יום טוב שני של גלויות

תודה.

א. כנ"ל לגבי ראש השנה יומיים?
ב. עד כמה זה הלכה למעשה (לא מהצד התפיסה ההלכתית של היהדות כיום)? כלומר: האם נגיד זה ברמה של קטניות שאפשר לבטל אישית? (ברור שזה שני דברים שונים לגמרי וגם הטעם להיתר שונה)

א. אין שום הבדל.
ב. לא. זו תקנה שנקבעה בבי"ד הגדול ואדם לא יכול לבטלה גם אם בטל טעמה. קטניות זו לא תקנה אלא חשש שנהג בזמן כלשהו ולא נקבע בבי"ד מוסמך. ראה בטורי על קטניות

לא ברור שזו תקנה שנקבעה בב"ד הגדול; בפשטות זה דין רגיל של ספק דאורייתא לחומרא, שנהג בזמן שבאמת היה ספק (שקידשו ע"פ הראיה).
גם אם נאמר שזו היתה תקנה בב"ד הגדול, ההנחת-יסוד של הגמרא היתה שבזמן שאין ספק אפשר לבטל את היו"ט שני, אלא ש'שלחו מהתם הזהרו במנהג אבותיכם שמא יחזור הדבר לקלקולו'. לפי החישוב ההיסטורי שלי, ה'שלחו מתם' אינו ב"ד הגדול (אם היה ב"ד הגדול היו מקדשים ע"פ הראיה, והיה ספק אמתי).
רש"י הסביר שמא יחזור הדבר לקלקולו – שישתכח סוד העיבור (ויחזרו לקדש ע"פ הראיה).
בימינו גם אם יחזור הדבר לקלקולו, בני הגולה ידעו מאד מהר מתי קידשו את החודש, ולא יצטרכו שלוחים שילכו כמה שבועות לבשר מתי התקדש החודש,
ולכן אין טעם היום ליו"ט שני (כיוון שאין את החשש שמא יחזור הדבר לקלקולו), ויש טעם לשני ימים טובים של ראש השנה, בדיוק מאותו טעם של הגמרא – שמא יחזור הדבר לקלקולו, ולא יוכלו לשגר ווטסאפ בראש השנה להודיע שהתקדש החודש.

מפורש בגמרא שזו תקנה ולא סתם ניהוג מספק.לגבי ר"ה, יש שיטת ראשונים שאין צורך כבר היום ביומיים.

א. איפה יש כזו גמרא? הרי זה הנושא של הנחת עירובי תבשילין ועירובי תחומין מספק, שדנים שממה נפשך אחד מהם חול.
ב. גם אם תמצא כזו גמרא, כבר התייחסתי לזה וכתבתי שמבואר בגמרא שבפועל יו"ט שני היה ראוי להתבטל אלמלי "הזהרו במנהג אבותיכם", והאמירה הזו ודאי לא נאמרה בב"ד הגדול.
ג. לגבי ראש השנה אכן יש ראשונים שמקילים בזה בארץ ישראל, ולא התברר לי טעמם; בחו"ל אין מי שמיקל בזה.
והדרנא לדינא שיש טעם לראש השנה בזמן הזה, לפחות בחו"ל, ולא לשאר יו"ט שני.

לגבי ר"ה הרי דנו שזו קדושה אחת, ומוכח להדיא שזו תקנה. ולגבי שאר י"ט הדברים מפורשים בסוגיות ביצה (כך מהלך כל הסוגיא. גם שם נחלקו אם זו קדושה אחת או שתיים, וזה לא סתם דיון בדיני ספיקות). כשאני מדבר על תקנה זה לא בהכרח בסנהדרין אלא בתלמוד שיש לו דין כמו בי"ד הגדול. היזהרו במנהג אבותיכם הוא לכל היותר טעם התקנה (כמו מהרה יבנה המקדש, שגם הוא טעם של תקנה, ולכן גם אם הוא בטל אין זה אומר שניתן לבטל את התקנה).
וראה דברים מפורשים ברמב"ם הל' קידוש החודש פ"ה ה"ה, והל' יו"ט פ"א הכ"א.
אמנם כתבתי בטרילוגיה שיש מקום לבטל תקנות שמחמת’ ביטול הטעם הפכו לחוכא ואינם שייכות כלל.
ולגבי הודעה בר"ה, אין שום בעיה לשלוח ואטסאפ ביו"ט אם השיאו משואות ושלחו שלוחים בשבת. לכן אין טעם בתקנות הללו בכלל בימינו וגם לא עתיד המצב לשוב לקדמותו.

בספר התניא (אגרת הקודש סימן כ"ו) מבואר כי יום טוב שני אינו רק זכר לספק בזמן קידוש החודש, אלא נושא אור אלוקי מיוחד שאינו מתגלה ביום הראשון:
"והנה יום טוב שני של גלויות יש בו יתרון מעלה לגבי יום טוב ראשון, להיותו תוספת אור ממדרגה היותר נעלית" – כלומר, מדובר בגילוי אלוקי נוסף ולא רק בתקנה טכנית.
וכן בלקוטי תורה (פ' אמור, ד"ה והקרבתם אשה) מסביר כי יום טוב שני קשור להארה רוחנית מיוחדת, שבאה בעקבות ההתעכבות בגלות:
"יום טוב שני של גלויות הוא אור המתעכב מלירד ביום הראשון ומתנוצץ ביום השני" – דבר המבהיר את ההכרחיות של היום גם כאשר לכאורה אין בו צורך טכני.

לא זו בלבד שיום טוב שני רלוונטי, אלא שהוא מבטא קשר עמוק יותר לקדושה דווקא בדור של הסתר פנים. בספרי החסידות מוסבר כי הגלות עצמה יצרה כלים לקבלת אור נעלה יותר בימים אלו, ולכן ביטולו מתוך נימוק "רציונלי" בלבד מגלה חוסר הבנה באופיו הרוחני של המנהג.
התעלמות מהיסודות הקבליים של יום טוב שני והפיכתו ל"לא רלוונטי" משקפת גישה שטחית למורשת היהודית. מעבר להלכה הפשוטה, יום זה משמש כלי לגילוי אור אלוקי גבוה יותר, כפי שמבואר בתורת הקבלה והחסידות. רק עיוור לרובד הרוחני של המצוות יכול לטעון שהוא מיותר.

ברור. בספר ליקוטי אמריי הארכתי בזה שביו"ט שני יש גם משום מניעת השמנה, ייפוי הגוף וריבוי הממון, כמו גם השכנת שלום בין הברבורים באגם החולה. רק מי שעיוור לתזות הללו יכול לחשוב שיש בו רק משום הוספת האור האלוהי.