על 'קו התפר' בין חרדיות לציונות-דתית

בס"ד

אתר כיפה – 2007

שאלת ההבחנה בין חרדיות לבין ציונות דתית מטרידה אותי מזה שנים רבות. קשה להצביע על פרמטר חד שמבחין באופן קטגורי בין ההשקפות הללו, כלומר שאם אדם יאמר A ברור שהוא חרדי, ואם הוא יטען 'לא A' כי אז הוא ציוני-דתי.

ישנם הבדלים באורח החיים, וכן ביחס להשכלה כללית ובכלל למציאות הסובבת, אבל כל אלו אינם חד ערכיים. יכול אדם להיות חרדי משכיל, ואף להתייחס בחיוב להשכלה (נוסח 'תורה עם דרך ארץ' של הרש"ר הירש ותלמידיו). גם באורח החיים ההבדלים אינם חד משמעיים, ואלו אינן אלא קורלציות סטטיסטיות.

מה שנותר הוא היחס למדינה. לכאורה זהו המועמד הטבעי להוות פרמטר הבוחן, אך כשבוחנים אותו ביתר עיון רואים שגם כאן המצב אינו כה פשוט.

נראה כי יסוד ההבדל הוא בהבחנה תיאולוגית: הציוני הדתי רואה במדינה שלב חשוב בדרך לגאולה (מבלי להיכנס לפרטים), ואילו החרדי אינו רואה אותה ככזו. אך מהי ההשלכה המעשית של ההבדל הזה? דומה כי אין השלכה כזו.

אדם חרדי יכול (ואף צריך) להיות אזרח לויאלי למדינת ישראל, בדיוק כמו שהוא לויאלי לבלגיה או לאוסטרליה, גם מבלי לראות את המדינה ככסא ה' בעולם, או כבעלת משמעות כזו או אחרת בתהליך הגאולה. כמובן אם הוא יראה אותה כמעשה שטן וכדו' (נוסח סאטמר ומאוכזבי ההתנתקות שחברו אליהם) הדבר אינו אפשרי, שכן מוטלת עליו חובה להילחם בה, אך גישה כזו מאפיינת מיעוט זניח בין המכונים 'חרדים' בישראל.

מאידך, נראה שישנם גם לא מעט מאלו המגדירים עצמם כ'ציונים-דתיים' שאינם מתחייבים למשמעותה המשיחית של המדינה, ולפחות לא רואים בה חשיבות, בודאי לא במישור המעשי.

אם כן, ההבחנה שמעוגנת ביחס למדינה נותרת נחלתם של מיעוטים קטנים משני הצדדים: מחד, אנשי הר המור ומרכז הרב, שממשיכים לאחוז בגישה המשיחית ביחס למדינה ולראות ממדי קדושה בלאומיות היהודית ובמוסדותיה. ומאידך, אנשי סאטמר ונטורי קרתא שממשיכים במאבק נגד הדמון (או טחנת הרוח) הציוני. בתווך עומד ציבור גדול מאד, רוב מניין ובניין של הציבור הדתי, שאינו מזדהה עם אף אחד מהקצוות המנותקים הללו. כל הרוב הדומם הזה אינו רואה ערך דתי של ממש במדינה ובמוסדותיה (לפעמים הוא עצמו אינו מודע לכך. ראה להלן), אף שהוא מרגיש מזוהה והיא חשובה לו ברמה האזרחית והלאומית. הוא חש לויאליות ומחוייבות להצלחתה, שהרי אך טבעי הוא לרצות שמדינה בה אתה חי תצליח בתחומים רבים ככל האפשר, בין אם היא ביטוי לאלוקות ובין אם היא סתם מדינה שבה אני חי.

זהו ציבור שהוא ציוני באותו מובן שהאזרח החילוני של המדינה הוא ציוני. הוא שמח לחיות בין יהודים בארץ ישראל. הוא חש לויאלי למדינה, ורוצה בהצלחתה, ואף ביהודיותה (במובן לאומי כלשהו). הוא כמובן היה רוצה מדינה יהודית לגמרי, אך הוא מבין שכיום זוהי מטרה ערטילאית בלבד, ולכן היא אינה נוטלת חלק בעולמו ובמשנתו. ניתן לומר שהציבור הזה ויתר על המקף בביטוי 'ציוני-דתי'. הוא ציוני, והוא גם דתי, אך הציונות שלו אינה דתית אלא חילונית.

על אף כל זאת, נראה כי המפה התיאולוגית-אידיאולוגית שלנו עדיין שבויה בקונספציות הקיצוניות הללו שכבר מזמן אבד עליהן הכלח. כמעט כל אדם דתי בישראל חש חובה להגדיר את עצמו כחרדי או כציוני-דתי, ובכך הוא נכנע לדיכוטומיה המלאכותית ששני הקטבים הקיצוניים הללו מנסים לכפות עלינו. הסיבה לכך היא שהמנהיגות הרבנית אינה מוכנה לתת מקום לגישה הפרגמטית המורכבת יותר הזו. התחושה היא שקל יותר ונוח יותר לשמר את הדיכוטומיה הזו, כדבק חברתי ותרבותי, או כמקור כוח, כל אחד מסיבותיו שלו.

וכך אנחנו ממשיכים לברר את משנותיהם של הראי"ה קוק ושל הרבי מסאטמר, ששתיהן כבר מזמן אינן רלוונטיות (בתחום הזה), וחיים בעבר הרחוק, במקום לעסוק במציאות כפי שהיא כיום. המחלוקת בין החרדיות לציונות הדתית נמשכת ומתעצמת מדי פעם, כאילו אנחנו מצויים עדיין בעידן בו יש מאבק על דמותה של הציונות ושל היהדות הדתית, כלומר לפני כמעט מאה שנה. כמו דון קישוט שנלחם נגד טחנות רוח דוממות, כך הציבור הדתי מפולג ומקוטב בשאלות שכבר מזמן אינן רלוונטיות.

ישנן שאלות אחרות, חשובות הרבה יותר מאשר היחס למדינה, שבהן יש לעסוק כיום. שאלת האופנים ללמוד תורה (רבדים. גובה עיניים. מחקר אקדמי ולימוד ישיבתי). מעמדן של 'חכמות חיצוניות'. מעמד האישה. תפקוד בתי הדין הרבניים (או, ליתר דיוק, סגירתם המהירה, ביחד עם הרבנות הראשית, במהרה בימינו אמן), וכדו'.

בשאלות אלו ניתן לגבש מחנות שאינם מקוטבים דווקא סביב ה'תפר' החרדי-ציוני. ה'תפר' העקשני והאנכרוניסטי ההוא מונע מאיתנו לדון בשאלות אלו לגופן, שכן אנחנו תמיד חוזרים לתיוגים העתיקים הללו, ולשאלה התיאולוגית נטולת התוכן והמשמעות של היחס למדינה. הדברים נותרים במישור של מאבקי כוח והוכחות היסטוריות (נוסח 'אמרנו לכם'), וחבל.

הגיע העת לנער את האבק מהעולם המושגי בו אנו חיים, ולהתחיל לראות את ההווה בעיניים ריאליות ולא דרך מאוויים והזיות, משיחיות או שטניות. רובנו כבר חיים כך וחשים כך, וחבל שהדבר לא עולה למודעות ולא בא לידי ביטוי בשיח, שם שולטת עדיין הדיכוטומיה האנכרוניסטית הנ"ל.