נורמליות
ראיתי שכתבת בהרבה דיונים את זה שרף ההשתדלות הנדרש כדי לא לעבור איסור משתנה בין חברה לחברה לפי מה שנחשב "התנהגות אנושית סבירה" באותה חברה. האם אתה חושב שההגדרה הזו עקבית וחלה תמיד? הרי בחברות מסויימות רף ההשתדלות הוא בבירור נמוך יותר ממה שההלכה מציבה באופן שלא משתמע לשתי פנים. בחברה המודרנית הרהור באישה זרה לא נחשב דבר שכלל מנסים להמנע ממנו (או לפחות לא עושים שום השתדלות) ומי שינסה להמנע אפילו באופן בסיסי יראה מוזר והזוי בעיני בן המערב הממוצע. האם בחברה מערבית עליי לא להשתדל בכלל? ומה לגבי המנעות מהנאה מעבודה זרה? הלא ברור שההתנהגות המערבית ה"נורמלית" הייתה שונה לחלוטין אם היו להם האיסורים שלנו מלכתחילה(או אפילו הבנה בסיסית לגבי המושג "מצוות") וזה היה "סביר".
מעצם העובדה שמוסכם שיש איסורים שאני צריך להמנע מהם גם במחיר התנהגות לא סבירה *בעיני האדם המודרני* נראה שאי אפשר לומר שרף ההשתדלות כדי לא לעבור איסור הוא התנהגות סבירה בחברה שהוא חי בה לגבי המנעות מאותה פעולה. חייבים לומר שההתנהגות האנושית הסבירה היא קודם כל כזאת שהיא לא אנושית באופן בלתי תלוי בקיומו או באי קיומו של האיסור באותה חברה.
האם יש בכלל משהו כזה? קשה מאוד להגדיר משהו כזה על בסיס תצפיות, כי חברות אנושיות קמו לאורך השנים כשהיו מבוססות על חוקים הזויים למדי והצליחו להסתדר די טוב. אפילו אם חוק מסויים לא התקיים באף תרבות אנושית עד כה, זה לא אומר שהוא לא אנושי – הוא רק לא בהכרח נוסה. עד כה ההגדרה הא-פריורית היחידה ש"מחזיקה מים" (מנסה את מזלי בז'רגון המקומי) למה שלא נחשב אנושי סביר, מבוסס על זה שהאדם שבמהותו הוא יצור שנועד לחיות בחברה אנושית מהגדרתו והתנהגות שאינה נכללת במה שאפשר לקיים במסגרתה חברה אנושית (אם ההתנהגות הזו תהיה חוק כללי) היא מה שההלכה לא דורשת ממך.
לפי זה ההלכה באמת לא דורשת ממני לא לדבר כלל בשביל לא לדבר לשון הרע, לא דורשת ממני ללכת בעיניים עצומות עד כדי פציעה עצמית כדי לא להסתכל בנשים (ההגדרה בירושלמי לחסיד שוטה, בניגוד לבבלי שם הדוגמה מבוססת על ציווי תורני סותר. אם כי גם כאן אפשר תאורטית לומר שהציווי הסותר הוא איסור חבלה עצמית. וצ"ע) כי אם כולם יעשו זאת לא נוכל להתקדם לשום מקום.
לעומת זאת זה מחריג די הרבה דברים, כי אפילו להתעלם לגמרי מאישה נניח (באופן קצת מגעיל) כדי לא לנהל איתה שיחת חולין היא דבר שהיה משאיר את החברה שלנו אנושית והיו חברות שבהן זה אף היה מקובל.
ודאי שזה משתנה בין המצבים. מאידך, זה שזה משתנה לא אומר שהכל הולך. גם זהירות בפיקו"נ היא פונקציה של נורמות חברתיות, ומשתנה מחברה לחברה. האם זה אומר שמותר להיות נאצי ולרצוח. יש מצב נורמטיבי ואדם אמור לחוש מתי זהו המצב. ככלל, מצב נורמלי הוא מצב שעיקרון נקבע על ידי ציבור שמחויב להלכה בנסיבות הקיימות ולא על ידי כלל הציבור, אלא אם מדובר בהתנהגות שאין לה ייחוד דתי. למשל זהירות בדרכים נקבעת על ידי כלל הציבור שמקפיד להיזהר ולאו דווקא דתיים. אבל צניעות לא.
קודם כל אני באמת לא חושב שזהירות בפיקוח נפש משתנה מחברה לחברה, אלא הגדרה שמכוונת לאחוזי סיכון מסויימים. במידה ויהיה מקובל בחברה לעשות דברים שסיכונם הוא 2% – האם זה יהיה מותר הלכתית? אני באמת חושב שלא. הקשית את זה על עצמיך? לא הבנתי.
"מחוייב להלכה" זו הגדרה מאוד גמישה. הרי הבעל'בתים המצויים בציבורים ליברליים לדוג' מחוייבים להלכה על הנייר, אך בכל זאת לא טורחים לברר כמה איסור מסויים באמת חמור, כך שברור שאי אפשר ללמוד מכאן (הרי ההתנהגות האנושית הסבירה כדי להמנע מאיסור תלויה בחומרת האיסור. רוב האנשים מאוד מאוד יתאמצו לא לרצוח).
ובכלל, לא אהבתי את ה"לחוש מתי זהו המצב". אתה יכול להציע הגדרה בלי גבולות ברורים שאתה יודע על חלק מהדברים באופן הגיוני שהם בתוכה וחלק שלא, ויש כמה דברים שלא ברור לגביהם. אבל "תחושה" נשמעת לי הגדרה ריקה לגמרי. לא מתאים לך. קראתי לפני זמן טור שלך על אספרגר** שבו שללת כל מיני הגדרות ל"בריאות נפשית" כי אפשר תאורטית לבוא ולתקן את פונקציית המטרה של בנאדם אד הוק אחרי כל מעשה. גם שם יכולת לטעון שכותב הDSM היה אמור "להרגיש" מה שפוי ומה לא, אם כך היית כותב דרך קבע האתר היה די מיותר (ואכן כשאתה משתמש ב"חוש ריח" אתה מציין זאת בפירוש ובמין נימה של גריעותא. כך בטוריך על הרבה בוכדל).
**מוצלח אגב, אבל התאכזבתי שהיו שם קטעים גסים. בסיפור שם המטרה שלהם ע"י הכותב הייתה להראות כמה הגיבור מתאר דברים בוטים בשלוות נפש קרה בשל אופיו. אולי זה גם המצב אצלך? אחרת אני לא רואה רב מצטט כזה דבר בוטה, היה קשה לי עם זה…
אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ. אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אֵין תּוֹרָה.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer