מה לכם פה ומי לכם פה?

שו”תמה לכם פה ומי לכם פה?
ג'נג'י שאל לפני 5 חודשים

שלום רב לרב, 
מקווה שלרב יש עוד כוח לענות על שאלות סביב האסון במירון תשפ”א (חלקם בהחלט קלאץ-קשיות)
אך משראיתי שהרב מתעטף בסבלנות ועונה שוב ושוב, אמרתי אנסה גם אני את מזלי.
בפעם הראשונה (וגם האחרונה) שהייתי במירון בהילולא הייתה לפני 20 שנה, והדחיקות הרבה שליוותה אותי שם  אכן הייתה הסיבה שיותר לא ביקרתי במירון בל”ג בעומר, התחושה הייתה שזהו מקום סכנה כפשוטו.
משקרה השנה מה שקרה מלבד הצער הייתה בי גם תחושה של כעס על כך שהבאים להר נוהגו שלא בזהירות, 
 
שסיפרתי זאת לחבר, הוא הפנה אותי לפוסט שכתב ירון לונדון והאמת שבין מילותיו  יש משהו שנגע בי (הרבה מהם אטומות רגשית, כדרכו בקודש)
כלומר, ברי שיש אנשים שלא היו מודעים לסכנה ולא השכילו להבין את הסיכון אותו הם לוקחים 
אבל התחושה הכללית של באי מירון היא של חפיפניקיות  ותרבות סמוך על סמוך.
אני מבין שהמחשבה הזו היא גם מנגנון להרגעת המצפון, אך השאלה שלי היא באופן כלי האם יש מוסריות באמירת חז”ל : שוטה אסור לרחם עליו…???
 
מצו”ב הפוסט של ירון :

כמעט כלום.
ממקומי כישראלי, יהודי, אתאיסט, ליברלי, שמאלן, רציונליסט, תל אביבי, אני מנסה לבחון בכנות את הלך נפשי משעה שנודע לי דבר האסון במירון.
אסונם של אהובי מרעיש אותי. הרעש פוחת ככול שהקורבן רחוק מהסיסמוגרף המסמן את עוצמת רגשותיי. צרותיהם של ילדיי ונכדיי מחוללות בקרבי רעש בשיעור עשר בסולם ריכטר ואילו אסונם של אלפים בבנגלדש כמעט לא מזיז נים מנימי ליבי. בקצה המרוחק של הסקאלה נמצאת השמחה לאידו של הקורבן ומעבר לו – האדישות הגמורה. אם אומנם מסמנת עוצמת התגובה לאסון את המרחק שביני לבין ציבור האבלים, מה גודלו של המרחק הזה?

אני נזכר בדמות אשר הופיעה במהדורת החדשות ששודרה לפני פרוץ המהומה הקטלנית. האיש התפאר בדבקותו במסורת: “לא החמצתי אף הילולה זה עשרות שנים”. בליבי רציתי לשאול אותו “ומה הטעם בהתמדה הזאת”, אבל מיד השתקתי את השאלה שהונעה ע”י שיפוטיות ראויה לגינוי. לכול אדם זכות לבחור בתענוגותיו ולא לי לשופטו. בתשובה לשאלה על אודות החשש מפני הצפיפות שהיא צלחת פטרי של נגיפים, השיב כי “זכותו של ר’ שמעון תגן עלינו”. כן” אמרתי בליבי, “היא תגן ממש כפי שרבו עקיבא הגן על מאות אלפי היהודים שנקטלו בימי מרד בר כוכבא”. תשובתו של האלמוני השאנן כבר הצדיקה את כעסי, מפני שקלות הדעת שלו ושל דומיו , הגדילה במידת-מה את הסכנה הצפויה למי שאינם בני חוגם ובכללם אני.

