שני כתובים הבאים כאחד, אין מלמדין

שני כתובים שבאים כאחד פירושו שני כתובים שמלמדים את אותו דין בשני הקשרים שונים. במצב כזה נפסק להלכה (זו מחלוקת בגמרא) שהם לא מלמדים על הקשרים אחרים (פרט לשניהם). ההסבר המקובל הוא שאם הדין היה נכון בכל ההקשרים די היה לכתוב אחד מהם, והשני מיותר. ומכאן מסיקים שכנראה התורה כתבה זאת מפני שהדין נכון רק בשני ההקשרים הללו.
ולכן כאשר יש צריכותא בין שני ההקשרים הללו (שאי אפשר ללמוד את האחד מהשני ואת השני מהראשון) אז שניהם נחשבים ככתוב אחד (כי אין כאן שום ייתור), ולכן במצב כזה הם כן מלמדים. זהו בניין אב משני כתובים. שים לב שבניין אב משני כתובים לעולם נעשה בדרך של הצד השווה, שמבוססת על צריכותא בין שני המלמדים. זהו גם המצב בסוגיית קידושין שהזכרת.