הסתירה שלא ניתנת לטיוח
הסתירה שלא ניתנת לטיוח
כבודו טוען שהמוסר וההלכה הם שני תחומים נפרדים:
הלכה לחוד, מוסר לחוד.
הם יכולים להתנגש, וזה בסדר – בדיוק כמו ששוקולד טעים אבל משמין.
אחד אומר “טעים”, השני אומר “לא בריא” – ושניהם צודקים.
נשמע הגיוני, נכון?
רק שיש כאן בעיה אחת קטנה:
המוסר שלך הוא לא עניין של טעם.
הוא טוען שמדובר באמת אובייקטיבית, אונטולוגית, מטאפיזית.
וההלכה – גם היא אמורה לנבוע מאותו מקור אלוהי.
אז איך ייתכן שאלוהים, שהוא טוב מוחלט,
יצווה על דבר בלתי מוסרי?
איך “הטוב המוחלט” יכול לאסור אהבה בין שני גברים,
או לצוות להשמיד עם שלם?
אם המוסר תבוע במהותו של האל,
אז האל לא יכול לצוות על רע.
ציווי כזה איננו “קונפליקט לגיטימי” – הוא סתירה לוגית.
זה שקול לאמירה ש-2+2=4 אבל “בהקשר רחב יותר” גם 5.
למה דוגמת השוקולד לא רלוונטית
“שוקולד טעים אבל משמין” זו דילמה בין ערכים יחסיים:
הנאה מול בריאות.
שניהם נכונים – מנקודות מבט שונות.
אבל “ציווי אלוהי נגד מוסר” זו סתירה בין עקרונות מוחלטים.
לא טעם אישי, אלא שאלה על מבנה המציאות עצמה.
דילמות מוסריות רגילות (נאמנות מול חמלה, צדק מול חסד)
מתרחשות בתוך המוסר, בין שני ערכים אנושיים.
הן לא סתירה במישור המטאפיזי.
אבל אם האל הוא מקור ונותן תוקף המוסר עצמו,
והוא מצווה על מעשה שסותר את אותו מוסר –
זו כבר לא דילמה, זו קריסת ההיגיון התיאולוגי.
המסקנה
אי-אפשר להחזיק בשתי אמיתות מוחלטות שסותרות זו את זו.
או שהמוסר תובע את ההלכה – או שההלכה מבטלת את המוסר.
אם המוסר חלק ממהותו של האל,
כל ציווי לא מוסרי איננו אלוהי באמת.
ואם ההלכה מחייבת גם כשהיא לא מוסרית,
הרי שהמוסר לא תבוע באל, אלא מנותק ממנו.
במילים פשוטות:
אי-אפשר להאמין באל מוסרי ולקבל בשמו מעשים בלתי מוסריים.
כי אל שאוסר על אהבה בשם “טוב עליון”
הוא לא מוסרי – הוא רק סמכות.
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
לגלות עוד מהאתר הרב מיכאל אברהם
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
כבוד הרב, לומר שאין קשר בין שאלת האובייקטיביות של המוסר לבין שאלת הציוויים האלוהיים –
זו טענה שאינה פותרת את הבעיה, אלא רק מחביאה אותה מאחורי מונחים שונים.
אם גם המוסר וגם ההלכה נושאים תוקף מטאפיזי עצמאי,
נוצר בהכרח מצב של שני עקרונות נורמטיביים מוחלטים במציאות אחת.
ואם הם סותרים זה את זה, הרי שזו איננה “דילמה לגיטימית” אלא סתירה אונטולוגית.
אי-אפשר להחזיק באל שטוב מטבעו, ולהתעקש במקביל שהציוויים שלו עשויים להיות בלתי מוסריים,
ואז לומר ש”אין קשר” בין השניים.
אם אין קשר – אז טבעו הטוב של האל חסר משמעות מעשית;
ואם יש קשר – אז ציווי לא מוסרי איננו יכול לנבוע ממנו.
כלומר, אחת משתיים:
או שהמוסר הוא אמת מטאפיזית אובייקטיבית – ואז גם האל מחויב לה,
או שהוא תחום עצמאי, ואז האל איננו המקור הבלעדי לטוב.
בשני המקרים נופלת טענתך שהקונפליקט לגיטימי.
לטעון שהסתירה נובעת מאי-הבנה זה קל;
אבל ההיגיון איננו שוגה:
אם שני ערכים מוחלטים מתנגשים,
הם לא “שני תחומים לגיטימיים”, אלא שני עקרונות שסותרים זה את זה במישור העקרוני של המציאות.
זו לא בעיה רגשית ולא טעות בהבנה – זו בעיה לוגית שאין לעקוף אותה בהכרזה רטורית.
לכן השאלה איננה “האם הבנת אותי נכון”,
אלא האם השיטה שלך יכולה לשרוד את מבחן העקביות.
ועד כה, היא לא שרדה.
צר לי אבל אין כאן שתי מילים שמתחברות באופן הגיוני. אתה לא מתאר שום בעיה למעט הבעיה המדומה שפתרתי כבר בכל פעם שעסקתי בשאלה הזאת. אם תרצה התייחסות עליך לנסח בעיה. קצר וברור. מה ההנחות והיכן הסתירה. אני מבטיח לך שלא תצליח לנסח דבר כזה.
הרי לך הניסוח שאתה מבקש – קצר, ברור ולוגי
הנחות:
1. האל טוב מטבעו (טובו אינהרנטי, לא שרירותי).
2. המוסר הוא אמת אובייקטיבית הנובעת מאותו טוב מטאפיזי.
3. יש ציוויים אלוהיים שנראים או מוגדרים כבלתי מוסריים.
מסקנה הכרחית:
אם (1) ו‐(2) נכונות, אז לא ייתכן ש(3) תהיה אמיתית, משום שציווי הנוגד את המוסר נוגד את טבעו של האל.
אם (3) אמיתית, אז אחת משתי ההנחות הראשונות שקרית:
או שהמוסר איננו נובע מטבעו של האל, או שהאל איננו טוב מטבעו.
זו סתירה לוגית פשוטה, לא רגשית ולא תיאולוגית.
הבעיה איננה איך אני “מבין” אותך, אלא איך אתה נמנע מלהתמודד עם המבנה הלוגי שאתה בעצמך יוצר.
הטענה ש“אין כאן סתירה” שקולה לטענה ש A ו -A יכולים להתקיים יחד כל עוד לא ננסח אותם בסימנים.
אכן קצת יותר קצר. אבל ממש לא ברור ובטח לא לוגי. סתם שטות באיצטלה של ניסוח לוגי. לא רק המסקנה אינה נכונה. זה ברור. אבל היא גם לא נגזרת מההנחות. כלומר יש כאן גם בעיה לוגית וגם בעיה פילוסופית-תיאולוגית. מכיוון שהסברתי את זה גופא אינספור פעמים, אעשה זאת עוד פעם אחת בקצרה ואסיים.
הקב"ה טוב מוחלט (אינהרנטית ושמינהרנטית ומה שתרצה). ולכן הוא לעולם חפץ בטוב. אבל הוא חפץ גם בעוד מטרות (דתיות), שאותן משיגים רק בדרך של התנהלות הלכתית. לפעמים זה מתנגש, ולכן יש מצבים שבהם ההוראה ההלכתית מנוגדת להוראה המוסרית. במצבים אלו המטרה הדתית דורשת לעשות X והמטרה המוסרית דורשת לא לעשות אותו או לעשות ההיפך. למשל, הרג תינוק עמלקי או איסור ממזר, אתה יכול לראות כאן בעיה מוסרית אבל הערך הדתי דורש בכל זאת להתנהג כך. אין בזה ולו בדל בעיה, לא לוגית ולא שום בעיה אחרת.
זה לא שונה ממצב שבו הקב"ה שחפץ בטוב וחפץ גם בבחירה חופשית של בני אדם מאפשר להם לבחור ברע. וזה גם לא שונה ממצבים שבהם יש התנגשות בין שני ערכי מוסר (בלי קשר להלכה), ומצב כזה אינו אומר שמי שיצר את המצב אינו טוב מוחלט. דוגמת השוקולד שחזרתי עליה כמה וכמה פעמים מבהירה זאת היטב. הקב"ה יצר עולם שבו לפעמים אנחנו נדרשים לחלל שבת כדי להציל חיים. האם זה אומר שהוא רוצה שנחלל שבת (כלומר לא רוצה שנשמור אותה)? או שמא זה אומר שהחיים לא מעניינים אותו? אפילו לילד בגן לא צריך להסביר את השטות שבזה.
בקיצור, או שאינך מבין או שאתה מתעקש לא להבין. כך או כך, הדיון מיותר ומטופש. זהו.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer
