על הספקנות
שלום הרב מיכי. אשמח לדעת מה דעתך על הדברים הבאים של הפסיכולוג והפילוסוף בן המאה ה-19 ויליאם ג'יימס, מתוך מאמרו "הרצון להאמין" (1896):
"הספקנות, אם כן, אינה הימנעות מבחירה; זוהי בחירה בסוג מסוים של סיכון. עדיף להסתכן באובדן האמת מאשר בסיכוי לטעות – זוהי עמדתו המדויקת של פוסל האמונה. הוא מהמר באופן פעיל בדיוק באותה מידה כמו המאמין; הוא מהמר על כל הסוסים האחרים פרט להשערת האמונה, בדיוק כפי שהמאמין מהמר על השערת האמונה כנגד כל הסוסים האחרים. מי שמטיף לנו שהספקנות היא חובתנו עד שתימצאנה 'ראיות מספיקות' לדת, הריהו כמי שאומר לנו, אל מול השערת האמונה, שחכם וטוב יותר להיכנע לפחדנו שהיא שגויה מאשר להיכנע לתקוותנו שהיא עשויה להיות נכונה. זה אינו השכל הניצב כנגד כל הרגשות, אם כן; זהו רק השכל הנשלט בידי רגש אחד בלבד. ומה מצדיק אפוא את טענתו של רגש זה לחוכמה העליונה? מבין ההטעיות השונות, איזו הוכחה יש לכך שההטעיה הנובעת מהתקווה גרועה יותר מההטעיה הנובעת מפחד?"
הוא עושה השוואה בין הספקן למאמין ורואה את שניהם כהימורים. זו טעות כמובן. המאמין אינו מהמר אלא מגיע למסקנה (גם אם לא ודאית). הספקן שאין לו עמדה הוא אולי מהמר. אבל גם שם יש לדון על מה נכון להמר במצבו. זה מביא אותנו להימור של פסקל, ואת דעתי עליו כתבתי כבר באתר (חפש כאן).
בעצם אם הוא עצמו מאמין מתוך הימור הוא אינו באמת מאמין.
ההימור בדבריו של ג'יימס הוא לא בנוגע לשאלה על אלו הנחות יסוד ואינטואיציות כדאי לסמוך בתהליך קבלת ההחלטות?
אני כותב כעת טור על כך.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer