבה), ושנית לא להניח שהמחשבה קיימת. אך ברור שגם אם המחשבה לא קיימת, משהו כן קיים, גם אם זוהי אשליה. כלומר, אפשר לטעון שמעצם זה ש(אני) מרגיש משהו (האני בסוגריים שכן אפשר לומר שאין אני, ופשוט קיימת תחושה), לא אפשרי לשלול את העובדה שקיימת תחושה. במילים אחרות, הכרחי שתחושה קיימת, שכן גם אם זו רק אשליה שאני חושב, האשליה היא בעצמה תחושה.
בעצם זוהי הדילמה- אם קיימת מחשבה (שוב, בלי האני), אז קיימת תחושה (שכן חלק מההגדרה של מחשבה היא שהיא תחושה). ואם לא קיימת מחשבה, אז קיימת אשליה של מחשבה, ואז שוב קיימת תחושה (שכן חלק מההגדרה של אשליה היא שהיא תחושה). 
יש לציין שהמילה תחושה ממש לא חשובה כאן. אלא שמעצם קיומה של מחשבה או אשליה, אני טוען שמשהו קיים, ואי אפשר לדמיין שמשהו לא קיים.
השאלה שלי היא, האם הטיעון האונטולוגי של דיקרט, בשדרוג הנוכחי שהצעתי כאן, מוביל למסקנה הכרחית על אודות מציאות של משהו, מציאותה של תחושה?