על הטיעון הרגשי בעסקת החטופים

בפודקאסט עם דניאל דושי הצגת עמדה ביקורתית ושוללת (כהרגלך) כלפי טיעונים רגשיים בעד עסקת חטופים.
 
1.שאלתי, אילו טיעונים לא רגשיים יכולים להיות בצד שתומך בעסקה?
כלומר, זה מהות הדיון.
צדדי הדיון:
האם לא לנהל מו"מ עם הטרור משיקולי ביטחון עתידי/כבוד לאומי/למנוע מוטיבציה לחטיפות בעתיד וכו' = טיעון רציונלי.
או לדאוג כעת לחטופים, אותם פרטים שהופקרו = טיעון רגשי.
יש טיעון אחר, כביכול רציונלי בעד עסקה?
ברור שחישוב קר יעדיף לדבר על 
ביטחון, ולא על הצלת פרטים.
 
2.גם הנימוקים של: אין ספק מוציא מידי ודאי וכו' שכביכול מרגישים כרציונלים, בסופו של דבר הם רגשיים.
כי מהו אותו ודאי? הצלת בודדים.
כלומר, חייבים לחוס עליהם ולגאול את המסכנים שנמצאים בודאי סכנה.
 
3.איזה טיעון רצינולי יכולים לנסח הצד שתומך בעסקה?
שמעתי הבוקר ברדיו משפטן שאומר שיש בספר החוקים את המשפט: המדינה תדאג לאזרח בצרה ובשביה..
אבל זה בהחלט חלש ונשמע מגוחך, למול הטיעונים שכנגד שמדברים על ביטחון הכלל.
ניצמד לאיזה ניסוח מעורפל ובשמו נכנע לטרור?!
 
4.לכאורה גם אדם רציונלי, יכול להתחבר לטיעון רגשי מעין זה.
גם למול חששות של ביטחון הכלל,
הרחמים, הדאגה – זו סיבה טובה לתמוך בשחרורם.
 
התחושה היא שהמשקל הכי כבד שאפשר להניח למול מתנגדי העסקה, זה כביכול טיעונים רגשיים, אבל שבהחלט מעוררים מחשבה ואינטואיציה אנושית בסיסית.
חייבים מוסרית לדאוג לעשרות בני עמנו הסובלים והנאנקים.
 
לסיכום,
אני מחדד, אם תדרוש לנתק כל רגש בדיון, נשארת בהחלט רק עם הצד שמנתגד לעסקה.
ואולי אכן כך?
אבל לא נראה שיש מקום לחד משמעותיות בדיון הזה.
כל אזרח במדינה, ביניהם הרציונלים ביותר, ואפילו כאלו שמתנגדים לעסקה,
מבינים שיש צד שני. ויש מקום ללבטים בעניין.
חרף כך שמדובר על צד שעשוי מ 100% רגשי
 
מסקנתי: גם טיעון/צד בדיון שעשוי כולו מטיעונים רגשיים
– ממלא תפקיד חשוב והכרחי בדיון.