סרוב פקודה.

וואו, איזה מטר שאלות. אענה רק ברמה העקרונית. ראשית, אין כאן מקום להנחיות כלליות. סירוב מעצם הגדרתו הוא פעולה אישית שחייל אמור לקבל לגביה החלטה מתוך שיקול דעתו. לכן דעתי על ההתנתקות ועל כל השיקולים שהעלית לא חשובה בהקשר זה, שהרי מה שקובע הוא דעתו של החייל ששוקל סירוב. לכן הדיון הוא לגבי חייל שלדעתו ההתנתקות היא בעייתית מהשיקולים הנ"ל ומתלבט מה לעשות.
ראשית, כנקודת מוצא לדעתי ברור שעקרונית יש מצבים שבהם על חייל לסרב פקודה. האו אמור לשקול את השיקולים שלו, ולקחת בחשבון שאולי הוא לא יודע הכל, וגם כמובן לבחון את ההשלכות של ביצוע הפקודה (עד כמה זה בעייתי לדעתו) ושל סירובה (על ערעור מבנה צבא). אבל בהתקיים כך התנאים הללו עליו לסרב (זו חובה, מוסרית כמובן לא משפטית, ולא רק זכות). תפיסה שלא מכירה בזכות (ולדעתי: בחובה) לסרב, מה שתיארת "חייל צריך מלא פקודות" אם לוקחים אותו לקצה, היא פשיזם עלוב ומסוכן.
כבר כתבתי כאן בעבר שלא הייתי רוצה לצאת למלחמה עם חיילים שאני יודע שלעולם לא יסרבו לפקודותיי. זה מרשם לצבא רובוטי שיכול להגיע למעשי זוועה מוסריים ולמעשים טיפשיים, ובעצם זה מרשם לפקודות באיכות צבאית ומוסרית ירודה (כי מפקד שיודע שלעולם לא יסרבו לו לא יהסס לתת כל פקודה שתעלה בדעתו).
השיקול שרוב הציבור שולל את הפקודה והממשלה פועלת שלא בסמכות יש בו ממש ברמה העקרונית בשני מצבים: 1. כששאר התנאים לא מתקיימים (אני מסכים לפקודה אבל רוב הציבור מתנגד), אחרת מסרבים בגלל השיקולים האחרים. 2. כששאר השיקולים קיימים אבל לא מספיקים כדי להצדיק סירוב, ורוצים לצרף את השיקול הזה.
אבל השיקול הזה מאד מסוכן והייתי מהסס מאד להשתמש בו אלא אולי במקרים מאד קיצוניים (זאת לעומת סירוב מצפוני משיקול אחר מאלו שהעלית, שבו ניתן להשתמש ביתר קלות, הגם שכמובן גם הוא דורש שימוש במשורה). ראשית, אתה לא יודע האם באמת רוב הציבור מתנגד (כל אחד בטוח שהציבור איתו, המדגמים שלנו מוטים לפי דעותינו לפי חברינו וסביבתנו. מעבר לזה, דעת הציבור לעתים מתנדנדת עם הרוח). שנית, גם אם רוב הציבור מתנגד, עדיין יש סברא לומר שלממשלה מותר לפעול אחרת בגלל "דברים שרואים משם" (כמאמר אריק שרון).
שים לב שבפועל בדרך כלל מי ששוקל סירוב הוא אותו אחד שמתנגד לפקודה, אבל לפי השיקול הזה גם מי שתומך בהתנתקות היה אמור לסרב מפני שרוב הציבור מתנגד לה ולכן היא לא חוקית. ולהיפך כמובן למי שמתנגד לפקודה אבל להערכתו רוב הציבור מסכים לה. זה כמובן לא קורה, וזה אומר שאנחנו מאד מוטים בשיקולים הללו.
לסיום אעיר שיש הבדל בין השיקולים: אם אתה מסרב סירוב מצפוני, להבדיל מפקודה בלתי חוקית בעליל, עליך לתת את הדין (כי במקרה זה הפקודה היא חוקית אלא שהיא מנוגדת למצפונך). הלגיטימציה לסרב במקרה כזה היא חוץ משפטית, ואכ"מ. אבל סירוב מהשיקול האחרון נוגע כבר בפקודה לא חוקית בעליל, שהרי לפי התיאוריה המשפטית שלך זו פקודה שאסור לקיימה ולא רק שמצפונך אוסר עליך. היא כלל לא מחייבת ונתינתה היא מעבר על החוק. זו עוד סיבה מדוע שיקול כזה הוא מסוכן הרבה יותר מהאחרים. כאן אתה בעצם טוען טענה על מערכת המשפט בכלל ואומר שעל כולם לסרב בלי קשר להשקפותיהם, ולא רק נוקט צעד אישי ונותן את הדין כמו בסירוב מצפוני רגיל.