ידוע לי שאסור לחלוק על גמרות כי ישנה גזירת הכתוב שדבר שיתקבל על כל הציבור ללא עוררין חובה לקבל אותו, וחוץ מחתימת התלמוד שום דבר לא יתקבל על הציבור בצורה מוחלטת לכן כן מותר לחלוק על ראשונים (אולי לא מומלץ), אם כך השאלה שלי היא האם זה הבסיס לשמרנות המקובלת בחוגים החרדיים, החל מהחתם סופר ועד הרב שך שנהגו לומר שדברים שהתקבלו בציבור גם אם לא לגמרי אלא ברוב הציבור יש סיבה חזקה להשאיר אותו, גם אם לא הכרח סיבה חזקה, אז האם באמת זה ביסוס טוב בשביל העיקרון הזה, מה דעתך?.

שאלו פעם את הרב שך האם אפשר לומר קינות על השואה דבר ראשון שאלו אותו למה לא, דבר שני אמרו לו שבקבלת שבת כל הטקסט הוא פרקי תהילים ובאמצע יש השיר לכה דודי של ר’ שלמה אלקבץ שחי לפני כ400 שנה אם כן באותו מידה מידה שיאמרו קינות על השואה. הרב שך טען להם שר’ שלמה אלקבץ לא דרש שהשיר יתפרסם וכל הציבור יאמר אותו אלא זה דבר שישתרש בציבור, אין בעיה בלומר קינות על השואה אבל להפוף את זה למשהו ציבורי זה דבר שקורה רק אם הציבור מקבל על עצמו. בעיניי זה היסוד של השמרנות החרדית, אני לא מתייחס לשאלה שם ספציפית אלא שואל האם הרעיון הזה אמיתי, ומציע אולי שהוא מתבסס על אותה גזירת הכתוב (הפורמליזם), והאם זה נכון לדעתך?.

איזו גזירת הכתוב? לא ראיתי שום גזירה כזאת. זו שמרנות בעלמא בלי שום קשר לגזירות.