כסף מהו?

בס"ד

2009

מהו כסף? פתיחה לפרק 'הזהב'

מבוא

פרק זה עוסק במשמעות של כסף לגבי כמה הקשרים הלכתיים שונים, ובתוך כך גם בדיני אונאה, קניין כסף וחליפין וכדו'.

שתי המשניות הראשונות בפרק עוסקות במבוא לקניין כסף, וכחלק ממנו הן עוסקות במשמעות המושג כסף. קניין כסף רלוונטי למיטלטלין ולקרקעות. במיטלטלין בעינן נמי משיכה (ומחלוקת ריו"ח ור"ל מדוע, ומה היה מעיקר הדין). אצלנו אנחנו עוסקים בעיקר בקניין כסף במיטלטלין.

בקניין כסף במיטלטלין אנו קונים/מוכרים חפץ, ומקבלים/נותנים תמורה כספית. גם בקניין הכסף זה לא בהכרח תשלום של התמורה (ונחלקו בזה הסמ"ע והט"ז, לפחות בקרקעות ששם כסף קונה להלכה). אבל כאן אנחנו לא עוסקים בשאלה מי מבצע את פעולת הקניין אלא במטרת העסקה: החלפת כסף בסחורה. כיצד מתבצעת ההחלפה הזו? הכלל הוא שמשיכת החפץ היא שקונה את המעות (=התמורה, לא כסף הקניין). כלומר את פעולת הקניין עושים על הסחורה (=פירא), והכסף (=טבעא) נקנה ממילא.

השאלה היא כיצד להגדיר בכל עסקה מהו הכסף ומהי הסחורה? הדבר לא תמיד ברור. הקושי מתחדד כאשר אנחנו זוכרים שכמעט לכל דבר ועניין שווה כסף הרי הוא ככסף. לפיכך, כל סחורה שהיא שוות כסף יכולה לשמש בעצמה ככסף, ולכן בעצם יש כאן עניין יחסי. יכול דבר להוות כסף בעסקה כלשהי וסחורה בעסקה אחרת. וכך מפורש בסוגייתנו ובראשונים, שיש מצבים שבהם אותו דבר יהיה טבעא ביחס לדבר אחד ופירא לגבי דבר אחר (ראה בשו"ע סי' רג ה"ו, ועוד).

אם כך, הגדרת המושג 'כסף' לא יכולה להתבסס על הצבעה ישירה (=להגדיר את המטבעות, או את העצם שמהווה כסף), שכן כסף אינו עצם מוגדר אחד (או אחדים). זה מאלץ אותנו להיכנס להגדרה מופשטת של הרעיון של כסף (ובסוגיין: חריף, או חשוב), והיישום שלה יסייע לנו להבין בכל עסקה מהו כסף ומהי הסחורה.

מתוך ההגדרות הללו נוכל גם להבין מדוע נוצרת אסימטריה בין הכסף לסחורה (שהסחורה קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הסחורה).

מהו כסף?

רש"י על המשנה כותב:

הזהב קונה את הכסף – הלוקח דינרי זהב טבועים בדינרי כסף, ונתן לו דינרי זהב – משיכת הזהב קונה את הכסף לבעל הזהב, ונתחייב לו זה משקיבל דינרי זהב לתת לו דינרי הכסף, ואינו יכול לחזור בו, אבל הכסף אינו קונה את הזהב, שאם נתן לו דינרי הכסף תחילה – לא קנה, ויכולין שניהם לחזור, דמטבע כסף הוי מעות משום דחריפי לינתן בהוצאה, ודינר זהב אינו אלא כשאר מטלטלין, ופירות ומעות אינן קונות עד שימשוך המטלטלין, אבל משיכת המטלטלין – קונה, ואין אחד מהם יכול לחזור בו, ובגמרא מפרש טעמא, איכא דיליף משיכה מן התורה, ואיכא דמוקי לה בתקנתא דרבנן.

