שכל, רגש והדיכוטומיה הכוזבת בשיח הפוליטי והמוסרי

מטרתי בטקסט הזה היא להתייחס באופן שיטתי לעמדתך בנוגע למניעים העומדים בבסיס השמאל הפוליטי בישראל ובכלל, ולביקורת שאתה מעלה כלפיו. הטקסט ארוך יחסית משום שהטענה שאתה מציג אינה שולית, אלא נוגעת להנחות יסוד פילוסופיות על מוסר, רציונליות ואופן קבלת החלטות פוליטיות. לפיכך, הביקורת אינה מופנית כלפי עמדה פוליטית כזו או אחרת, אלא כלפי המסגור שבאמצעותו אתה מבין ומציג את המחלוקת.
הטענה שלך שלפיה השמאל הפוליטי פועל מתוך רגש ואילו הימין פועל מתוך שכל רציונלי נשענת על הנחת יסוד שגויה. אתה מניח ששכל ורגש הם מקורות מנוגדים, ושניתן לבסס מוסר ואסטרטגיה באופן נקי מרגש. זו אינה מסקנה פילוסופית מחייבת אלא דיכוטומיה כוזבת.
המחקר בפסיכולוגיה קוגניטיבית ובנוירולוגיה מראה שאין קבלת החלטות נטולת רגש. רגש איננו הפרעה לשיקול דעת אלא תנאי הכרחי לקיומו. אנשים עם פגיעה במנגנונים רגשיים במוח אינם הופכים לרציונליים יותר אלא מתקשים מאוד בקבלת החלטות מוסריות ואסטרטגיות. השכל מסוגל לחשב ולהסיק, אך הוא אינו מייצר ערך. הרגש הוא זה שקובע מה חשוב ולמה אכפת. בלי רגש אין מוסר אלא חישוב ריק.
גם כאשר אתה מציג עמדה כאסטרטגית קרה, היא נשענת על רגשות והעדפות ערכיות. הבחירה להעדיף הרתעה על פני חיי יחיד, או עתיד לאומי מופשט על פני סבל קונקרטי, אינה מסקנה לוגית אלא הכרעה ערכית. הכרעה כזו נובעת מפחד קיומי, חרדה מהשפלה, רצון בכוח וסלידה מכניעה. אלה רגשות לכל דבר, גם אם אתה בוחר לכנות אותם שכל.
כאשר אתה מציג את התמיכה בעסקת חטופים כעמדה רגשית בעיקרה, אתה מתעלם משיקולים אסטרטגיים מובהקים. חוסן חברתי וערבות הדדית הם משאב ביטחוני. צבא שחייליו מאמינים שהמדינה תפקיר אותם נחלש. לגיטימציה בינלאומית משפיעה ישירות על חופש פעולה צבאי. חברה שמתעלמת מסבל אזרחיה פוגעת בלכידות הפנימית שלה לאורך זמן. אלה אינם טיעונים רגשיים אלא שיקולי תועלת ארוכת טווח, גם אם אינך מקבל אותם.
אין פתרון רציונלי טהור בסוגיות הללו. אין מודל מתמטי שמכריע האם עסקה תגדיל או תקטין טרור או האם הרתעה תישמר או תישחק. כל הצדדים פועלים תחת אי ודאות ומבצעים הערכות עתידיות הנשענות על הנחות ערכיות מוקדמות. לכן ההבחנה שאתה עושה בין שכל לרגש כאן אינה אנליטית אלא רטורית.
גם בטענותיך בעד מוסר שכלתני אתה מניח שהשכל מסוגל להגיע לאמיתות אובייקטיביות בכוחות עצמו, בדומה לגיאומטריה או ללוגיקה. אך גם שם השכל אינו פועל בוואקום. כל מערכת רציונלית, כולל גיאומטריה, מתחילה מאקסיומות. האקסיומות עצמן אינן מוכחות על ידי השכל אלא נבחרות. הבחירה בהן אינה לוגית אלא קדם לוגית. היא משקפת אינטואיציה לגבי מה ראוי, סביר או מובן מאליו. לכן גם השכל הטהור פועל תמיד על בסיס נקודת מוצא שאינה נגזרת ממנו.
במוסר הדבר בולט אף יותר. אוניברסליות, עקביות ואי תלות בנסיבות אינן מסקנות של התבונה אלא ערכים שמונחים מראש. השכל יכול לפתח אותם, לנסח אותם ולהחיל אותם, אך אינו מספק את עצם המחויבות אליהם. גם בפועל אין מוסר אוניברסלי אחד שמוכתב מן השכל בלבד. לאורך ההיסטוריה ובין תרבויות שונות קיימות מחלוקות עמוקות בשאלות מוסריות יסודיות. אילו השכל לבדו היה מקור המוסר, היינו מצפים להתכנסות דומה לזו שבמתמטיקה. זה לא קורה.
כאן נכנס מושג האינטואיציות המוסריות, שאתה עצמך מכיר בו בכתיבתך על רציונליזם והכרה. בפילוסופיה של המוסר מקובל שהשיפוטים המוסריים הבסיסיים אינם נגזרים מהסקה לוגית אלא נשענים על אינטואיציות קדם רפלקטיביות. אינטואיציות אלו הן נקודת המוצא של כל חשיבה נורמטיבית, גם כאשר היא עטופה בשפה רציונלית קפדנית.
מנקודת מבט זו, ההבחנה שאתה עושה בין שכל לרגש מתבררת כבלבול מושגי. מה שאתה מכנה שכל אינו לוגיקה טהורה אלא אינטואיציה מוסרית מסוג מסוים. אינטואיציה שמקדשת ערכים כמו הרתעה, כוח, יציבות קולקטיבית וסירוב לכניעה. לעומתה, מה שאתה מכנה רגש הוא אינטואיציה מוסרית מסוג אחר, שמקדשת חמלה, ערבות הדדית והגנה על הפרט. בשני המקרים אין מדובר בהסקה לוגית אלא בתפיסת ערך ראשונית.
כלומר, גם אתה וגם יריביך נשענים על אותה תשתית לא לוגית. על הכרעות ערכיות ואינטואיטיביות שמקדימות כל נימוק רציונלי. השכל נכנס רק בשלב המשני, כאשר הוא מארגן, מנמק ומצדיק בדיעבד את האינטואיציה שנבחרה. לכן הצגת עמדתך כשכלתנית ועמדת האחר כרגשית אינה הבחנה אפיסטמית אלא העדפה אידאולוגית שמוסווית בשפה פילוסופית.
המסקנה היא שהניסיון שלך לצייר מוסר ופוליטיקה כמאבק בין שכל לרגש אינו מדויק, אינו מדעי ואינו פילוסופי. מוסר ואסטרטגיה הם תוצר של אינטואיציות ורגשות עמוקים שמאורגנים ומעובדים על ידי שכל. הטענה לפעולה שכלתנית טהורה אינה תיאור של המציאות אלא עיוורון כלפי נקודת המוצא הערכית שממנה גם אתה עצמך מתחיל.