מחויבות מתוך זהות ומסורת

שלום אביעד. קיום המצוות הוא בעל ערך כשהוא מבטא מחויבות לסמכותו של הקב"ה (=המצווה). זו משמעות המושג מצוה. קיום המצוות מפני שהן מחייבות הוא הקיום היחיד בעל הערך הדתי. לכן אם אדם מקיים מצוות כמו אחד העם (יותר מששמרו ישראל על השבת שמרה השבת על ישראל) זה חסר ערך דתי. אדם צריך לקיים מצוות מתוך היענות לציווי של הקב"ה והבנה שדברו מחייב ותקף. כעת עליך לשאול את עצמך מה מהווה בסיס מספיק לכך שתבין שיש ציווי ושהוא בא מהקב"ה ושהוא מחייב. מבחינתי זו רק התגלות. אחרים חושבים שגם אינטואיציות רוחניות מספיקות לזה, אולי כמו צווי המוסר שמבוססים על תחושה פנימית (אמנם זה תמוה בעיניי ביחס למצוות). המחויבות לקודקסים שנכתבו ונוצרו אחרי מעמד הר סיני יכולה להתבסס רק על המעמד הזה עצמו. אף אדם או עם לא נתפסים אצלי כבעלי סמכות מחייבת לגביי. אני יכול לעשות מה שהעם או חכם זה או אחר רוצים כדי להזדהות איתם או סתם כי זה מוצא חן בעיניי. אבל זה לא קיום מצוות אלא לכל היותר תרבות כזו או אחרת. הסברתי כאן כמה פעמים שזה מה שהרמב"ם בהל' ע"ז פ"ג ה"ו קורא "קבלה באלוה".