מספר שאלות

טוב אולי זה זמן טוב לשאול את כת"ר שאלות גם לא ממה ששאלנו,

 
א.  חיוב ברכת המזון לפי שעת הסעודה, קיי"ל (שו"ע או"ח קפח, י) שאם אכל קודם שבת ולא ברך ברכת המזון עד שהגיע שבת, אינו מוסיף 'רצה' בברכת המזון, דהזכרת 'רצה' אזלה בתר תחילת הסעודה, וכיוןשתחילת הסעודה לא היתה בשבת, שוב אינו מזכיר, והוא הדין לראש חודש ופורים וחנוכה, עיי"ש ובמשנ"ב (ס"ק לג). והנה רעק"א (או"ח קפו, ב) נסתפק, בקטן שאכל ביום אחרון של קטנותו וברך ברכת המזון, וכשהגיע לילה ונהיה גדול, עדיין לא נתעכל המזון במעיו. ומספקא, אי עתה חייב לברך ברכת המזון מן התורה, דכיון שהברכה שברך היתה כשהיה חייב מדרבנן, לא מהני לשעה שחייב מן התורה מחמת שעדיין לא נתעכל המזון במעיו, עיי"ש. וצ"ע, מאי שנא מהזכרת 'רצה' דפשיטא ליה לשו"ע דאזלינן בתר תחילת הסעודה, ואמאי לא נימא נמי הכא, דכיון שבשעת סעודה היה חייב בברכה מדרבנן, מטעם חינוך, שוב סגי בברכתו.
ובמבט שני לאחר חשיבה,  אתמהה, מה ענין ה”מחייב של הברכה”, לזמן החפצא של הברכה. המחייב של “רצה והחליצנו”, הוא סעודה של שבת. ופשוט שסעודה שהחלה ביום שישי, אינה מתייחסת לשבת. משא”כ “עיכול המזון”, הוא זמנה של הברכה עצמה, שעד לאחר העיכול עדיין מתייחסת הברכה למזונו, וזה ודאי שייך לעיכול עצמו, שכן זהו חלק מגוף הזמן לברכה.
 
אשמח לדעתו הרמה של מרן שליט"א
 
ב. ביטול מצות עשה שמא יטלטל, הנה בדין תקיעת שופר ונטילת לולב בר"ה ובסוכות שחלו ביום השבת, גזרו חכמים לבל יקיימו המצוה בזמנה, משום חשש שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמדו, ויעבירנו ד' אמות ברה"ר (ראה: סוכה מב, ב; פסחים סט, א; ביצה יז, ב; ר"ה כט, ב; מגילה ד, ב). ויש להבין, מאי שנא ממצות אכילת מצה בליל הסדר שחל בשבת, דהתם לא תקנו חכמים שלא יאכל מצה, שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי לידע אי יש שיעור במצה זו, או שילמדנו השיעור שצריך לאכול וכד'. [ודוחק לומר דבלולב ושופר זמן קיומם הוא בבוקר, ולכן חיישינן שמא ילך בלילה קודם להתלמד, משא"כ במצה שזמנה עם תחילת הלילה, אי יש ספק בידו, ילך לחכם מבעוד יום. זה אינו, דהא במגילה דמצותה נמי מיד בלילה, חזינן דגזרו חכמים אף בכה"ג. עוד חזינן ממגילה, דאף על מצוות שחיובם בלילה, גזרינן, ולא אמרינן דלילה לאו זמן יציאה הוא, מפחד הדרכים, ולא חיישינן שמא יצא לרשות הרבים. וצ"ע בכל זה]. עוד יל"ע, בזמן הזה שלרוב הפוסקים כמעט וליכא רשות הרבים מה"ת [כיון שכמעט לא מצוי מקום שעוברים בו ששים ריבוא ביום, ראה שו"ע (או"ח סי' שמה)], מה טעם אין תוקעים בשבת, הא קי"ל (יבמות כא, ב ועוד) דאין גוזרין גזירה לגזירה, וא"כ אמאי גזרינן שלא יתקעו גזירה שמא יבוא לטלטל – שטלטול עצמו אסור משום גזירת חכמים.
 
ולענ"ד נראה , דומה, שלא הזכיר הבדל חשוב. שכן ב"תקיעת שופר" ובקריאת המגילה, הנצרך ללמוד יחפש "בקי", היינו מי שמצוי ויודע את מלאכת הקריאה והתקיעה. משא"כ באכילת מצה, דומה, כי רבים ומצויין הם הבקיאים באכילת ובשמיעת הלכות מצה. ואין זקוקין ל"בקיאין", ואין חשש כי יזדקקו לעבור על איסור העברת ד"א ברה"ר, או איסור הוצאה בשבת, וז"פ. ומשה"ק מ"אין גוזרין גזירה לגזירה", איני יודע מהו סח. אטו איירינן בבאיןלגזור גזרה כדי לקיים גזירה אחרת, הלא לאו שעת "גזירת גזירה" היא כלל, וודאי שהגזירה עתיקה היא, ונעשתה ביסודה כדי שלא לעבור איסורים דאורייתא. ועתה, אין הגזירה אלא קיימת, כי כך נשארה ההלכה מאז גזירת הגזירה, שלא לקחת המגילה ולא לתקוע בשופר בשבת, כי חיישינןלרשות הרבים בני שישים ריבוא [כפישלמדנו זאת מישראל במדבר], כילא מבטליןגזירה. [אדרבא, מצפין לקיום שישים ריבוא במק"א, כפי שהיה כנראה בשעת הגזירה]. ובודאי כי אין המצב בזה דומה ל"גזירה לגזירה". 
 
כנ"ל אשמח לדעתו הרמה של מרן שליט"א
 
ג.  כתב הביאור הלכה (סי' ח סעי' יד) לענין ברכת הציצית לנכנס למרחץ ובדעתו לשוב וללבוש ציצית לאחר שיצא, דטוב שיכוון שלא יפטור בברכה את מצות הציצית אלא עד שעה שיצא מן המרחץ, ואז שפיר יכול לשוב ולברך. חזינן, שאם מחשב שלא תעלה לו ברכה אלא לשעה אחת, צריך לשוב ולברך לאחר זמן זה, כי יכול אדם לכוון את ברכתו שתחול על זמן מסוים [וכן מצאנוגבי ברכת הסוכה, שכתבו הב"ח והט"ז (או"ח סי' תרלט), שמי שנכנס לסוכה וברך בה, ואח"כ ישב לאכול, מברך שוב 'לישב בסוכה', לפי שבדעתו שלא תועיל ברכתו אלא עד שעה שאוכל]. והנה לענין ברכות התורה לניעור כל הלילה, כתב המשנ"ב (סי' מז ס"ק כח): ואם היה ניעור כל הלילה, י"א דא"צ לברך בבוקר, וי"א דצריך לברך, כי קבעו חכמים ברכה זו בכל יום דומיא דשאר ברכות השחר, וספק ברכות להקל, אך אם אפשר לו יראה לשמוע ברכות התורה מאחר, ויאמר לו שיכוין להוציאו בברכות, והוא יכוין לצאת ויענה אמן וכו', ע"כ. וצ"ע, מאי שנא ברכת ציצית וברכת סוכה מברכות התורה, ולמה לא כתב המשנ"ב לענין ברכות התורה עצה זו, שיכוין בעת שמברך ברכות התורה בבוקר קודם הלילה שניעור בו, שלא תעלה ברכתו אלא עד למחרת בבוקר כשיבוא לברך.
 
בברכה נאמנה תלמידו מפי כתביו ושיעורים,