שבועה בלשון נדר

התכוונתי למ"ש הב"י בסי' רכח:"אין מתירים נדר של דבר איסור, אפי' אינו אלא איסור דרבנן כגון לשחוק בקוביה, ואם התירו נדר של שחוק, יש מתירים ויש אוסרין".
ובשו"ע הובאה דעה נוספת בשם רבינו טוביה שבזמן הזה יש להתיר נדר של קובי משום שאין יכולים להתאפק. והרשב"א כתב על זה בח"ז סי' ד שאין נזקקים לו, ד"שחוק בקוביה עבירה היא, ואם מפני שלא יכשילנו יצרו, ישביע את יצרו, ואין אומרין שיזרקו לדבר עבירה קטנה כדי שלא יעשה עבירה גדולה".
ועד כמה שאני יודע זו גם הסיבה שצריך לפרט תוכן הנדר, שלא יבואו להתיר דבר המביא לאיסור.
ולגוף תשובתך, האם בהתרה כזו עלי לפרט בדיוק מה נדרתי על עצמי, או שאני יכול לומר באופן כללי שנדרתי לא לעשות דבר מסוים ועכשיו אני מתחרט משום שנוכחתי לדעת שאין ביכולתי לעמוד בכך, (ואני לא רוצה להמשיך ולהסתכן בהזדמנות נוספת?)

תודה רבה

עי' בשו"ע סי' רכח סט"ו ובנו"כ שם שאפשר להתיר. צריך לפרט לאחד מהדיינים. זה ממהות ההתרה.

תודה רבה

לאחר ההכרה, שאלה אחרונה בעניין – בעת הנדר פיברטתי בלשון ארוכה וכפלתי את העניינים על כל הוריאציות של המעשים הנ"ל. בעת הפירוט לדיין אמרתי את הדברים בצורה מקוצרת ופירטתי את מה שזכרתי, המעשים העיקריים אותם אסרתי על עצמי, אך בדרך לא מדויקת לגמרי כמו בעת הנדר. האם בדיעבד הכל הותר, או שצריך לחזור ולמרות לדיין את העניינים בדיוק בלשון אותה אסרתי בעת הנדר?

קשה לענות בלי לדעת מה בדיקו הושמט. אני מניח שכל עוד אמרת אמת זה בסדר.