הסתירה שלא ניתנת לטיוח

כבוד הרב, לומר שאין קשר בין שאלת האובייקטיביות של המוסר לבין שאלת הציוויים האלוהיים –
זו טענה שאינה פותרת את הבעיה, אלא רק מחביאה אותה מאחורי מונחים שונים.
אם גם המוסר וגם ההלכה נושאים תוקף מטאפיזי עצמאי,
נוצר בהכרח מצב של שני עקרונות נורמטיביים מוחלטים במציאות אחת.
ואם הם סותרים זה את זה, הרי שזו איננה “דילמה לגיטימית” אלא סתירה אונטולוגית.

אי-אפשר להחזיק באל שטוב מטבעו, ולהתעקש במקביל שהציוויים שלו עשויים להיות בלתי מוסריים,
ואז לומר ש”אין קשר” בין השניים.
אם אין קשר – אז טבעו הטוב של האל חסר משמעות מעשית;
ואם יש קשר – אז ציווי לא מוסרי איננו יכול לנבוע ממנו.

כלומר, אחת משתיים:
או שהמוסר הוא אמת מטאפיזית אובייקטיבית – ואז גם האל מחויב לה,
או שהוא תחום עצמאי, ואז האל איננו המקור הבלעדי לטוב.
בשני המקרים נופלת טענתך שהקונפליקט לגיטימי.

לטעון שהסתירה נובעת מאי-הבנה זה קל;
אבל ההיגיון איננו שוגה:
אם שני ערכים מוחלטים מתנגשים,
הם לא “שני תחומים לגיטימיים”, אלא שני עקרונות שסותרים זה את זה במישור העקרוני של המציאות.
זו לא בעיה רגשית ולא טעות בהבנה – זו בעיה לוגית שאין לעקוף אותה בהכרזה רטורית.

לכן השאלה איננה “האם הבנת אותי נכון”,
אלא האם השיטה שלך יכולה לשרוד את מבחן העקביות.
ועד כה, היא לא שרדה.

צר לי אבל אין כאן שתי מילים שמתחברות באופן הגיוני. אתה לא מתאר שום בעיה למעט הבעיה המדומה שפתרתי כבר בכל פעם שעסקתי בשאלה הזאת. אם תרצה התייחסות עליך לנסח בעיה. קצר וברור. מה ההנחות והיכן הסתירה. אני מבטיח לך שלא תצליח לנסח דבר כזה.

הרי לך הניסוח שאתה מבקש – קצר, ברור ולוגי

הנחות:

1. האל טוב מטבעו (טובו אינהרנטי, לא שרירותי).

2. המוסר הוא אמת אובייקטיבית הנובעת מאותו טוב מטאפיזי.

3. יש ציוויים אלוהיים שנראים או מוגדרים כבלתי מוסריים.

מסקנה הכרחית:
אם (1) ו‐(2) נכונות, אז לא ייתכן ש(3) תהיה אמיתית, משום שציווי הנוגד את המוסר נוגד את טבעו של האל.
אם (3) אמיתית, אז אחת משתי ההנחות הראשונות שקרית:
או שהמוסר איננו נובע מטבעו של האל, או שהאל איננו טוב מטבעו.

זו סתירה לוגית פשוטה, לא רגשית ולא תיאולוגית.
הבעיה איננה איך אני “מבין” אותך, אלא איך אתה נמנע מלהתמודד עם המבנה הלוגי שאתה בעצמך יוצר.
הטענה ש“אין כאן סתירה” שקולה לטענה ש A ו -A יכולים להתקיים יחד כל עוד לא ננסח אותם בסימנים.

אכן קצת יותר קצר. אבל ממש לא ברור ובטח לא לוגי. סתם שטות באיצטלה של ניסוח לוגי. לא רק המסקנה אינה נכונה. זה ברור. אבל היא גם לא נגזרת מההנחות. כלומר יש כאן גם בעיה לוגית וגם בעיה פילוסופית-תיאולוגית. מכיוון שהסברתי את זה גופא אינספור פעמים, אעשה זאת עוד פעם אחת בקצרה ואסיים.
הקב"ה טוב מוחלט (אינהרנטית ושמינהרנטית ומה שתרצה). ולכן הוא לעולם חפץ בטוב. אבל הוא חפץ גם בעוד מטרות (דתיות), שאותן משיגים רק בדרך של התנהלות הלכתית. לפעמים זה מתנגש, ולכן יש מצבים שבהם ההוראה ההלכתית מנוגדת להוראה המוסרית. במצבים אלו המטרה הדתית דורשת לעשות X והמטרה המוסרית דורשת לא לעשות אותו או לעשות ההיפך. למשל, הרג תינוק עמלקי או איסור ממזר, אתה יכול לראות כאן בעיה מוסרית אבל הערך הדתי דורש בכל זאת להתנהג כך. אין בזה ולו בדל בעיה, לא לוגית ולא שום בעיה אחרת.
זה לא שונה ממצב שבו הקב"ה שחפץ בטוב וחפץ גם בבחירה חופשית של בני אדם מאפשר להם לבחור ברע. וזה גם לא שונה ממצבים שבהם יש התנגשות בין שני ערכי מוסר (בלי קשר להלכה), ומצב כזה אינו אומר שמי שיצר את המצב אינו טוב מוחלט. דוגמת השוקולד שחזרתי עליה כמה וכמה פעמים מבהירה זאת היטב. הקב"ה יצר עולם שבו לפעמים אנחנו נדרשים לחלל שבת כדי להציל חיים. האם זה אומר שהוא רוצה שנחלל שבת (כלומר לא רוצה שנשמור אותה)? או שמא זה אומר שהחיים לא מעניינים אותו? אפילו לילד בגן לא צריך להסביר את השטות שבזה.
בקיצור, או שאינך מבין או שאתה מתעקש לא להבין. כך או כך, הדיון מיותר ומטופש. זהו.

כבוד הרב,
אני מבין שברצונך לחתום את הדיון, אך תגובה לדבריך מתחייבת מאליה,
משום שניכרת כאן החמצה מהותית של עיקר הביקורת.

תגובתי:

הוספת “מטרות דתיות” לצד הטוב האלוהי איננה פותרת את הסתירה – היא רק מעמיקה אותה.
ברגע שאתה טוען שהאל “טוב מוחלט” אך יש ערכים נוספים שיכולים לגבור על טוב זה,
הרי שטובו איננו מוחלט אלא מוגבל.
“טוב מוחלט” שאפשר לעקוף בשמו של ערך אחר – כבר איננו טוב, אלא העדפה יחסית.

ההשוואות שלך שגויות מהיסוד:
הבחירה החופשית איננה דוגמה רלוונטית – שם בני אדם חוטאים נגד רצון האל, לא על פי ציוויו.
וחילול שבת להצלת חיים איננו סתירה אלא מימוש היררכיה פנימית בתוך אותה מערכת הלכתית.
אף אחד מהשניים איננו דומה למצב שבו האל עצמו מצווה על מעשה שמוגדר כבלתי מוסרי.

הדוגמה לשוקולד איננה אנלוגית כלל:
היא מתארת שני טעמים סובייקטיביים, לא שתי נורמות אובייקטיביות.
להשוות בין טעם אישי לשאלת סתירה בין שני ערכים מטאפיזיים – זו בריחה אינטלקטואלית, לא הסבר.

בסופו של דבר, אתה מדבר על אל שהוא “טוב” כל עוד זה נוח למטרות אחרות שלו,
ועל מוסר אובייקטיבי שכל תוקפו נעלם ברגע שהוא סותר את הציווי.
זו איננה מערכת לוגית – זו תיאולוגיה אד-הוק שמנסה להסתיר פער בלתי ניתן לגישור.

אם זה בעיניך “לא בעיה לוגית”,
אז כנראה שגם עקרון הסתירה כבר הוגדר אצלך כתחום נפרד מן ההיגיון.

קראתי את הפולמוס כאן בין שתיכם ואינני שופט כלפי אחרים אלא לעצמי בלבד ומוכרח אני לומר שמי שכאן מתחמק או לא מבין או שניהם גם יחד זה טיעוניו של מיכי שמחמיץ את עומק ההגדרה שמנוסחת יפה על ידי יוסף אלא שמצד שני לפי צורת הניסוחים כאן מרגיש לי שיוסף נאזר בצאט גי פי טי איך שלא יהיה בכל מקרה טענה היא טענה וצריך להתמודד איתה גם אם יצאה מראשו של גולם

הטוב המוחלט יכול לצוות לעשות מעשים רעים.
מזה שהוא טוב מוחלט לא נגזר שהוא חייב לצוות לעשות רק מעשים טובים.

תשובה ל – הבנתי

האינטואיציה שלך מטעה אותך, כי אתה משליך על “טוב מוחלט” את ההבנה האנושית של טוב.

כשאנחנו מדברים על בני אדם, זה באמת נשמע הגיוני לומר:
“אדם טוב יכול לפעמים לעשות מעשה שנראה רע, כדי להשיג מטרה גדולה יותר.”
אבל זה נכון רק כי הטוב שלנו יחסי – אנחנו מאזנים ערכים שונים, עושים שיקולים, טועים, מתפשרים.

לעומת זאת, כשאתה אומר “האל הוא טוב מוחלט”, אתה מדבר על מהות שאין בה פיצול פנימי.
“מוחלט” פירושו שאין דבר מעליו, אין ערך שיכול לגבור עליו, ואין מטרה חיצונית שמצדיקה חריגה ממנו.

אם אתה אומר שהטוב המוחלט יכול לצוות על רע,
אתה בעצם אומר שהטוב הזה לא מוחלט באמת,
אלא משהו שניתן לעקוף כשיש סיבה מספיק טובה.
אבל זה כבר טוב יחסי – לא מהותי.

זו בדיוק המלכודת האינטואיטיבית:
אתה מנסה להבין את האל דרך המנגנון המוסרי האנושי –
אבל לפי ההגדרה, “טוב מוחלט” הוא לא טוב כמו שלנו, אלא עיקרון שכל כולו טוב,
ולכן לא יכול לרצות ברוע מבלי להפסיק להיות מה שהוא.

במילים פשוטות:
אם הוא טוב מוחלט, הוא לא יכול לצוות על רע.
ואם הוא יכול לצוות על רע – אז הוא כבר לא טוב מוחלט.
אין דרך לוגית לגשר על הפער הזה.