משמעות במצוות של כופר
שלום הרב, מי שעל פי חז"ל נחשב ל'מין':
- האם יכול להצטרף לעשירי במניין (בשביל שהוא עצמו יתפלל במניין)?
- האם 'מכשיל' אחרים אם מצטרף למניין (מצומצם)?
- האם יש ערך כשמקיים מצוות דרבנן או דאורייתא? הן מבחינה הלכתית, הן מבחינה ערכית (מעין למה לי רוב זבחיכם, כלומר אם על פי ההלכה הוא מנותק (מה'/מהעם) אין משמעות ערכית לקיום ההלכה)
או:
האם אפשרי קיום מצוות בלי אמונה בתורה מן השמים?
אמנם שאלתי במקרה שיש בסיס לקיום המצוות אבל לפי ההלכה הרי זה כופר ומין.
תודה רבה.
1. יש לחלק את הדיון בין ההיגיון לדין. לפי הבנתי ההגיונית, מי שמאמין בתפילה ובקב"ה מצטרף למניין גם אם אינו מקיים כלום וגם אם הוא כופר. אבל מי שכופר בקב"ה או בתורה ובתפילה, גם אם הוא תינוק שנשבה, הוא כמו עציץ. אין שום משמעות להצטרפותו.
אבל יש מקום לטעון שהדין מונע הצטרפות של מין גם אם הוא עומד בקריטריונים הההגיוניים, לא בגלל שאין לזה ערך אלא בגלל שרוצים להטיל עליו סנקציות. להבנתי לא מדובר בסנקציה, וגם אם כן – אין סנקציות על מי שבאמת מאמין במה שהוא מאמין, גם אם הוא נחשב בעיניך כמין.
2. אם מישהו מצטרף למניין מצומצם ואינו רשאי להצטרף ברור שהוא מכשיל. אין כאן מניין ואנשים חושבים שיש. וכן לגבי דבר שבקדושה.
3. השאלה האם יש ערך למצוותיו, להבדיל מצירוף למניין, שייכת רק למישור ההגיוני דלעיל. ראה את הדיון שם.
תודה על הבהירות.
" אין סנקציות על מי שבאמת מאמין במה שהוא מאמין, גם אם הוא נחשב בעיניך כמין"
כלומר? חז"ל הטילו סנקציות 'מין' רק על הכופר בפשיעה?
או שכלפי אנשים אחרים הרי הוא מין, וכלפי עצמו לא, כי לסברתו שזה האמת לא יתכנו סנקציות על האמת? לפי הנחה זו:
גם אם לפי חז"ל אינני מצטרף למניין, אם לשיטתי אני יכול – אין לי מניעה 'להכשיל' אחרים כי אני יודע שהצדק איתי; כמו שיהיה לי מותר להאכיל אדם בחתיכת בשר שהעידו עליה 100 עדים שהיא חלב, אם אני יודע שזה שומן. (או שגם במקרה הזה אני טועה?)
ברור שלא. מי שבאמת מאמין במשהו הוא אנוס (בדעות), ולא שייך להטיל עליו סנקציות. פשוט חז"ל הניחו שייתכן מצב של אדם שלא מאמין בגלל פשיעה/יצר. הם לא פגשו אנשים שבאמת הגיעו למסקנות אחרות, לפחות לא בכמות סבירה. בימינו זה המצב הרגיל.
השאלה מיהו 'מין' לא ממש מעניינת. האדם לעצמו קובע את עמדותיו לפי מה שהוא חושב ולא לפי הכותרת, מאמין, מומר, מין, כופר, אפיקורוס וכדומה. היחס של אחרים אליו לא ממש משנה כל עוד הוא מאמין במה שהוא מאמין. כל הדיונים הללו חסרי משמעות ואין טעם לעסוק בהם.
יש בעיה מוסרית (וגם הלכתית) להכשיל אנשים במה שלדעתם אסור, גם אם לדעתך מותר. ראה טור 503 ובמאמרי כאן:
https://mikyab.net/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%97%D7%99%D7%A8%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%A1%D7%95%D7%91%D7%9C%D7%A0%D7%95%D7%AA
הא מניין לך שפעם לא הגיעו באמת למסקנות אחרות וכפרו רק בגלל פשיעה ויצר? האם לא יתכן שהכתות הפורשות בזמן בית שני האמינו באמת במה שהאמינו?
שתי סיבות: 1. מן המפורסמות שתופעת הכפירה האידאולוגית (החילוניות) היא חדשה. לפחות כתופעה. בזמן חז""ל היה מומר להכעיס ולתיאבון. לא היה מומר אידאולוגי (לפחות כתופעה). 2. אם חז"ל היו רואים מול עיניהם כופר אידאולוגי, כי אז ברור שלא היו מטילים עליו סנקציות. הוא אנוס לגמרי. אבל הם כן רואים בזה עבירה שמחייבת סנקציה, ולכן אני מסיק שכנראה הכופרים שלהם לא היו אנוסים. ראה טור 568 שעלה ממש כעת.
