שימוש נכון בשלוש עשרה מידות
איפה עובר הגבול בין "דיברה תורה כלשון בני אדם" ו"דיבר הכתוב בהווה", אמירות שהופכות את פרטי המצווה כפי שהם כתובים בתורה לדוגמאות בלבד שניתן להרחיבם, ובין דקדוק בלתי גמיש בפרטים של מצווה וראייתם ככלל מוחלט?
לדוגמא, למה המכילתא דרבי ישמעאל קובעת: "מה נבלה לא חלק בה, בין בבית בין בשדה, אף טרפה לא נחלוק בה בין בבית בין בשדה", ועל אף ש"תלמוד לומר 'ובשר בשדה טרפה'" – אין זאת אלא כי "דבר הכתוב בהווה" ולכן על אף שנאמר שטרפה היא בשדה, גם אם נטרפה בבית – דינה זהה (מכילתא דרבי ישמעאל משפטים – מסכתא דכספא פרשה כ), אך מאידך, מאותו בית מדרש יוצאת הקביעה ש"הואיל ונאמרו בגדים בתורה סתם, ופרט לך הכתוב באחד מהן צמר ופשתים, מה להלן – צמר ופשתים, אף כל – צמר ופשתים" (בבלי שבת כו, ע"ב) והפרט "צמר ופשתים" מלמד שאין לך בכלל אלא את הפרט בלבד?
שלום רב. אין לי תשובה כללית לשאלה הזאת, אבל זה תלוי לפחות בשני דברים: 1. הסברא (כשיש סברא לכאן או לכאן זה יכול להכריע האם לבחור בפרשנות מצמצמת או מרחיבה). 2. לשון התורה. יש מצבים שבהם לשון התורה משתמעת שאין כאן דוגמה אלא צמצום.
דומני שההשוואה בין טריפה לנבלה מבוססת על סברא ולא על היקש. מסברא היה נראה שאם בטריפה לא מחלקים בין בית לשדה למה שיחלקו בנבלה?! דומני שטרפה ונבלה לא כתובים זה ליד זה, ולכן סביר שמדובר בהשוואה מסברא.
בדומה לזה אפשר לתהות מתי פסוק כלשהו הוא מקרה מיוחד שיוצא מן הכלל ומתי הוא דוגמה שבעצם מתכוונת לומר כלל שלם. לדוגמה, ציצית מופיע ליד כלאיים, ולומדים משם שעשה דוחה ל"ת. יכלו גם לומר שעשה לא דוחה ל"ת, אבל ציצית הוא מקרה חריג ולכן הוא כתוב בתורה. גם כאן יש לתלות זאת בסברא ובלשון הפסוק.
כך גם לגבי הדרשה שפוסלת נשים לעדות מהפסוק "ועמדו שני האנשים" – שהגמרא ממעטת ולא נשים. למרות שבד"כ כשכתוב במקרא אנשים הכוונה גם לנשים (השווה הכתוב אישה לאיש לכל עונשין שבתורה). כאן נראה שהסברא גרמה.
מעבר לכל זה יש גם מסורת. יש דרשות שמבססות הלכות שידועות לנו במסורת מסיני (דרשות סומכות). לפעמים בוחרים קריאה בגלל התאמה למסורת.
מסברא ניתן היה לומר שבגד הוא מכל חומר, וצמר ופשתים למה נאמר? דיבר הכתוב בהווה.
אכן ניתן. איני יודע מה היו סברות חז"ל לכאן או לכאן, אבל אני מניח שברקע הדברים עמדה סברא כלשהי.
כעת חשבתי שייתכן שהשיקול הוא לשוני-פרשני. שתי אפשרויות:
1. הכפילות באותו פסוק "שעטנז צמר ופשתים יחדיו". אם זו היתה דוגמה היה מקום לכתוב רק צמר ופשתים יחדיו. זהו בעצם מבנה של כלל (שעטנז) ופרט (צמר ופשתים), שבו אי אתה דן אלא מה שבפרט.
2. עוד אפשר שלמדו זאת מהכפילות בפסוקים, שהרי איסור כלאיים (ויקרא יט, יט) כלל לא פורט ובמקום אחר (דברים כב, יא) מפרטים צמר ופשתים יחדיו. והוי דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer