על התפילה בציבור‎

מחשבה כזו חלפה במוחי.
וכן, ההבדל הזה ברור.

ראיתי עכשיו תגובתו הנאה של יואב שורק לאילעאי:

הרב אילעאי עופרן קונן כאן בפוסט שזכה לתגובות רבות על מצבה של התפילה בציבור כיום. זו שבשבילה במציאות מתוקנת יותר (לכאורה) משכימים ומעריבים לבתי כנסיות. אני מבקש להניח כאן משהו מעט יותר ארוך מתגובה קצרה.
עיקר משמעותה של התפילה בציבור אינה העמידה לפני ה', אלא ההתחברות לסיפור הישראלי – העמדת עצמי כחלק מסיפור גדול, שראשיתו ביציאת מצרים וסופו בגאולה העתידה, סיפור שבמרכזו עומדת ברית ומחויבות ומצוות ותורה.
זו הבחנה חשובה, כי לרוב טועים בה.
אנו מדגישים בחינוך מאד את יסוד העמידה לפני ה', הדיאלוג עם הבורא, כבסיס הכי בסיסי של תפילה. וזה נכון לגבי המושג התיאורטי תפילה: זה מהותו. וזה רלוונטי לשאלות הגותיות כמו האם האל שומע לתפילה ונענה לה, ומאיזו עמדה עלך אדם להתפלל ועוד ועוד, שאלות שעוסקים בהם בספרי אמונה וחסידות.
אבל כשאנו באים לתפילה הממשית, שבבית הכנסת – אנו מדברים בעצם על משהו אחר. תחת הכותרת "תפילה" נכנס טקס שלם, סדר שלם של אמירות ומעשים, שבתוכם משובצת תפילת העמידה (ה"תפילה" שבתוך זה) בין קבלת עול מלכות שמיים בקריאת שמע, להוצאת ספר תורה וקריאה בו, ל'קדושה דסדרא' ולאזכור ימים מיוחדים בהלל ובשיר של יום ועוד ועוד. ואפילו התפילה שבתוך זה, תפילה העמידה, היא תפילת הציבור ולא היחיד – שבמידה רבה מחדירה בנו את האידיאלים הרצויים, מזכירה לנו את תהליכי הישועה של העולם לעתיד לבוא, הרבה הרבה יותר מאשר מהווה צינור טבעי לשפיכת נפשנו לפני הבורא. לכן, כמובן, מי שהעמיד במרכז את התפילה הממשית, כדיאלוג או מונולוג כלפי שמיא, הפנה אותנו להתבודד ביערות ולא לבית הכנסת. זה פשוט עניין אחר לגמרי.
וזה חשוב. כי כאשר מחנכים לדבר אחד ופוגשים דבר אחר – לא פלא שהחינוך של האחד לא רלוונטי לאחר. ונוצרות סתירות ותסכולים.
*
אני חוזר אם כן לעניין הבסיסי. מה קורה לתפילה, ולמה היא נעשית פחות פופולרית או מובנת מאליה בחברות של יהודים מחויבים לתורה ולמצוות. ובכן, כאמור לעיל, התפילה היומיומית – או שמא הביקור היומיומי בבית הכנסת, וההשתתפות בנעשה בו – מתחזקת את הקשר של היהודי אל יהדותו, אל עמו, אל זהותו, אל הסיפור הגדול שהוא חלק ממנו. היא ה'מזוזה' של היום, שבו לפני שהוא פונה לעיסוקיו הייחודיים, כאדם, הוא מבסס את זיקתו להיותו יהודי, בן לעם ישראל.
וכאן, במקום העוצמה של בית הכנסת, גם מקור הבעיה שלו לעתים קרובות. הצפה. ישראלי בחו"ל ישמח לפקוד בית כנסת – אם איננו זר לבית כנסת – ואף ירגיש בו חמימות ביתית. הנה מעין 'שגרירות' של הזהות שלי. אבל אותו ישראלי עשוי להרגיש כאן בארץ שזה כבר יותר מדי. שהוא מוקף גם כך בסיפור היהודי כל העת. כמו שהגמרא מספרת על חלק מתלמידי החכמים, שקיצרו בתפילה או הסתפקו בפסוק של קריאת שמע, כי הם בתוך העסק כל הזמן – כך אנשים רבים בישראל מרגישים לעתים שמדובר בשעון מעורר שמצפצף כל הזמן. כשאני כבר ער.
זה גם אורך התפילה. זה גם השלוש-פעמים-ביום. ובעיקר, שכל זה נעשה כשלא תמיד יש צורך בכל כך הרבה פיגומים. שעצם החיים שלנו כאן מזכירים לנו בכל מהדורת חדשות מי אנחנו. שגם הוויכוחים הפוליטיים שלנו הם מה שפעם היו קוראים תורה – דיון מה הכי נכון לעם ישראל, מבחינה ערכית ומעשית.
נכון, גם בעבר 'חפרו' עם תפילה ארוכה ויומיומית. אבל המרחב שבחוץ היה לא יהודי. היה אחר. והיתה יותר הצדקה לאיזון הזה. (או לחילופין – כמו שקרה במרחב החסידי – שהפכו את התפילה לעתים לתוכן כשלעצמו, 'עבודת התפילה', משהו שבשבילו אדם קם בבוקר, כלומר הבית עצמו ולא המזוזה; אבל זה כבר דיון אחר – לדעתי זה מודל יפה של עבודה רוחנית, אבל אין לו כל קשר עם התפילה בציבור שחכמים תיקנו לנו). במציאות שאנו חווים כאן, קשה לשמר את הדחיפות הזו להשכים ולהעריב לבתי כנסיות. יש מי שמסור לפקוד את בית הכנסת כל יום, בבוקר ובערב. יש מי שדי לו בשבת. יש מי שדי לו בהנחת תפילין. בנשיקת המזוזה. בקריאת שמע, קצרה ותכליתית. בברכת המזון. בתפילה מעת לעת.

טוב, אני לא מסכים בכלל. יואב שורק כדרכו מחבר את הדת ללאום ומרוקן אותה מתוכנה ה"דתי". בעצם הוא עושה את מה שכולם עושים, לוקח את התפילה שממש לא מתאימה ולא מדברת ומוצא בה משהו שיצליח להשאיר אותה רלוונטית. וכעת הופך את זה לאידיאל וחוסר הבנה של אלו שמתחבטים ביחס אליה (מה, הם לא מבינים שתפילה זה בשביל הלאום ולא בשביל הקב"ה?) זה בדיוק מה שכתבתי בטורים באתר על בעלי התפקידים שמופיעים בכל קהילה וכל ביכ"נ: חותכי הקוגל ועורכי השולחנות ומחלקי הסוכריות לילדים וכל בעלי התפקידים בקהילה (זהו פתרון מושלם לכל בעלי בעיות קשב וריכוז, שבאמצע התפילה חותכים קוגל ומחלקים סוכריות לילדים). בעיניי זה פתרון קהילתי גאוני משעשע ויפהפה, אבל אין לזה ולתפילה ולא כלום.

תמהני אם אצל ספרדים זה אחרת.