אגב, גם אם היו שם כופרים אידאולוגיים, החזקה בעיני חז"ל הייתה שהם לא כאלה. נטל הראיה הוא על מי שטוען שהוא כזה. רואים את זה באינספור הקשרים.
אתה מכחיש שבזמן חז"ל היו הרבה כתות פורשות כל אחת עם אידאולוגיה שלהן ולא סתם כופרים?
לא. אני מכחיש שחז"ל תפסו אותם ככופרים אידאולוגיים (טועים בעיונם). הם ראו אותם כחוטאים מחמת יצרם: מומרים להכעיס או לתיאבון. ואם היה מי שלא, כי אז באמת לא היו מוטלות עליו סנקציות.
איך ניתן לא להאמין בגלל פשיעה או יצר? לכל היותר אפשר לא להוציא לפועל מעשים או התנהגויות שנובעות מהאמונה. אבל אם אדם חושב שטענה מסויימת היא נכונה שום יצר לא יכול להניע אותו מזה.
זה כמו שאדם שחושב שמבחינה בריאותית אסור לו לאכול בשר. אולי יתפתה ויאכל בשר אבל ברור שלא יחשוב שמבחינה בריאותית מותר לו לאכול בשר.
או אדם שעובר על החוק בגלל נגיד בצע כסף. זה לא אומר שהוא חושב שאין כאן חוק.
אם אדם היה יכול לבחור במה להאמין אז אנשים היו חיים בעולם דמיוני ומאבדים קשר למציאות. כי תמיד קל לדמיין שאתה בעולם מושלם. להאמין שהעולם שיצרת הוא המציאות זה בלתי אפשרי. אולי בהשפעת סמים.
תתפלא, אבל בהחלט אפשר. מומר להכעיס ולתיאבון יכול להיות גם באמונות. הוא מכניס את עצמו לתפיסה מסוימת בגלל יצר, ואז חי בתוכה. מעשים שבכל יום. אדם מוצא לעצמו הצדקות למעשים שהוא עושה, למרות שבתוך תוכו הוא יודע שאין כאן הצדקה. עמדתי על כך במקומות רבים, ותוכל לחפש כאן באתר את הדיון שלי במשל ההינדיק.
יש אגרת מעניינת של הרב שך על "גונב את דעת קונו" (כמדומני שנאמר על קין). אדם עף לו הכובע מחוץ לתחום שבת או לעירוב, הוא משכנע את עצמו שהקב"ה לא רואה ויוצא מהר החוצה וחוזר. אנשים משכנעים את עצמם בהרבה דברים.
אם בתוך תוכו הוא יודע שאין כאן הצדקה אז איפה האי אמונה כאן? הוא מאמין אבל מדחיק את האמונה בגלל רגשות אשם.
ואם בסוף באמת מאמין בגלל יצר אז יוצא שאדם כן יכול לבחור להאמין ואז איך ייתכן אונס באדם שלא מאמין מתוך אידיאולוגיה. הרי יכול לשכנע עצמו להאמין ולשנות אידיאולוגיה אלא שבוחר שלא.
כמו כן אם אדם יכול לבחור במה להאמין אז הוא יכול לשכנע את עצמו להאמין בשטויות בגלל שהחיים קשים ולמעשה לאבד קשר למציאות. כמו להאמין שלא ימות לעולם, שהוא מליארדר, שהוא נאפוליאון. אבל אדם בריא לא יאמין בדברים אלו. זה לא מסתדר לי.
בהמשך לשאלתו של א,
למה שיעשה את כל הדרך המוזרה הזאת של לשכנע את עצמו שאין אלוהים ולכפור, ועל הדרך גם לחיות חיים קשים יותר ללא אמונה, ולא ישכנע את עצמו שהאיסור שעליו רוצה לעבור לא קיים, או שאפשר לעקוף אותו בדרך מסויימת כמו שעושים הרבה אנשים מסורתיים ואף דתיים?
אתמול קראתי על מסורתית מאמינה שמדליקה נרות שבת ומתפללת אבל לא שומרת מצוות. אם היא יכולה לשכנע את עצמה שזה בסדר למה לעשות את כל הדרך לכפירה מוחלטת?
כמו כן אם ברור לו שכפירתו לא אמיתית האם הוא לא מאמין בהכחשה?
אנשים הם יצורים מסובכים. יש יצרים, השפעות וכו'. אתה שואל את שאלת רב אשי על המלך מנשה.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer