מה לכם פה ומי לכם פה?

שלום רב לרב, 
מקווה שלרב יש עוד כוח לענות על שאלות סביב האסון במירון תשפ"א (חלקם בהחלט קלאץ-קשיות)
אך משראיתי שהרב מתעטף בסבלנות ועונה שוב ושוב, אמרתי אנסה גם אני את מזלי.
בפעם הראשונה (וגם האחרונה) שהייתי במירון בהילולא הייתה לפני 20 שנה, והדחיקות הרבה שליוותה אותי שם  אכן הייתה הסיבה שיותר לא ביקרתי במירון בל"ג בעומר, התחושה הייתה שזהו מקום סכנה כפשוטו.
משקרה השנה מה שקרה מלבד הצער הייתה בי גם תחושה של כעס על כך שהבאים להר נוהגו שלא בזהירות, 
 
שסיפרתי זאת לחבר, הוא הפנה אותי לפוסט שכתב ירון לונדון והאמת שבין מילותיו  יש משהו שנגע בי (הרבה מהם אטומות רגשית, כדרכו בקודש)
כלומר, ברי שיש אנשים שלא היו מודעים לסכנה ולא השכילו להבין את הסיכון אותו הם לוקחים 
אבל התחושה הכללית של באי מירון היא של חפיפניקיות  ותרבות סמוך על סמוך.
אני מבין שהמחשבה הזו היא גם מנגנון להרגעת המצפון, אך השאלה שלי היא באופן כלי האם יש מוסריות באמירת חז"ל : שוטה אסור לרחם עליו…???
 
מצו"ב הפוסט של ירון :

כמעט כלום.
ממקומי כישראלי, יהודי, אתאיסט, ליברלי, שמאלן, רציונליסט, תל אביבי, אני מנסה לבחון בכנות את הלך נפשי משעה שנודע לי דבר האסון במירון.
אסונם של אהובי מרעיש אותי. הרעש פוחת ככול שהקורבן רחוק מהסיסמוגרף המסמן את עוצמת רגשותיי. צרותיהם של ילדיי ונכדיי מחוללות בקרבי רעש בשיעור עשר בסולם ריכטר ואילו אסונם של אלפים בבנגלדש כמעט לא מזיז נים מנימי ליבי. בקצה המרוחק של הסקאלה נמצאת השמחה לאידו של הקורבן ומעבר לו – האדישות הגמורה. אם אומנם מסמנת עוצמת התגובה לאסון את המרחק שביני לבין ציבור האבלים, מה גודלו של המרחק הזה?

אני נזכר בדמות אשר הופיעה במהדורת החדשות ששודרה לפני פרוץ המהומה הקטלנית. האיש התפאר בדבקותו במסורת: "לא החמצתי אף הילולה זה עשרות שנים". בליבי רציתי לשאול אותו "ומה הטעם בהתמדה הזאת", אבל מיד השתקתי את השאלה שהונעה ע"י שיפוטיות ראויה לגינוי. לכול אדם זכות לבחור בתענוגותיו ולא לי לשופטו. בתשובה לשאלה על אודות החשש מפני הצפיפות שהיא צלחת פטרי של נגיפים, השיב כי "זכותו של ר' שמעון תגן עלינו". כן" אמרתי בליבי, "היא תגן ממש כפי שרבו עקיבא הגן על מאות אלפי היהודים שנקטלו בימי מרד בר כוכבא". תשובתו של האלמוני השאנן כבר הצדיקה את כעסי, מפני שקלות הדעת שלו ושל דומיו , הגדילה במידת-מה את הסכנה הצפויה למי שאינם בני חוגם ובכללם אני.

דעו כי אני סובל מאגורפוביה, תסמונת אשר הפירוש המילולי של שמה הוא "פחד מכיכר העיר" ואחד מסימניה הוא פחד משהייה במקום צפוף. בראותי את רבבות הגברים שחיכו, דחוקים באצטדיון לתחילת טקס ההדלקה, כמעט פני איש מהם אינו לוטים במסכה, חלף במוחי הרהור שמא ייפגעו הצליינים מגירסה כלשהי של אסונות גשר המכביה, פסטיבל ערד ואולמי וורסאי, אבל השתקתי את הצפירה במוחי, כי אני לא פטרונם של החרדים ולא מחנכם, ואם הם בזים לסכנה וכה מתענגים על גרירת מזרנים וסלים גדושי מזון, דחוקים באוטוסים פולטי עשן הגונחים בעליות הגלילה, מתייזעים בקרונות רכבת מתפקעים, ואם נפשם מתרחבת הודות להצטופפות והתחככות, וילל תינוקות וגז מחלפותיהם של פעוטים מצווחים, ומתרועת שופרות ומהשתנקות מעשן מדורות, וכל זה לשמו של חכם קדמוני אשר את הלכותיו רק מעטים מהם מבינים, אבל בכוח כישופיו כולם מאמינים, למה אדאג להם?
לשיכוכה של תחושת הסכנה המיידית תרם היעדרם של סימני ייחוד בקרב הפרטים בתמונת ההמונים. הם דמו זה לזה כפי שדומים התאואים הנופלים למלתעות התנינים השורצים בנהר מארה בעונת הנדידה הגדולה במישור סרנגטי. העדר ברבבותיו שועט אל הנהר, כתף מתחככת בכתף. התואים גולשים מן הגדה כאשד וחוצים את פס המים החומים שתנינים אורבים בהם ואין הצופה מבדיל בין תאו לתאו ולכן אינו נקשר לתאו מסוים, אלא אם כן בוחר הצלם להתמקד בעגל מתקשה שדינו נחרץ. לו, נניח, היה אחד הנקהלים במירון לובש חולצה אדומה, או חובש כובע רחב תיתורת של קאובוי, או שהיה מתבלט בגובהו, או שהיה נושא רטייה של פיראט על אחת משתי עיניו, הייתה נפשי נאחזת בו בדרך כלשהי, אבל לא הרגשתי שום קירבה לצלליות נעדרות הייחוד, אלפי צלליות זהות המתנועעות בקצב אחיד על מסך הטלוויזיה. מה איכפת לי אם כמה עשרות מהם ייפלו כמו דמויות קרטון זהות במטווח?

דבר האסון נודע לי רק בבוקר ותגובתי הייתה "אמרתי לכם !". זו תגובה יהירה שיש בה התנשאות ושמחה לאיד. התנשאתי על החרדים כפי שמבוגר מפוקח מתנשא על זאטוט פרוע הנוהג בפראות ונתקל בקיר. גם כעס טמון בה, מפני שהזאטוט הטיפש הימרה את פי, מרד בסמכותי, פגע בכבודי ועכשיו הוא מטריח אותי בצורך לדאוג לו ולטפל בו. הוא גם אונס אותי להשתתף בצערו, כי לא מנומס להימנע מהבעת צער, ואני יש לי די צרות משלי.

גיניתי את עצמי על ה"אמרתי לכם", אבל גם לא הצלחתי להזדהות עם נימת האבל שבה דיברו קרייני הרדיו והטלוויזיה, הנימה האיטית-משהו, הנמוכה ברבע אוקטבה, השמורה להודעות על חללי צה"ל ולאסונות כבדים אחרים המתרחשים בעולם היהודי בלבד. ידעתי שמיד יישמעו קולותיהם של ניצולים, תיאורים מפי מי אשר כמעט נהרגו ואך בנס נחלצו, תלונות כלפי שוטרים שנהגו כך או אחרת באופן שהחמיר את האסון, דיווחים על תככים במשטרה, נתניהו בקולו העמוק ישמיע משפטים הנלקחים מן המגירה בשידת המגירות שבה אצורות המילים ההולמות אירועים כגון זה, תביעות להקמת וועדת חקירה ולפיטורים, הסברים על האופי היהודי שמצטיין ביוזמות מרקיעות שחקים ומתרשל בפרטים ("הג'ינג'י שכח את המפתח" של אפרים קישון). אחד מרבני משפחת לאו ידבר על כך שהכאב הוא של כולנו ושבמצבים אשר כאלה נשכחות המחלוקות, כי שוב מתברר שעם אחד אנחנו וערבים זה לזה. מישהו יאמר "שואה". לא יעבור זמן רב עד שעיתונאי השטח, מדורבנים ע"י עורכיהם האחוזים בפניקה, יביאו לנו את תמונותיהם של הנספים בליווי טקסטים המלמדים על גודל האבדה. כול הנספים יהיו בעלי מידות תרומיות ולאחדים מהם יהיו קרובי משפחה שאך זה מתו באסונות אחרים, כי בתקשורת העברית אין קורבן אסון שמת ללא זר אסונות קודמים במשפחתו.

אסכם: בינתיים אני מביע צער לשם נימוס, חש בערך כפי שחשתי בספטמבר 2015 , כאשר 2411 אנשים נמחצו למוות בעת העלייה לרגל בחג' במכה, מין "אוי" קלוש שכזה. אני מנסה להפנים את הצער, להנשים אותו, לעורר אותו, להפוך אותו לחוויה אישית, אותנטית, במקום שיהיה מצוות אנשים מלומדה, והמאמץ אינו עולה יפה. בינתיים אני חש כלפי האסון הזה וכלפי קורבנותיו בערך כפי שחשתי למשמע הידיעות על צונאמי באי אינדונזי. כמעט כלום.