קבלת כל ישראל

הרחיב בזה בבית ישי – דרשות (לר"ש פישר) סי' טו. דומני שיסוד העניין הוא שקבלת התורה מעיקרא הייתה ציבורית והמחויבות שלנו היא  מכוח קבלתו של הציבור (ברית). אם כן, סביר שהקבלה היא על דעת מה שנציגי הציבור מחליטים. מכאן יסד הרמב"ם את חידושו לגבי חידוש הסמיכה "מלמטה". ההנחה היא שאם יש הסכמה מלמטה היא תחליף להסמכה מלמעלה. אם כן, לגבי הגמרא הייתה הסכמה מלמטה. אגב, הוא מביא ראיה לדבריו מחידוש הסמכות בביאת המשיח (שכמובן יש לפלפל בה). זה לגבי קבלת הציבור. התחלת בשאלה אחרת לגבי מעמד הציבור בגזירות. כאן זה כבר בתורה עצמה, שם מופיע "לא תסור", ולפחות לשיטת הרמב"ם זה חל גם על דיני דרבנן. לכן התורה עצמה כבר קובעת סמכות לחכמים. מה שהם הוסיפו הוא שהסמכות מותנית בהסכמת הציבור.