כאשר אחד הצדדים מושך את הסחורה, השני מתחייב לתת לו את הכסף. האם מדובר במטבעות או חפצים מסויימים? ודאי שלא. הוא מתחייב לתת לו כסף כלשהו. אם כן, מה המשמעות שנקנה הכסף? לכאורה רק נוצר שעבוד וחוב? התשובה היא שכאן נקנה כסף, אבל כסף אינו דבר מסויים. כסף הוא מימוש של מושג מופשט: שווי, וזה מה שנקנה. את התשלום של השווי הזה ניתן לתת בכל צורה ובכל מטבע, כי לא מדובר בחפץ מסויים אלא בשווי מופשט. הוא הופך לחוב רק כאשר הממון נזקף עליו במילווה.

בעצם מדובר כאן בדמי מקח, לעומת הלוואה. הלוואה יוצרת חוב ושעבוד, אבל דמי מקח זהו קניין. ואכן אנו מוצאים שיש הבדל בין שני סוגי החובות הללו. כמה פוסקים (ראה רמב"ם פ"ה ממכירה ה"ד ונו"כ) כותבים שבדמי מקח ניתן לקנות חפץ ולקדש אישה, אבל במחילת הלוואה לא. כמו"כ דמי מקח לא נשמט (=הקפת חנות) ודמי הלוואה כן. מהו ההבדל? שדמי מקח הם כסף, כאילו יש פיקדון של שוויות שנמצא אצל הקונה, ולכן הוא לא נשמט (כמו פיקדון). אבל דמי הלוואה אינם כסף אלא חוב, ולכן זה נשמט.[1]

ובזה יבואר מה דאיתא במשנה סוף שביעית: הקפת החנות אינה משמטת. והסבר הכס"מ שם תמוה. ההסבר של ר' שלמה פישר (בשיעור הנ"ל): כל חוב מחמת מקח אין השביעית משמטת, שכן הוא כפיקדון ולא כחוב. זהו פיקדון של שוויות.

מ"מ בפ"ה ה"ד ממכירה כותב (בשם הרי"ף) שחוב מחמת הלוואה אינו קונה ככסף, אבל חוב מחמת מקח כן קונה ככסף. ומסבירים המחנ"א ונתיה"מ סי' קצא ואו"ש פ"ז מערכין הי"ב שאדם שלא שילם דמי מקח המקח לא נקנה לו. אז כשהוא קונה עם החוב הזה זוהי החלפה של החפצים זה בזה.עצמות יוסף קידושין כח מביא כמקור את תשובת הר"י מיגאש, תלמיד הרי"ף.

מה פירוש המקח לא נקנה? הרי המשיכה קונה במיטלטלין. הקו"ש פסחים סי' יח מביא שהחפץ והשווי שלו הם שני דברים (הוא מסביר בזה את שי' הר"י מיגאש בשבועות שכתב שבע"ח קונה משכון לא לגמרי אלא רק את השווי. החפץ גופו קנוי לבעליו. ובאמת זה מפני שהמשכון הוא כנגד הכסף שניתן בהלוואה, שגם הוא רק שוויות). במתנה אדם מקנה את הגוף והשוויות. במכר הוא מקנה את הגוף ומשייר לעצמו את השוויות. עקרונית הלוקח אמור 'להפשיט' את השוויות מהגוף, אז הוא נותן כסף במקום זה לבעלים (כאמור, מה לי מטבע זו ומה לי מטבע זו). כלומר שוויות היא משהו מופשט, שכסף הוא גילומו.

בהלוואה מקבלים רק שוויות, כלומר כסף, והלווה מתחייב לשלם (פריעת בע"ח מצווה), אך לא להחזיר. 'החזרת הלוואה' הוא מושג לא נכון. מדובר בפירעון ולא בהשבה. בפיקדון יש השבה, בהלוואה יש פירעון. זהו חוב חדש שנולד אחרי מעשה ההלוואה, ולכן הוא לא קונה. אין כאן משהו של המלווה שנמצא אצל הלווה (ראה דין מבריח ארי בתוס' פ' הכונס, שפורע חובו הוא מבריח ארי ולא נהנה ממש). אבל חוב מכוח מכר הוא בעצם המעות של המלווה שנותרו ביד הלוקח. השווי שנותר בידו. חוב מכוח מילווה אינו כסף, הוא דבר רוחני. חיוב על הגברא, אך לא חפצא שנמצא אצלו. חוב מכוח מכר הוא כסף, כלומר שווי מופשט שגילומו הוא כסף.

לכן הקפת חנות לא משמטת. השווי הוא פיקדון שמצוי אצל הקונה, וזה לא נשמט ככל פיקדון.

אם כן, הכסף עניינו הוא מימוש קונקרטי של מושג מופשט: שווי.

משמעות: לכל עצם בעולם יש ערך ויש עצמות/מהות. לכסף יש רק ערך ואין לו עצמות. לכן מטבע דעתא אצורתא, וצורתא עבידא דבטלא (ב"מ מה ע"ב). וכך אומרת הגמרא שם:

איתמר, רב ולוי, חד אמר: מטבע נעשה חליפין, וחד אמר: אין מטבע נעשה חליפין. – אמר רב פפא: מאי טעמא דמאן דאמר אין מטבע נעשה חליפין – משום דדעתיה אצורתא, וצורתא עבידא דבטלא. תנן: הזהב קונה את הכסף, מאי לאו בחליפין, ושמע מינה: מטבע נעשה חליפין! – לא, בדמים. אי הכי הזהב קונה [את] הכסף? מחייב מבעי ליה! – תני: הזהב מחייב. הכי נמי מסתברא, מדקתני סיפא: הכסף אינו קונה את הזהב. אי אמרת בשלמא בדמים – היינו דאמרינן דהבא פירא וכספא טבעא, וטבעא פירא לא קני. אלא אי אמרת בחליפין – תרוייהו לקנו אהדדי.

וברש"י שם:

משום דדעתיה אצורתא – דעתו של מקנה את החפץ ונוטל המטבע בחליפין אינו סומך אלא על הצורה שבו, שאין המטבע חשוב אלא על ידי צורה שבו, וצורתא עבידא דבטלה – שהמלך פוסלה וגוזר לצור צורה אחרת, הלכך הוה ליה כדבר שאינו מסוים ושלם, ולקמן (שם /בבא מציעא דף מ"ז/) ממעטים דבר שאינו מסוים מדכתיב נעל.

ועוד שם:

הזהב קונה – משמע מעכשיו הכסף קנוי לו בכל מקום שהוא שם, ואין לשון הזהב נופל אלא בדבר שהוא בעין, והחליף זה בזה, ואי בתורת דמים, שמושך הימנו דינר זהב בעשרים וחמשה דינר כסף – אין כאן כסף קנוי, אלא המושך הזהב נתחייב לו מעות במשיכה זו, והכי איבעי ליה למיתני: הזהב מחייב את הכסף, וגורם למושך לחייבו כסף.

זה ממש כדברינו ברש"י על המשנה. אלא שכאן גם תקנו את הנוסח ל'מחייב' במקום 'קונה'.

השלכה על ההבדל בין קניין כסף וקניין חליפין: מחלוקת רש"י ותוס' קידושין ג סוע"א. ריטב"א שם (ההשוואה בין אישה לשדה: חזקה לא קונה דבר שאין גופו קנוי). וכן הוא בשטמ"ק שהובא באב"מתשובה יז שאישה היא 'קניין כספו' בגלל המעשה ולא בגלל שהיא קנוייה לו. מתן השווי קונה באישה, אבל לא כמו שדה. בשדה זוהי תמורה וכאן זהו מעשה קניין פורמלי (=יצירת זיקה של קשר מטפיסי בינו לבינה).

קניין פירות וגוף – שכירות. דברי מיכאל ב"מ סי' ח. למה לחד מ"ד פירות לא עבדי חליפין? כי הם בשימוש מתכלה, שלא כמו כלים. לכן גם הם צורה בלי חומר. לכן המונח 'פירות' מתאר תמיד צורה של כלים או כלי תשמיש (ה'פירות' שלהם הם השימושים בהם). גם פירות של עץ הם השימושים בעץ, כלומר צורתו, והם לא חפצא בעצמם. זה ממש כמו כסף, שהחפץ מהווה גילום של שווי מופשט (=צורה), ולכן בשניהם אין חליפין.

ואמנם אנחנו מוצאים דברים שיש בהם קניין פירות (ולא גוף לפירות, שיש לו זיקה לגוף). לדוגמא, הט"ז ברס"י שטו כותב ששכירות היא קניין פירות בלבד. ובאמת כמה ראשונים כתבו ששכירות ושאלה אינם נקנים בחליפין (ראה תוס' ב"מ יא ע"ב, קידושין כז ע"א, וערכין ל ע"א). וגדולה מזו כתבו תוס' בערכין שם, שכל דבר שעתיד לחזור לבעליו אינו נקנה בחליפין.

והקשה בקצוה"ח סי' קצה כיצד למדנו חליפין מבועז שקנה בהם שדה, והרי הוא עתיד לחזור ביובל? אך לפי דברינו א"ש, שהחזרה אינה אלא סימן ולא סיבה. וביובל הרי קניין פירות כקניין הגוף, והיובל הוא אפקעתא דמלכא (וראה מל"מ רפי"א משמיטה שהקונה שדה ביובל יכול לחפור בה בורות שיחין ומערות, שלא כמו קונה לזמן. וראה פכ"ג מהל' מכירה ברמב"ם).

רשב"א בקידושין: כלי פחות משוו"פ יכול לקנות בקניין כסף. ולפי דרכנו זה אינו, שכן העובדה שכלי ששווה פחות משוו"פ מועיל בחליפין הוא תכונה של קניין חליפין ולא תכונה של כלים. כלומר זה לא אומר שכלי פחות משוו"פ הוא כמו שוו"פ, אלא שבחליפין הכלי לא משמש כשווי, ולכן לא בעינן שיהיה שוו"פ. הרשב"א כנראה כרש"י, שחליפין אינו מהות קניין שונה. וראה בשו"ע חו"מ סי' ו ה"א, ובקצוה"ח שם, וכן בקצוה"ח סי' פח סק"א וסק"ג-ד.

יש דעות שפחות משוו"פ אינו כסף כלל, ולא הוי ח"ש (גוזל פחות משוו"פ אינו עובר משום חצי שיעור). והסיבה היא שכסף הוא שווי, ופחות משוו"פ אינו נחשב כשווי כלל. שמא ש"פ במדיי (העובדה שיש לו שווי במקום כלשהו הופכת אותו לבעל שם 'כסף').

כאשר עושים הפקדת כסף כפיקדון, חובת ההשבה היא גם בכסף אחר, ולאו דווקא זה שהופקד (אלא אם מתנה במיוחד). ובכל זאת זה פיקדון ולא מילווה, אף שלהוצאה ניתן. ולכן פיקדונות בבנק הם פיקדון ולא מילווה (ונפ"מ לריבית), בניגוד לבלבולים רבים בעניין.

ניתן לראות שאיסור ריבית נתפס לפעמים כאיסור על השכרת כסף. זוהי עסקה של הלוואה תמורת כסף (דמי המתנת מעות). ולכאורה הלוואה זו אינה השכרה, שהרי הוא אינו חייב להשיב את הכסף שהופקד אצלו. מאידך, זה גם לא מכירה, כי התשלום אינו על המעות עצמן שאינו קונה אותן, אלא על המתנת המעות.

ולפי דרכנו, מכיון שכסף אינו אלא צורה בלי חומר, לכן זה שהוא עומד להוצאה אינו משנה את העובדה שזוהי השכרה.

טענת 'נשרפו חיטיך' לא רלוונטית לגבי כסף, שהרי כסף הוא חוב של שווי ולא עצם קונקרטי. לכן לא צריך למשוך כסף כדי לקנות אותו. ולכן בכל עסקת מכירה, הטענה של נשרפו חיטיך קיימת רק לגבי הסחורה ולא לגבי הכסף. שווי לא יכול להישרף, כי הוא יתחייב לי כסף אחר כשוויו במקומו. ודוק, גם אם השווי הוא חפץ ולא כסף, עדיין אם הוא נשרף הקונה צריך לשלם משהו אחר בעל אותו שווי.

סחורה מול כסף ('פירא' ו'טבעא')

הנקודה האחרונה המחישה את העמימות בהגדרת עסקת מכירה: מהו הכסף ומהי הסחורה? לגבי מה אומרים נשרפו חיטיך, ולגבי מה לא?

ההגדרה הפשטנית, לפיה סחורה הוא מה שרוצים וכסף הוא השווי שנותנים תמורתו, אינה נכונה. הרי הסוחר רוצה את הכסף. יתר על כן, לפעמים לא ברור מהי ההגדרה העצמותית לכסף, שהרי שוו"כ ככסף. לכן בזהב וכסף יש ספק בגמרא מה הטבעא ומה הפירי.

בעצם מהשאלה מהו כסף ומהי סחורה אנו מגיעים לשאלה מיהו המוכר ומי הקונה (כמו בתנאי, שם השאלה היא מי התנאי ומי המעשה – דוגמא: בני גד וראובן ומשה, האם נתינת הארץ או היציאה למלחמה. גם שם מדובר בנתינה של מעשה (ולא של חפץ) ותמורה עבורה).

יחס בין תנאי לעסקת מכירה.

כסף הוא מה שניתן רק כשווי ולא כדבר מהותי. חליפין זוהי נתינת מהות/גוף כנגד מהות/גוף. כסף הוא מתן שווי כנגד מהות. כשהדבר שניתן כשווי אינו חשוב כשלעצמו אלא רק שוויו, אז הוא הטבעא והשני הוא הפירי.

נביא כמה דוגמאות:

1. שביעית פ"ח מ"ה: אין משלמים בפירות שביעית על מלאכה: ספר, בלן וכדו'. שואל החזו"א (שביעית סי' יג סקי"ב): מדוע נאמר שהירקן משלם לספר בפירות שביעית, נאמר שהספר משלם לירקן בעבודה? וכך לא מוסרים דמי שביעית לעם הארץ, הוא עושה לו מלאכה ובזה משלם לו. ר' שלמה פישר (בשיעור באתר 'ישיבה' על שמיטת כספים) מיישב שהתשלום לבעל מלאכה (=שכר שכיר) אינו חוב אלא מצווה. יש מצווה לשלם על עבודה, ולכן ברור שהתשלום כאן הוא הפירות ולא העבודה. וזה דחוק, שכן לפי זה א"א לקנות בקניין כסף ע"י פעולת ועבודת שכיר, אך אנו יודעים שניתן לקנות אישה בפעולה כמו 'רקוד לפני'. לכאורה זה אומר שכאילו האישה לוקחת את האיש (כי יקח ולא כי תיקח). היא נותנת לו את הקידושין תמורת הכסף, ולא לוקחת את הכסף תמורת הקידושין.

ולפי דרכנו הכל א"ש, שכן ברור שהפירות הם תשלום על העבודה, בגלל שהפירות ניתנים כשווי, והעבודה היא הדבר הנצרך.

1. שו"ע סי' רג כשקובע עם שכיר שייתן לו טלה בתמורה, גם אם השכיר עבד הוא לא קנה את הטלה. וחידוש נוסף: הוא כלל לא חייב לתת לו את הטלה, אלא יכול לשלם לו בכל דבר אחר. אין כאן פעולת קניין אבל גם בכלל אין כאן חיוב לתת. מדוע לא? בקצוה"ח שם סק"ד מיישב שהעבודה היא שווה כסף, וכסף אינו קונה מיטלטלין, ולכן הטלה לא נקנה, ואף לא חייבים אותו. ומקשה החזו"א (ליקוטי חו"מ סי' ט, וגם אהע"ז סי' מד?): למה לא נאמר שהעבודה היא סחורה, והטלה הוא התשלום עבורה?

ולפי דרכנו פשוט: אכן הטלה ניתן כאן כשווי, ולא כסחורה, ולכן הוא משמש כאן כשוו"כ. אבל כסף לעולם אינו נקנה כחפצא (כפי שראינו למעלה: זהו 'מחייב' ולא 'קונה'), אלא כשווי. ולכן יכול לתת לו במקום הטלה שוו"כ אחר.

1. רשב"א כתובות נו ע"א: כשמתנה על שאר כסות ועונה התנאי קיים. זה רק בשאר וכסות ולא בעונה, שהיא צערא דגופא ואינה יכולה למחול עליה. ולכאורה קשה, הרי עונה היא הנאה ששוו"כ, ומדוע לא יכולה למחול עליה? מאי שנא הנאה זו מהנאת 'רקוד לפני'?

התשובה היא שכאן העונה לא ניתנת כשוו"כ, אלא כחיוב מהותי. הנישואין מחייבים אותו לתת לה עונה. אמנם אפשר לפדות זאת בכסף, אבל החיוב עצמו אינו חיוב של נתינת סך שווי מסויים. לכן אין כאן התחייבות של כסף. לעומת זאת, שאר וכסות הם כסף בלבד, שהרי יכול לתת לה מה שהוא רוצה כדי שתקנה בזה כסות ומזון.

1. למה שואל אינו ש"ש, הרי הוא חייב למפקיד אחריות אונסין? במה זה שונה משומר אבדה שנחשב כש"ש בגלל פרוטה בר' יוסף? ולפי דרכנו נראה שאין קושי כלל. בעסקת השאלה ברור שהסחורה היא הפרה, ואחריות האונס אינה תשלום על הסחורה אלא מחוייבות שמטילה התורה. זה לא ששני הצדדים מעוניינים בעסקה הזו. נפ"מ: אם יש אדם שנוסע לחו"ל ומציע לחברו בהשאלה את הרכב שלו, כדי שישמור עליו. כאן זו עסקת שמירת שכר (השכר הוא הרשות לנסוע) ולא השאלה.

הבחנה בין שני האספקטים של כסף

רמב"ם הלכות מכירה פ"ו ה"א

הפירות אף על פי שאין קונין בהן כמו שביארנו, הרי נקנין בקנין כשאר המטלטלין, אבל המטבע כשם שאין קונין בו כך אינו נקנה בקנין, נמצא המטבע אינו נקנה בקנין, ואינו נעשה הוא עצמו קנין לקנות כשאר דברים.

הרמב"ם כאן מבחין בין פירות למעות: שניהם לא נקנים בחליפין, אבל פירות קונים בקניין כסף, וכסף לא. לכאורה אמרנו למעלה ששניהם מהווים כסף, כי שניהם שוויות טהורה. אז מדוע יש אסימטריה ביניהם?

התשובה היא שהפירות הם אמנם כסף מבחינת תכונתם, שהם שוויות טהורה. אבל מבחינת דיני קניין כסף הרי קונים אותם לשימוש ולא כשווי, ולכן ברור שהם 'פירי' ולא 'טבעא' (והרי כל סחורה נקראת כאן 'פירי').

זוהי הבחנה בין שני האספקטים של כסף שעליהם דיברנו כאן: מחד, כסף הוא משהו שיש בו שווי או שימוש מכלה בלבד (כלומר אין לו גוף). מאידך, כסף הוא משהו שניתן רק עבור שוויו.

הפרק שלנו

כפי שרואים ממבנה ההלכות ברמב"ם, הפרק שלנו מתחיל מכאן. הרמב"ם היה צריך להתחיל את הדיון בהגדרה של פירא וטבעא, ואח"כ לדון בכל סוגי העסקאות. אבל הוא לא עוסק בזה כלל, ובאמצע הדיונים על הקניינים הוא פשוט מתייחס לעסקאות של זהב וכסף וכדו'. הסיבה לכך היא שכל הדיון אצלנו הגמרא הוא רק בעסקאות שבהן לא ברור מה הכסף ומה הסחורה. כמו עסקה של כסף מול זהב. לכאורה שני הדברים הם משהו באמצע. והיה מקום לומר שהכל תלוי בכוונת הצדדים (אם קונה זהב לשימוש אז הוא סחורה לכל הדעות). אבל בקנייה רגילה שמשתמש בשניהם בשווה, כמו בנקאי (כאן הגולם קם על יוצרו, הכסף שמיועד לגלגל סחורות הפך למטרה כשלעצמה) שמבחינתו הכל כסף או סחורה (מי שקונה נפט של שנת 2200, רואה אותו ככסף ולא כסחורה), כאן מתעורר ספק אין להחליט מה הכסף ומה הסחורה.

אבל באמת כשהעסקה ברורה, אין להיצמד לקריטריונים של חריפות וחשיבות. אלו קריטריונים שנועדו לפתור בעיות במקום שההגדרה מה כסף ומה סחורה אינה ברורה מאליה מבחינת כוונות הצדדים.

וזו לשון השו"ע סי' רג ה"ז

כולם יש להם דין מטבע לגבי שאר מטלטלים, כח] וכולם זה כנגד זה, כגון שמכר דינר זהב בדינר זהב, או דינר כסף בדינר כסף, או דינר נחושת בדינר נחושת, יש להן דין מטבע.

וכן שם בה"ד:

במה דברים אמורים, בזמן שמכר שאר מטלטלים באחד ממיני מתכות אלו. אבל המוכר מטבע במטבע, הדינרים של זהב יא) {ט} לגבי מטבעות של כסף הרי הם כפירות. הגה: כב] {י} ואם הקנה לו הכסף בתורת דמים, יב) שלא ייחד דוקא מעות אלו, משמשך הזהב נתחייב לו הכסף כפי מה שפסק עמו (טור). וכן המעות של נחושת כמו פירות לגבי מטבעות של כסף. כיצד, נתן לו דינר זהב בכ"ה דינרי כסף, כיון שמשך הדינר זהב נתחייב ליתן לו הכ"ה דינרי כסף כמו שפסק עמו, [ז] {יא} אם יג) חדשים חדשים, ואם ישנים ישנים. אבל אם נתן לו כ"ה דינרי כסף בדינר זהב, יד) {יב} לא קנה עד שיקח הדינר של זהב.

וכן דייק הסמ"ע שם סק"ט, שהכל דן במצב של מטבע מול מטבע:

לגבי מטבעות של כסף כו'. דכיון שהן חריפין ומהירין בהוצאה יותר משל זהב, לכן נקרא מטבע של זהב פירות גבי של כסף, וכן הטעם בכל הני דקמני והולך, דזה שהוא חריף להוציא הוא נחשב מטבע לגבי האידך שאינו חריף כ"כ להוציא:

והנה, בהלכה זו בשו"ע והרמ"א דקדק וכתב שהכסף הוא הטבעא רק אם לא ייחד לו מעות מיוחדות. ומשמע שאם הוא מתכוין דווקא למעות מסוימות ולא לשווי כללי, אז המעות הן הסחורה ולא התמורה. ובאמת על דברי הרמ"א בה"ד, תהו האחרונים בכוונתו. ודייק הסמ"ע שם בסק"י (וכן הוא בנתיה"מ סקי"ב):

אם הקנה לו הכסף. כצ"ל. ובספרים ישנים כתב "ואם", והוא ט"ס, וצ"ל דפרושי קא מפרש, דמה שכתב המחבר דמטבע של כסף נקנית במשיכת מטבע של זהב, היינו דוקא כשלא ייחד לו מטבע של כסף בתורת דמים, ומטעם שכתבתי לעיל [סק"ז], דאם ייחד לו מטבע נגד מטלטלים (ד)אין המטבע נקנית במשיכת המטלטלים, דבכה"ג שם חליפין יש עליו:

לפי דברי האחרונים הללו רואים שאם ייחד לו מטבע כסף מסויימת תמורת הזהב שלו (לא כשווי, אלא כחפצא קונקרטי), אז מטבע הכסף גם היא פירא, ואז העסקה הזו היא חליפין. במקרה כזה שני הצדדים הם פירי. הא חזינן, שאם ברור מה פירי ומה טבעא אנחנו לא מסתכלים מה חשוב ומה חריף. אלו קריטריונים שעולים רק במקרים המסופקים. כלומר כל הדיון בפרק הוא רק במקרים הפתולוגיים, אך יסוד הכל הוא כוונת הצדדים.

אם כן, אל לנו לחפש בפרק זה יסודות בהבנה מהו כסף (חריפות או חשיבות). האם בכלל חשיבות יכולה להגדיר כסף? האם שטרות כסף חשובים יותר מסחורות? מה ההו"א לחשוב שחשיבות היא הקובעת? ומה בדבר חריפות (עובר לסוחר)? כאן זה נראה קרוב יותר, אבל גם זה לא עומד בקריטריונים שהבאנו לעיל עבור כסף. אמנם באופן עקיף ייתכן שחריפות פירושה שהדברים הללו יש להם ערך כמשהו שעובר לסוחר ולא לשימושים, ולכן זהו כסף.

בכל אופן, לפחות מכוח הקריטריון של החשיבות נראה על כורחנו שמדובר בסוגייתנו בקריטריון להכריע מהו כסף ומהי סחורה כשהקריטריונים שהצענו לא מתקיימים (ולא בהגדרות המהותיות לכסף).

[1] ראה בגר"ח פכ"ב ממכירה שמסביר שחוב הוא ממון, ואולי כוונתו רק לחוב מחמת מקח.