שכל, רגש והדיכוטומיה הכוזבת בשיח הפוליטי והמוסרי

אם השכל הוא המעבד האובייקטיבי, מדוע אנשים רציונליים ואינטליגנטים באותה מידה מגיעים למסקנות הפוכות לחלוטין באותם תנאי אי-ודאות? האם זה לא מוכיח שה 'עיבוד' מוטה מראש על ידי המערכת הערכית-רגשית שהגדרת כ'אינפוט' בלבד?

יש בדבריך הנחה שגויה, שמדובר ב"עיבוד". העיבוד של האינפוטים העובדתיים ורגשיים יכול להיות דומה אצל כל בני האדם, אבל כל אחד בוחר אחרת מה לעשות עם זה. בשלב השני זו בחירה ולא חישוב/עיבוד, אבל גם לא בהכרח רגש. כדי להגדיר אמוציונליות, כעת השווה את תוצאת הבחירה מול האינפוט הרגשי. אם זה בד"כ הולך יחד זו התנהלות מוטה רגשית (טענתי שזה מאפיין את השמאל). אם לא, זוהי בחירה (לטענתי, מאפיין ימני).
מעבר לזה, אני גם לא מסכים שאנשים מגיעים לתוצאות שונות בתכלית. ברוב המקרים רוב האנשים מגיעים לאותה תוצאה. הוויכוחים הערכיים הם במקרי קצה ספורים. ובאותם מקרי קצה שבהם נחלקים השמאל והימין, שם יש לבחון את האמוציונליות של ההתנהלות/ההחלטה.

אתה מחליף כאן את המונח “עיבוד” ב“בחירה”, אך אינך פותר בכך את הבעיה אלא רק מזיז אותה.
אם בשלב ההכרעה אין חישוב לוגי, ואינך מגדיר אותו גם כרגש – על סמך מה נעשית הבחירה?
“בחירה” שאינה חישוב, אינה רגש ואינה נשענת על ערכים או העדפות נורמטיביות היא מושג ריק. בפילוסופיה של הפעולה, בחירה מחייבת קריטריון: מה נחשב עדיף, ראוי או נכון. קריטריון כזה הוא בהכרח ערכי, גם אם אינך רוצה לכנותו רגשי.
גם הקריטריון שאתה מציע לאמוציונליות – התאמה בין ההחלטה לאינפוט הרגשי – אינו משכנע. התאמה אינה מוכיחה שהרגש “קיבל את ההחלטה”; היא יכולה לנבוע מכך שהרגש וההכרעה נשענים על אותה אינטואיציה מוסרית בסיסית. באותה מידה, החלטה הסותרת רגש אינה בהכרח רציונלית יותר – היא פשוט מבטאת אינטואיציה ערכית אחרת.
לבסוף, העובדה שברוב המקרים יש הסכמה רחבה אינה ראיה לרציונליות טהורה, אלא דווקא לקיומן של אינטואיציות מוסריות משותפות. המחלוקות מתעוררות בדיוק במקרי הקצה, ושם ההבדל אינו באלגוריתם השכלי אלא בנקודת המוצא הערכית.
לכן השאלה נותרת בעינה:
מהו בדיוק מנגנון ה“בחירה” שאתה מציע – שאינו חישוב, אינו רגש ואינו ערך – וכיצד הוא יכול להסביר פערים שיטתיים בין עמדות פוליטיות שונות?

אתה מחזיר אותי לדיון שנערך כאן כמה וכמה פעמים. אין מנגנון של בחירה, כי אם היה מנגנון זו לא הייתה בחירה. חפש כאן מאמרים או טורים שעוסקים בדטרמיניזם. הזיהוי שלך בין בחירה לרגש הוא מופרך לדעתי, ואיני רואה מדוע אני זה שצריך להסביר משהו מובן מאליו ולא אתה שמזהה בין שני דברים שונים. ודאי שבחירה היא בחירה בערכים, ועל בסיסם נעשות החלטות ערכיות/מוסריות. טענתי היא שהבחירה בערך כלשהו אינה קשורה לרגש, ואיני רואה מדוע בכלל לחשוב כך. אבל תוכל לעיין בדיונים הנ"ל, וביתר פירוט בספרי מדעי החופש ובמאמר כאן שמתקצר אותו.