דעו כי אני סובל מאגורפוביה, תסמונת אשר הפירוש המילולי של שמה הוא “פחד מכיכר העיר” ואחד מסימניה הוא פחד משהייה במקום צפוף. בראותי את רבבות הגברים שחיכו, דחוקים באצטדיון לתחילת טקס ההדלקה, כמעט פני איש מהם אינו לוטים במסכה, חלף במוחי הרהור שמא ייפגעו הצליינים מגירסה כלשהי של אסונות גשר המכביה, פסטיבל ערד ואולמי וורסאי, אבל השתקתי את הצפירה במוחי, כי אני לא פטרונם של החרדים ולא מחנכם, ואם הם בזים לסכנה וכה מתענגים על גרירת מזרנים וסלים גדושי מזון, דחוקים באוטוסים פולטי עשן הגונחים בעליות הגלילה, מתייזעים בקרונות רכבת מתפקעים, ואם נפשם מתרחבת הודות להצטופפות והתחככות, וילל תינוקות וגז מחלפותיהם של פעוטים מצווחים, ומתרועת שופרות ומהשתנקות מעשן מדורות, וכל זה לשמו של חכם קדמוני אשר את הלכותיו רק מעטים מהם מבינים, אבל בכוח כישופיו כולם מאמינים, למה אדאג להם?
לשיכוכה של תחושת הסכנה המיידית תרם היעדרם של סימני ייחוד בקרב הפרטים בתמונת ההמונים. הם דמו זה לזה כפי שדומים התאואים הנופלים למלתעות התנינים השורצים בנהר מארה בעונת הנדידה הגדולה במישור סרנגטי. העדר ברבבותיו שועט אל הנהר, כתף מתחככת בכתף. התואים גולשים מן הגדה כאשד וחוצים את פס המים החומים שתנינים אורבים בהם ואין הצופה מבדיל בין תאו לתאו ולכן אינו נקשר לתאו מסוים, אלא אם כן בוחר הצלם להתמקד בעגל מתקשה שדינו נחרץ. לו, נניח, היה אחד הנקהלים במירון לובש חולצה אדומה, או חובש כובע רחב תיתורת של קאובוי, או שהיה מתבלט בגובהו, או שהיה נושא רטייה של פיראט על אחת משתי עיניו, הייתה נפשי נאחזת בו בדרך כלשהי, אבל לא הרגשתי שום קירבה לצלליות נעדרות הייחוד, אלפי צלליות זהות המתנועעות בקצב אחיד על מסך הטלוויזיה. מה איכפת לי אם כמה עשרות מהם ייפלו כמו דמויות קרטון זהות במטווח?

דבר האסון נודע לי רק בבוקר ותגובתי הייתה “אמרתי לכם !”. זו תגובה יהירה שיש בה התנשאות ושמחה לאיד. התנשאתי על החרדים כפי שמבוגר מפוקח מתנשא על זאטוט פרוע הנוהג בפראות ונתקל בקיר. גם כעס טמון בה, מפני שהזאטוט הטיפש הימרה את פי, מרד בסמכותי, פגע בכבודי ועכשיו הוא מטריח אותי בצורך לדאוג לו ולטפל בו. הוא גם אונס אותי להשתתף בצערו, כי לא מנומס להימנע מהבעת צער, ואני יש לי די צרות משלי.

גיניתי את עצמי על ה”אמרתי לכם”, אבל גם לא הצלחתי להזדהות עם נימת האבל שבה דיברו קרייני הרדיו והטלוויזיה, הנימה האיטית-משהו, הנמוכה ברבע אוקטבה, השמורה להודעות על חללי צה”ל ולאסונות כבדים אחרים המתרחשים בעולם היהודי בלבד. ידעתי שמיד יישמעו קולותיהם של ניצולים, תיאורים מפי מי אשר כמעט נהרגו ואך בנס נחלצו, תלונות כלפי שוטרים שנהגו כך או אחרת באופן שהחמיר את האסון, דיווחים על תככים במשטרה, נתניהו בקולו העמוק ישמיע משפטים הנלקחים מן המגירה בשידת המגירות שבה אצורות המילים ההולמות אירועים כגון זה, תביעות להקמת וועדת חקירה ולפיטורים, הסברים על האופי היהודי שמצטיין ביוזמות מרקיעות שחקים ומתרשל בפרטים (“הג’ינג’י שכח את המפתח” של אפרים קישון). אחד מרבני משפחת לאו ידבר על כך שהכאב הוא של כולנו ושבמצבים אשר כאלה נשכחות המחלוקות, כי שוב מתברר שעם אחד אנחנו וערבים זה לזה. מישהו יאמר “שואה”. לא יעבור זמן רב עד שעיתונאי השטח, מדורבנים ע”י עורכיהם האחוזים בפניקה, יביאו לנו את תמונותיהם של הנספים בליווי טקסטים המלמדים על גודל האבדה. כול הנספים יהיו בעלי מידות תרומיות ולאחדים מהם יהיו קרובי משפחה שאך זה מתו באסונות אחרים, כי בתקשורת העברית אין קורבן אסון שמת ללא זר אסונות קודמים במשפחתו.

אסכם: בינתיים אני מביע צער לשם נימוס, חש בערך כפי שחשתי בספטמבר 2015 , כאשר 2411 אנשים נמחצו למוות בעת העלייה לרגל בחג’ במכה, מין “אוי” קלוש שכזה. אני מנסה להפנים את הצער, להנשים אותו, לעורר אותו, להפוך אותו לחוויה אישית, אותנטית, במקום שיהיה מצוות אנשים מלומדה, והמאמץ אינו עולה יפה. בינתיים אני חש כלפי האסון הזה וכלפי קורבנותיו בערך כפי שחשתי למשמע הידיעות על צונאמי באי אינדונזי. כמעט כלום.
 
 

השאר תגובה

1 Answers
mikyab צוות ענה לפני 5 חודשים

כן, שלחו לי את זה כבר מוקדם יותר.
אני חושב שהדברים כנים ולגמרי לגיטימיים. ציבור שחש ניכור לכל סביבתו והאידאולוגיה שלו היא התבדלות מהסיבה וניצולה לצרכיו, אל יפתלא שסביבה חשה ניכור כלפיו. מה מבטא הציבור החרדי כלפי צופי משחק כדורגל או חללי צה”ל? זה מה שמרגיש לונדון כלפיהם. מה הבעיה בזה? טבעי והגיוני מאד. מבחינתו הם כמו רואנדים, ואכן זהו המצב.
זה קודם כל מצב פסיכולוגי-עובדתי. אבל מעבר לזה, איני רואה שום בעיה ערכית במצב הפסיכולוגי הזה ושום חובה מיוחדת על לונדון לשנות אותו. לא יותר מאשר תחושת אמפתיה כלפי רואנדים. הם לפחות לא מנצלים אותו ובזים לו וכופים עליו. סתם רחוקים. כלפיהם יש רק ניכור, וכלפי החרדים יש גם כעס מוצדק.

י.ד. הגיב לפני 5 חודשים

יש גם חרדים שלא אוהבים חרדים:
האדמו”ר שהשי”ת גלגל על ידו את הנוראה שבאסונות שידעה היהדות החרדית מאז ימי השואה (מלבד עוללות ההפקרות הרצחנית במגיפת הקוביד ותוצאותיה שגם בה שם חלקו עם הבעלזאי ושאר אדמו”רי התקופה..) לא מבזבז זמן, הוא ירה כבר את יריית הפתיחה לגיג הגדול הבא ועשה זאת בתחכום מרשים כשהוא גונח ומייבב: ׳איך בין מער נישט ראוי צו אנצידן די הדלוקה..’ כמובן כדי שהפתאים ירוצו ויענו כנגדו רק אתה ומי כמוך האדמו״ר הגדול הכהן המשיח ראוי להדליקו.. ובעצם גם אני הקטן יסכים איתם שהוא מוהר”ר דוביד בה”ר אברהם יצחק קאהן ראוי במאה אחוז להדליק הדלוקה! ועוד איך שהוא ראוי.. ראוי והגון כמו שאני ראוי, כי מי לא ראוי?! איפה כתוב בבמה מדליקין שיש מישהו יהודי נכרי זכר נקבה נתין גר או עבד משוחרר טומטום או אדרוגניס שאינם ראויים להדליק מדורת ל”ג בעומר?!
אבל האם ראוי לו לעלות לדוכן אחרי מה שאירע תחת ידו? זה כבר נושא נפרד..

ולגופה של אותה הדלקה קטלנית: זה שנים חורה לי שהליצן המשטה הזה עומד על במה מוגבהת במירון ככהן המקריב ועושה מהטכס שהומצא בימינו מין עבודת המקדש, ועושה מקדושת כהונתו פלסטר כאילו קיבל את סודות וכוונות ‘עבודת ההדלוקה’ והדרך להוריד בעוויות תנועות ולחשי קסם את המלאך הממונה על ההדלקות כדי שההדלוקה תוצלח למטה ותעשה רישומה למעלה ועל ידה יושפע השפע הראוי בסוד הפילד״ש ?עד יראו הגבירים האורחים וישמחו וכו׳..
והנה יצאה האש מלפני ה’ והפלסטר הזה נגמר במ”ה קברים של נערים בחורים ואנשים במבחר שנותיהם שהניחו הורים אומללים אלמנות רצוצות ומי יודע כמה יתומים!! פשיטא שאם היה האדמו״ר הזה אדם מן היישוב עם טיפ טיפה של תחושת אחריות היה חוקר מתעניין ומן הסתם גם נבהל ונסוג בשל הסכנה להמונים הנדחסים בגיג ההמוני שלו במקום ובתנאים המסוכנים מאוד בו הוא נערך, אבל מניין לו ולדומיו מהוגנות ואחריות ציבורית מה הם, והנה התוצאות.. מחד מוטמע בהם בצעירים שלנו בארה”ק שלא לשתף פעולה עם המשטרה של השילטונות בשום עניין וכאן מנהיגם של הרביאהרליך סומך כבר שנים על גבי שנים בעיניים עצומות על הרשויות המשוחדות (להסיר עיין מנושא הבטיחות) והשגחת הפאליציאנטין הציונים שהירושלמים מוסתים לתעב ושלא לציית להם, אז איך לא יימעכו אותם עלובים בדוחק וימותו בהמונים?!

