האם 'עבריין' ו'רשע' הן מילים נרדפות?

בס"ד

באר – 2013

לפרשת מטות

בתחילת פרשת מטות התורה עוסקת בדיני הנדרים. כשאישה נודרת הבעל יכול להפר לה אך ורק ביום שומעו, ואז נדרה בטל. אבל אם הוא לא מפר לה באותו יום, גם אם הוא יפר את הנדר לאחר מכן, הנדר עומד בתוקפו.

והנה, ברש"י על פסוק ו כותב:

וה' יסלח לה – במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה ועוברת על נדרה ושותה יין ומטמאה למתים, זו היא שצריכה סליחה, ואף על פי שהוא מופר. ואם המופרים צריכים סליחה, קל וחומר לשאינן מופרים:

רש"י מדבר על מצב בו אישה נדרה והבעל הפר ביום שומעו אבל לא גילה לה את זה. היא עברה על הנדר במזיד, מתוך כוונה לעבור עבירה, אבל בפועל היא נכשלה ולא עברה את העבירה (שכן הנדר היה מופר). אישה כזאת צריכה כפרה וסליחה, על אף שלכאורה היא לא עברה שום עבירה. הכפרה היא על עצם הכוונה הרעה שלה. לכאורה המסקנה העולה מכאן היא שעיקר העבירה היא הכוונה הרעה, והמעשה אינו הכרחי כדי שהאדם ייחשב כעבריין.

בפסוק טז התורה עוסקת במצב בו הבעל הפר לה אחרי יום שומעו, כלומר הפרה שאינה תקפה. מה קורה אם האישה לא יודעת שההפרה לא תקפה ולכן מרשה לעצמה בשוגג לעשות את המעשה (היא חושבת שהוא מותר), ובכך היא עוברת על הנדר? רש"י כאן כותב על כך:

ונשא את עונה – הוא נכנס תחתיה. למדנו מכאן שהגורם תקלה לחבירו הוא נכנס תחתיו לכל עונשין:

זהו מצב הפוך מזה הקודם. למעלה היתה כוונה פלילית אבל לא נעשה מעשה עבירה, ואילו כאן יש מעשה עבירה אבל אין כוונה פלילית. מדברי רש"י עולה שבמצב כזה אין על האישה שום עוון, והבעל שהכשיל אותה הוא שנכנס תחתיה לעונשין. אם כן, לכאורה שוב רואים שהעיקר הוא הכוונה ולא המעשה.

מקור דברי רש"י מצוי בבבלי נזיר כג ע"א:

ת"ר: +במדבר ל+ אישה הפרם וה' יסלח לה – באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה הכתוב מדבר, שהיא צריכה כפרה וסליחה. וכשהיה מגיע ר"ע אצל פסוק זה היה בוכה, ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה – טעון כפרה וסליחה, המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר – על אחת כמה וכמה! כיוצא בדבר אתה אומר: +ויקרא ה+ ולא ידע ואשם ונשא עונו – ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר טלה ועלה בידו בשר חזיר, כגון חתיכה ספק של שומן ספק של חלב, אמר קרא ונשא עונו, מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר – עאכ"ו! איסי בן יהודה אומר: ולא ידע ואשם ונשא עונו – ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר טלה ועלה בידו בשר חזיר, כגון שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן – ונשא עונו, המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר – על אחת כמה וכמה! על דבר זה ידוו הדווים.

מובאים כאן שני מקרים טיפוסיים: חשב לאכול חזיר ועלה בידו טלה, מקרה שמקביל למצב הראשון ברש"י אצלנו (כוונה ללא מעשה). ולאחר מכן מדובר על מי שחשב לאכול טלה ועלה בידו חזיר – מה שמקביל למקרה השני ברש"י (מעשה ללא כוונה). המקרה השני הוא מה שאנחנו מכנים בדרך כלל עבירה בשוגג.