אני לא מקבל את ההנחה שלך שבחירה היא פעולה של התבונה המנותקת מהמבנה הנפשי של האדם. הניסיון להפריד בין ערך לבין הנטייה לבחור בו הוא תרגיל לוגי שאינו עומד במבחן המציאות.

אך נניח למחלוקת הפילוסופית על דטרמיניזם ונחזור לטענה הפוליטית שלך. אתה מציע קריטריון לאמוציונליות: אם ההחלטה מתואמת עם הרגש, סימן שהרגש הוא זה שקיבל אותה.
לפי הקריטריון הזה עצמו, העמדה הימנית אמוציונלית לפחות כמו השמאלית.
כאשר איש ימין בוחר בהרתעה ובכוח, החלטתו מתואמת להפליא עם רגשות של זעם מוסרי, פחד קיומי ורצון בכבוד לאומי.
כאשר איש ימין מסרב לעסקה משום שהיא נתפסת ככניעה, החלטתו מתואמת עם רגש הסלידה מהשפלה.

מדוע במקרה של השמאל אתה מזהה את המתאם הזה כדילוג על השכל, ואילו במקרה של הימין אתה מזהה אותו כבחירה ערכית שכלית? האם ייתכן שאתה מעניק לרגשות ימניים, כמו פחד וגאווה, חסינות תחת הכותרת אסטרטגיה, בעוד שרגשות שמאליים, כמו חמלה, מסומנים אצלך כהטיה?
הבחירה להעדיף את הישרדות הקולקטיב על פני חיי הפרט היא הכרעה אינטואיטיבית – ערכית, בדיוק כמו ההכרעה ההפוכה. לקרוא לאחת שכל ולשנייה רגש איננו ניתוח אובייקטיבי, אלא שימוש ברטוריקה של רציונליזם כדי לפסול עמדה מוסרית שונה משלך.

ממצאיו של אנטוניו דמאסיו(מדען מוח בעל שם עולמי) מאז אמצע שנות ה-90 מראים שרגש אינו “אינפוט” חיצוני להחלטה אלא תנאי הכרחי לעצם קיומה. פגיעה במנגנונים רגשיים אינה מייצרת רציונליות קרה, אלא קריסה של יכולת הבחירה. לכן ההבחנה בין “בחירה שכלית” לבין “רגש” אינה תואמת את הידוע לנו על אופן פעולת המוח.

להלן ממצאים מרכזיים של דמאסיו:

1. פגיעה במערכות רגשיות במוח אינה מובילה לרציונליות גבוהה יותר, אלא לשיתוק בקבלת החלטות

2. אנשים עם אינטליגנציה תקינה ולוגיקה שמורה כשלו שוב ושוב בהחלטות יומיומיות ומוסריות כאשר הרגש נפגע

3. רגש אינו רעש שמפריע לשכל אלא מנגנון שמסמן מה חשוב, מה מסוכן ומה ראוי לבחירה

4. ללא רגש, השכל יודע לחשב אפשרויות אך אינו יודע לבחור ביניהן

5. החלטות “רציונליות” מתקבלות בפועל באמצעות סמנים רגשיים שמכוונים את תהליך החשיבה

6. ערכים והעדפות אינם נגזרים מחישוב לוגי, אלא נטועים במבנה הרגשי־גופני של האדם

קראתי דברים של דמסיו ולדעתי יש לו טעויות חמורות ברמה המושגית-פילוסופית (בין היתר, אותן טעויות שתיארתי כאן). כך קורה להרבה חוקרי מוח שמגיעים למסקנות פילוסופיות פזיזות. אבל זה לא המקום לדון בזה.

אז ירדנו מהטענה הראשונית שלך. אם כך, חזרנו לדיון המקורי שלי. הסברתי לא פעם מדוע אני חושב כך, ואיני רואה טעם בדיון הזה, כפי שאסביר כעת.
אפשר לתלות הכל ברגשות. זה תעלול פשוט מאד ובדיוק בגלל זה איני רואה טעם לעסוק בו. לא נצא מזה. הבאתי כדוגמה את עסקת החטופים. הרגש הפשוט של כל אדם יוצא אל החטופים ורוצה להחזירם מיד. זה נכון גם לימין וגם לשמאל. כעת צא וראה מי מחזיק בעמדה שמתאימה לרגש הזה ומי לא. אתה כמובן יכול לטעון שגם הצד השני מתבסס על רגשות (שנאה לערבים, או תאווה עזה להרוג אותם, אהבת מלחמות לשמן וכו'), ואין שום דרך להתמודד עם הטענה הזאת. היא אינה בת הפרכה. אפילו מי שמחזיק בעמדה שסכום הזוויות במשולש הוא 180, אתה יכול לתלות זאת באהבתו העזה לסימטריה ולתוצאות פשוטות. כל עמדה שתציג בפניי אני תמיד אוכל לטעון שיש רגש שעומד ביסודה. יתר על כן, לשיטתך שאין הבדל בין בחירה לרגש זה בהגדרה כך. אתה לא יכול לקבל עמדה שונה. לכן הדיון ריק מתוכן לשיטתך, אז מה טעם לנהל אותו?
דומני שמיצינו.

מיכי, הנסיגה שלך לטיעון שהדיון "מיצה את עצמו" או שהוא "לא בר-הפרכה" נראית כמו דרך להתחמק מהפינות שבהן העמדה שלך פשוט לא עקבית. בוא נשים את הדברים על השולחן:

1. הכשל בהשוואה למתמטיקה: השתמשת בדוגמה של סכום זוויות במשולש (180°) כדי לטעון שגם עמדה שכלית כזו אפשר לתלות ברגש (אהבת סימטריה), ולכן הטיעון שלי ריק. אבל זו השוואה מופרכת מיסודה: במתמטיקה, התוצאה היא כפויה ולוגית – אין שני אנשים רציונליים שיחלקו על סכום הזוויות. לעומת זאת, בשאלת עסקת החטופים או באסטרטגיה מול חמאס, אין "פתרון נכון" אחד שנובע מחישוב. יש הערכת סיכונים תלויית ערכים. העובדה שאנשים אינטליגנטיים ורציונליים באותה מידה מגיעים למסקנות הפוכות, מוכיחה שזה לא "שכל צרוף" כמו גיאומטריה, אלא הכרעה שמתחילה מאינטואיציה ערכית.

2. האסימטריה של הרגשות: אתה מגדיר "חמלה" כרגש שמטה את השכל, אבל מה לגבי החרדה הקיומית, הזעם המוסרי או הסלידה מהשפלה שעומדים בבסיס עמדת הימין? למה אלו נחשבים אצלך ל"בחירה ערכית" וחמלה נחשבת ל"דילוג על השכל"? לפי הקריטריון שלך עצמו – "התאמה בין ההחלטה לאינפוט הרגשי' – הימין אמוציונלי בדיוק כמו השמאל. אתה פשוט מעניק לרגשות שמרניים (כבוד לאומי, הרתעה) חסינות תחת הכותרת "שכל", וצובע רגשות ליברליים כהטיה.

3. הטעות לגבי דמאסיו: פטרת את ממצאיו כ"טעות מושגית", אבל דמאסיו הראה עובדה ביולוגית: ללא המערכת הרגשית, השכל נתקע ב"לופ" ולא מסוגל להכריע. השכל הוא מעבד נתונים, אבל הרגש הוא זה שנותן להם משקל. לטעון שאתה מקבל החלטה ב"שכל" נקי מרגש זה כמו לטעון שאתה מנווט רכב בלי הגה. אתה אולי לוחץ על הגז (הלוגיקה), אבל האינטואיציה כבר קבעה את הכיוון.

הדיון לא ריק מתוכן; הוא פשוט מאתגר את היומרה שלך להיות "הרציונלי" היחיד בחדר. כולנו רוכבים על פיל של אינטואיציות וערכים. ההבדל הוא שהשמאל מודה שהפיל שם, בזמן שאתה מנסה לשכנע אותנו שאתה מרחף באוויר מכוח הלוגיקה בלבד.

שלום רב.
קשה לי עם העקשנות הזאת. אני מסביר דברים ונראה שאתה לא באמת חושב עליהם או לא מבין אותם. אשלח עוד הבהרה ואעצור כאן.

אכן טענתי שהטענה שלך אינה בת הפרכה. הראיתי זאת על ידי דוגמה. לא ראיתי התייחסות עניינית פרט למחאות.
1. הדוגמה של המתמטיקה באה להראות שניתן לתלות הכל ברגש ואין דרך להתמודד עם זה. ההבחנות ברורות מאליהן ואינן רלוונטיות לדיון. בחרתי במתמטיקה דווקא בגלל ההבחנות הללו, להראותך שהדרך שבה אתה הולך לא מאפשרת דיון, שכן אפילו על טענות מתמטיות ניתן לטעון כך שהן מבוססות רגש. לא עשיתי שום השוואה לכלום.

2. לא ניתן להפרכה. כל תזה יכולה להיתלות ברגשות. כל ערך שמרני מתואר אצלך כרגש, וזה בדיוק מה שלא מאפשר דיון.

3. דמסיו לא הראה שום דבר כזה. זה חוסר הבנה שלו ושלך. אבל אמרתי שאין כאן המקום להיכנס לפרטים. מה שהסברתי לך הוא גם הטעויות שלו.

הסיומת שלך שהדיון בא להראות שאני הרציונלי היחיד בחדר הוא עצמו תלייה ברגשות וכניסה למוטיבציות שלא ניתן להוכיח ואפילו לא לאשש, ולכן גם עם הטיעון הזה בעצמו אין דרך לדון. כאמור, הכל אפשר לתלות ברגשות. זו הדרך המרקסיסטית מאז ומעולם, להתעלם מהנימוקים ולהיתלות במוטיבציות עלומות שלא ניתן להוכיח.

זהו. סיימתי..

אני מקבל את החלטתך לעצור את הדיון, אבל חשוב לי לדייק נקודה אחת אחרונה – לא כהמשך ויכוח אלא כהבהרה עקרונית.
לא טענתי ש״אפשר לתלות הכול ברגש״ במובן הרדוקטיבי שאתה מייחס לי, אלא טענתי דבר מצומצם בהרבה: שבשאלות מוסר ואסטרטגיה, שבהן אין מסקנה כפויה לוגית, נקודת המוצא של ההכרעה היא ערכית-אינטואיטיבית, והשכל פועל עליה ולא מעליה. זו טענה אפיסטמית, לא פסיכולוגיזציה של עמדות.

הדוגמה המתמטית שלך אינה מפריכה זאת, משום שהיא שייכת לקטגוריה שונה לגמרי: שם ההכרעה מוכתבת על ידי כללי היסק, לא על ידי העדפת ערכים. דווקא ההבדל הזה הוא לב העניין, ולא “תעלול” רטורי.

כמו כן, לא זיהיתי “כל ערך שמרני כרגש”. הצבעתי על כך שהקריטריון שאתה עצמך מציע לאמוציונליות (התאמה בין החלטה לאינפוט רגשי) מוחל באופן א-סימטרי: רגשות מסוימים מזוהים כהטיה, ואחרים מקבלים מעמד של “שיקול שכלי”. על הא-סימטריה הזו לא ניתנה תשובה עניינית.

אם בעיניך עצם ההצבעה על אינטואיציות וערכים כנקודת מוצא חוסמת דיון – אז אכן אין בינינו מחלוקת שניתן להכריע כאן. אבל במקרה כזה, המחלוקת אינה על שמאל וימין, אלא על מה נחשב בכלל “שכל” בשיח מוסרי ופוליטי.
בזה, לפחות, נדמה לי שהבהרנו היטב את הפער

דוגמאות מההיסטוריה לפעולות של הימין-

1. עסקאות חטופים-
א. עסקת ג'יבריל בשנת 1985- אושרה ברוב גדול על ידי ממשלת האחדות, שכלל גם את שרי הליכוד והמפד"ל. היחיד שהתנגד לעסקה- השמאלן יצחק נבון.
ב. עסקת שליט בשנת 2011- אושרה על ידי נתניהו, ממשלה עם רוב ימין.
ג. עסקאות חטופים מלחמת חרבות ברזל- אושרו על ידי ממשלת ימין מלא.

2. ויתור על שטחים-
א. פינוי חצי האי סיני- נעשה על ידי בגין מהימין.
ב. ההתנתקות- נעשתה על ידי אריאל שרון מהימין.

למעשה, אף ממשלת שמאל מעולם לא ויתרה על שטחים של ישראל.

3. אלימות מהימין-
א. רצח רבין
ב. רצח אמיל גרינצווייג
ג. טבח מערת המכפלה
ד. רצח משפחת דוואבשה
ה. רצח מוחמד אבו חדיר
ו. המחתרת היהודית
ז. ועוד

אם רציונליות נמדדת על פי פעולות קונקרטיות, זה לא נראה כי הימין בארץ (ונציגיו) מאוד רציונליים- לפחות לא יותר מהשמאל.

מעבר לוויכוח שניתן לנהל על דוגמאות ספציפיות מאלו שהבאת, יש כאן כמה שגיאות כלליות, ואצביע על חלקן:
בעשרות השנים האחרונות הימין שלט כמעט בכולן, ולכן השוואה שנוגעת לשאלה מה עשו ממשלות ימין מול ממשלות שמאל היא מגוחכת. ממשלות השמאל לא עשו מאומה כי לא היו ממשלות כאלה. את בעצם טוענת שאם ממשלת שמאל הייתה צריכה להחליט על גלעד שליט או עסקת ג'יבריל או עסקת החטופים כיום היא הייתה מתעקשת יותר? מעבר לזה שיש כאן טענה היפותטית (קאונטר פקטואל) שלא תוכלי להוכיח אותה, זו בדיחה. בוויכוחים שהתנהלו בנושאים הללו, כמעט תמיד השמאל היה בכיוון העסקה יותר מהימין. הימין נכנע בסוף ללחץ שבא משמאל. כך הוא לגבי כל הסכמי השלום, לגבי כל העסקאות ששחררו מחבלים.
מה שהיה עלייך להשוות הוא מה היה בשיח הציבורי ולא מה עשו הממשלות. בשיח הציבורי על עסקאות חטופים השמאל תמיד תמך בהן יותר מהימין. לביבי לקח שנים עד שעשה את עסקת שליט תחת לחץ מטורף של השמאל. הוא הדין לעסקת החטופים הנוכחית. וכמובן לגבי הסכמי שלום למיניהם.
מעבר לזה, איני מבין את הקשר שאת עושה בין צעדים אלו לרגשנות. טענתי לא הייתה שהימין הוא רציונלי אלא שהוא רציונליסטי, כלומר לא פועל על בסיס רגשות אלא על בסיס החלטות אידאולוגיות (אולי טיפשיות). זה דיון אחר לגמרי.
מה הקשר לוויתור על שטחים? למה זה צעד רגשני? להיפך, זה צעד אנטי רגשני בעליל, בטח כשאת מדברת על הימין שהסנטימנט היסודי שלו הוא בעד השטחים ושליטתנו בארץ.
מה הקשר לאלימות? את טוענת שיגאל עמיר פעל מהרגש? כל הראיות מצביעות על ההיפך הגמור. הוא פעל בתכנון קר מתוך אידאולוגיה סדורה.
אבל כאמור לא אכנס לדיון על הדוגמאות שהבאת שכן מסגרת הטיעון שלך לקויה מיסודה.

נדמה לי שהתגובה שלך מחמיצה את לב הטענה, ובעצם מחזקת אותה בלי משים.
ראשית, ההבחנה שאתה עושה בין מה שממשלות עשו בפועל לבין השיח הציבורי איננה פגם בטיעון אלא חלק מהותי ממנו. אם השאלה היא מי “רציונלי יותר”, אין שום הצדקה להתעלם מהחלטות קונקרטיות שהתקבלו בפועל ולהעביר את מרכז הכובד לרטוריקה. רציונליות נבחנת בראש ובראשונה ביכולת לקבל החלטות תחת אחריות שלטונית, לא בהצהרות אופוזיציוניות או בעמדות תאורטיות. מי שמחזיק בכוח הוא זה שנבחן.

שנית, הטענה שלך בדבר “לחץ שמאלי” אינה פותרת את הבעיה אלא מחדדת אותה. גם אם נקבל את ההנחה (השנויה במחלוקת) שהשמאל דחף לעסקאות או להסכמים – בסופו של דבר מי שקיבל את ההחלטות היו ממשלות ימין. אם הימין היה פועל מתוך רציונליות קרה ועקבית, הוא היה אמור לעמוד על עקרונותיו גם תחת לחץ ציבורי. עצם הכניעה החוזרת ללחץ רגשי, ציבורי או סימבולי מערערת את הטענה לעליונות רציונלית.

שלישית, ההבחנה שאתה מציע בין “רציונלי” ל“רציונליסטי” אינה מצילה את העמדה אלא חושפת בעיה עמוקה יותר. אידאולוגיה נוקשה איננה תחליף לרציונליות; לעיתים היא בדיוק ההפך ממנה. פעולה מתוך מערכת אמונות סגורה, שאינה מתעדכנת לאור תוצאות, מחירים והשלכות, איננה פחות רגשית – היא פשוט רגשית באופן ממוסגר ומוצדק-עצמית. כאן בדיוק נכנס הדיון על דמאסיו: החלטות “קרות” כביכול אינן נטולות רגש, אלא נשענות על מערך רגשי אחר (זהות, שייכות, קדושה, פחד מאובדן).

רביעית, הטענה שוויתור על שטחים הוא “אנטי-רגשני” מחמיצה את ההקשר לחלוטין. כאשר ויתורים נעשים על ידי מחנה שמצהיר במשך עשורים ששטחים הם ערך מקודש, מדובר לא במהלך רציונלי טהור אלא בקריסה של אידאולוגיה תחת לחץ מציאותי. זו איננה עדות לרציונליות, אלא דווקא לכך שגם אידאולוגיה ימנית נכנעת בסופו של דבר לשיקולים פרגמטיים -בדיוק כמו השמאל.

ולבסוף, בנוגע לאלימות: העובדה שפיגועים פוליטיים בוצעו “בתכנון קר” אינה הופכת אותם לפחות רגשיים. אידאולוגיה טוטאלית, שמקדשת רעיון עד כדי הצדקת רצח, היא ביטוי קלאסי של רגש קולקטיבי רדיקלי – לא של תבונה מאוזנת. תכנון איננו מדד לרציונליות; גם טרור מתוכנן היטב.
לכן, מסגרת הטיעון איננה “לקויה מיסודה”. להפך: כאשר בוחנים פעולות בפועל, ולא הצהרות; אחריות שלטונית, ולא אופוזיציה; ותוצאות, ולא כוונות – קשה מאוד לטעון שלימין הישראלי יש עדיפות רציונלית מובהקת על פני השמאל. לכל היותר מדובר בשני מחנות שמונעים משילובים שונים של רגש, אידאולוגיה ופרגמטיקה – לא בדיכוטומיה בין שכל לרגש.

1. "את בעצם טוענת שאם ממשלת שמאל הייתה צריכה להחליט על גלעד שליט או עסקת ג'יבריל או עסקת החטופים כיום היא הייתה מתעקשת יותר?"

אני לא טוענת את זה. הטענה שלי היא שזה לא רציונלי להחזיק בעמדה אחת ולפעול בצורה אחרת. אם ממשלות שמאל היו מחליטות לבצע עסקאות חטופים, זו הייתה פעולה רציונלית, כי היא תואמת את העמדות שלהם.

2. "מה שהיה עלייך להשוות הוא מה היה בשיח הציבורי ולא מה עשו הממשלות."
אולי יש לי פה טעות, אבל עצם העובדה שלציבור הימני יש עמדות כה חזקות, והוא ממשיך לבחור נציגים אשר פועלים בניגוד לעמדת הציבור אותו הם מייצגים, מצביעה בעיני על חוסר רציונליות.

3. "מה הקשר לאלימות?"
בעיני אלימות במסגרת פעולות טרור היא לא רציונלית מכיוון שהיא מביאה ליותר נזק מתועלת.

כעת אני רואה את ההבחנה שעשית בין רציונליות לבין רציונליסטיות, אז אני מבינה שגלשתי למישור דיון אחר. אני כן אציין שלהתרשמותי שימוש באלימות ובטרור זהו סימן לפעולה "מהבטן" ולא "מהשכל", גם אם התכנון של הפעולה עצמה הינו מחושב וקר.