https://bshch.blogspot.com/2021/05/blog-post_447.html?m=1

בס”ד ב”ך באייר תשא”ף

לג’נג’י -שלום רב,

חוששני שקביעתך שהבאים למירון ‘לא נהגו בזהירות’ ובכ תרמו לאסון מוקדמת ונמהרת מדי.. הידחקות צפופה של רבבות ואף מאות אלפים בשטח מצומצם, חרדים או חלונים – אינה מביאה בדרך כלל לאסון. עובדה היא שמזה עשרות שנים נוהרים למירון מאות אלפים, שבעיניהם החגיגה במירון היא חווייה. השנה אף ציינו שהגיעו פחות אנשים מהרגיל.

לפי הידוע נגרם האסון כתוצאה מהחלקתם של אנשים בפתח היציאה הצר והתלול, שכנראה היה משום מה גם רטוב. המחליקים נפלו על הקהל הצפוף ונוצרה ‘מפולת אנושית’. הלקח שהגורמים המופקדים על האירוע – הן המארגנים משטרת ישראל – הוא לכאורה, שצריך ללמוד את האירוע ולתכנן כראוי מתוך ‘סוף מעשה במחשבה תחילה’.

אם יודעים שההדלקה של ה’רב אהרלאך’ מושכת קהל עצום – צריך לדאוג לפתחי יציאה רחבים, כדי שלא ייווצר ‘צוואר בקבוק’ צר המקשה על שיחרור הלחץ, והופך לקטלני ח”ו במקרה של תקלה בלתי מתוכננת [בלת”ם בלשון הצבאית).

לכן, צריכים מראש לשבת אנשי המשטרה יחד עם המארגנים, ולתכנן מראש את ההתנהלות התקינה של האירוע, כדי שהוא אכן ייוותר כחווייה למשתתפיו. המפתח להצלחה היא הידברות ותיאום של כל הגורמים המארגנים יחד עם כוחות האבטחה.

בברכה, ירון פיש”ל אורדנר

אתן דוגמא מאירוע צפוף אחר, שאני משתתף בו פעמיים בשנה – העליה לרגל לרחבת הכותל המערבי. הצפיפות והדוחק בפנים אינה בעיה מבחינתי. בשביל זה אני בא, להצטופף עם המוני בית ישראל.

הסיוט במשך עשרות שנים היתה היציאה משם באוטובוס. להמתין זמן רב וכשמגיע סוף סוף אוטובוס, להידחס לתוכו כמו ב’קופסת סרדינים’.

בפסח השנה היתה היציאה באוטובוס מרחבת הכותל תענוג, . בזכות הקורונה’ שחייבה שהאוטובוסים לא ייסעו בתפוסה מליאה – תיגברו פי כמה וכמה את מערך האוטובוסים, וכך יצאנו משם במהירות ובלא צפיפות.

ובקיצור: בתיאום – סוד ההצלחה!

א,, הגיב לפני 5 חודשים

מחילה סתם מסקרנות: האם תחושותיו של הרב כשל מר לונדון?
האם הרב חושב לכתוב כמה מילים על האירוע עקב השאלות?

מיכי הגיב לפני 5 חודשים

לא בדיוק. מתלבט

יואל הגיב לפני 5 חודשים

תחושותיו של ירון לונדון הן חרפה לו ולבני מינו.
אני עצמי מזדהה עם מה שכתב על עצם החגא במירון, אבל אין זה מפריע לי כהוא זה לחוש כאב נורא וצער עמוק עד כדי בכי בדמעות על ההרוגים, על האלמנות, על היתומים, על ההורים השכולים, על האחים הכואבים, על הפצועים ועל שאר הנפגעים.
יתבייש לו מר לונדון על הניכור ועל הזרות שהפגין כאן.

השאר תגובה