נשמה

ההשוואה בין כאב פיזי להשפעה מנטלית מחמיצה את העיקר.
לא מדובר רק בכך שהגוף משפיע על הנפש, אלא בכך ששינויים נקודתיים במוח משנים את תוכן האישיות עצמה: אופי, ערכים, שיפוט מוסרי, אמונות ורצון.

אם הנשמה היא מקור הזהות והאישיות, קשה להסביר מדוע פגיעה באונה מסוימת, גירוי חשמלי או תהליך ניווני מוחי גורמים לאדם להפוך למישהו אחר – לא רק לסבול מקושי בביטוי או בכאב.

הנתונים הנוירולוגיים מתיישבים היטב עם ההנחה שהתודעה והאישיות הן תוצר של פעילות מוחית, ופחות עם הרעיון של ישות נפשית עצמאית שנושאת את ה”אני”.
זה אולי לא מפריך לוגית את קיום הנשמה, אבל כן הופך אותה להשערה שאינה נדרשת להסבר התופעות שאנו מכירים.

ההשוואה היא לגמרי במקום, שכן בשני המקרים רואים השפעה של הגוף על הנפש. יש גם הבדלים, אז מה? בספרי מדעי החופש הסברתי בפירוט מדוע כל זה אינו שיקול לטובת מטריאליזם-דטרמיניזם. השפעה אינה זהות.
רק אוסיף בקצרה שההשערה הזאת לגמרי נדרשת להסבר התופעות. אין בדל הסבר לכל המנטלי כל בסיס הפיזי. יש רק קורלציה של תהליכים נוירוניים עם תהליכים מנטליים. במישור המדעי ניתן לטעון שזה לא נחוץ כי המדע עוסק בקורלציות ולא בהסברים, ובאמת הדואליזם לא מציע את עצמו כאלטרנטיבה מדעית שמטרתה להסביר מדעית תופעות שונות. זו תוצאה של שיקול פילוסופי (ואולי גם היכרות בלתי אמצעית).

אני מסכים שהשפעה אינה זהות, ולכן איני טוען שפגיעה מוחית מפריכה לוגית את קיום הנשמה. אבל זו אינה השאלה שעל הפרק. השאלה היא האם הנשמה נדרשת כהשערה מסבירה לזהות האישית ולאישיות, לנוכח הנתונים הנוירולוגיים המצטברים.

ההשוואה לכאב פיזי מחמיצה את העיקר, משום שכאב הוא אירוע חווייתי שאינו משנה את זהות הסובייקט, בעוד שפגיעות מוחיות, גירויים חשמליים ותהליכים ניווניים משנים באופן שיטתי את תוכן האישיות עצמה: אופי, ערכים, שיפוט מוסרי, אמונות ורצון. אלו אינם קשיי ביטוי של “אני” קבוע, אלא שינויים במה שאנו רגילים לכנות ה”אני” עצמו.

אם הנשמה היא נושאת הזהות והאישיות, קשה להבין מדוע שינויים נקודתיים במבנה או בפעילות המוח גוררים שינוי עקבי באותם רכיבים שאמורים להיות מושרשים בה. ההסבר של “השפעה של הגוף על הנפש” נעשה כאן ריק, משום שהוא אינו מבדיל בין השפעה על חוויה לבין שינוי במנגנון יצירת האישיות.

אשר לטענה שאין אלא קורלציה בין תהליכים נוירוניים לתהליכים מנטליים: במובן המדעי אין מדובר בקורלציה גרידא, אלא בקשרים סיבתיים שניתנים לחיזוי, למניפולציה ולהתערבות. גם אם ההסבר הפיזיקלי אינו שלם או רדוקטיבי במובן המטפיזי, אין בכך כדי להצדיק הוספת ישות נוספת כהשערה נדרשת. חוסר בהסבר מלא אינו שקול לצורך אונטולוגי חדש.

לכן, גם אם הדואליזם נותר אפשרות פילוסופית שאינה ניתנת להפרכה לוגית, הוא מאבד את כוחו ההסברי בהקשר של זהות ואישיות. הטענה אינה “אין נשמה”, אלא שאין סיבה טובה להניח קיומה כנושאת ה”אני”, כאשר הנתונים המוכרים מתיישבים היטב עם ההנחה שהתודעה והאישיות הן תוצר של פעילות מוחית.

את הרוב הסברתי ולא אחזור. אחדד רק נקודה אחת. גם אם יש הסבר סיבתי לתופעות המנטליות שמתחוללות על ידי המוח, זה אינו הסבר למנטלי עצמו. כבר הסכמת שהשפעה אינה זהות.