האם באמת העיקר בתורה הוא הכוונה ולא המעשה? וכי אנחנו עונשים אדם על כוונה רעה? הכלל ההלכתי המקובל הוא שאין שום ענישה על כוונות. ענישה היא רק על מעשי עבירה שנעשו בפועל. כשאין כוונה זה גורם מיקל לגבי העונש (במקום עונש יש קרבן), אבל ודאי שהמעשה הוא הדבר שעליו נענשים. עבירה היא עשיית מעשה  ולא כוונה לעשות מעשה. כשאין מעשה עבירה, כל כמה שהכוונה תהיה רעה, היא מהווה לכל היותר עילה לעונש בידי שמים אבל ודאי לא כמחייבת עונש בידי אדם.

אבל במבט נוסף ההיגיון דווקא אומר שהתמונה שמתוארת ברש"י אצלנו היא הנכונה יותר. מדוע זה חשוב האם האדם הצליח לבצע את זממו או לא? וכי אם רוצח כלשהו מכוין נשק ולוחץ על ההדק, אבל מתגלעת תקלה בנשק וניסיון הרצח שלו נכשל, הוא פחות רשע? האם מגיע לו עונש פחות? לכאורה ניסיון לרצח הוא רשעות גמורה, בדיוק כמו רצח שהצליח. העובדה שהרוצח הוא שלומיאל או חסר מזל אינה מפחיתה כי הוא זה מרשעותו.

ואכן, אם תפיסת העונש שלנו היתה מבוססת על הרצון לגמול על רשעות, באמת היינו מצפים שהעונש יינתן על הכוונות ולא על המעשים. אם נדרש מעשה כדי להעניש- אות הוא שלא זוהי תפיסת הענישה ההלכתית. מעניין לציין שברוב מערכות המשפט ניסיון לעבירה הוא פחות חמור מעשיית העבירה בפועל. ניסיון לרצח מחייב עונש פחות חמור מרצח שהצליח. מדוע? נראה שמובלעת כאן תפיסה שרואה את העונש לא כתגמול על רשעות, אלא כסוג של חיטוי וניקוי הטינופת שגרם החטא. לכן כאן נחוץ שהחטא ייעשה בפועל, שכן בלי שמישהו נרצח אין טינופת לנקות. במערכות משפט רגילות יש עונש (אמנם קל יותר) על ניסיון לרצח, אבל בהלכה אין בכלל עונש על ניסיונות. כלומר ההלכה דוגלת בתפיסה טהורה של ענישה כניקוי וטיהור, ולא תגמול.

נכון שאם המעשה נעשה אבל לא היתה כוונה (הוא נעשה בשוגג), הדבר משפיע על האופן בו אנחנו רואים את האדם, וכמובן גם על הענישה. שוגג אינו נענש, על אף שנעשה מעשה העבירה. הסיבה לכך היא שהחובה לנקות ולטהר את החטא אינה מוטלת עליו, שכן הוא לא אשם. אם כן, המעשה הוא תנאי הכרחי אבל לא מספיק כדי להטיל עונש. בנוסף לכך נדרשת גם כוונה. אבל כוונה ללא מעשה לפי ההלכה לא מחייבת מאומה, זאת בניגוד למערכות משפט אחרות.

אם כן, מה לפי ההלכה מעמדו של מי שיש לו כוונה אבל לא עשה את המעשה? כאמור, מדובר ברשע שלומיאל שלא מצליח להפיק את זממו, כמו אותו שחשב לאכול חזיר ועלה בידו טלה. אחד כזה הוא רשע גמור, כפי שראינו למעלה, אבל זהו רשע שלא עשה עבירה. לכן לא מוטל עליו עונש, אבל הוא זקוק לסליחה וכפרה, והכוונה בידי שמים. אין כאן עבירה שכן לא נעשה מעשה, אבל הכוונה הרעה שלו הופכת אותו לאדם רע במובן המוסרי והרוחני, וככזה הוא זקוק לכפרה.

המסקנה מדברינו היא שענישה באה רק על מעשים. ללא עשיית העבירה אין עונש. אמנם המעשה אינו תנאי מספיק לעונש אבל הוא תנאי הכרחי. כדי שנעניש אותו בפועל דרושה גם כוונה, ובלעדיה הוא שוגג שלכל היותר חייב קרבן כדי לכפר על עצמו (אבל לא לנקות את טינופת החטא, כי זו לא נוצרה). אבל השיפוט שלנו לגבי האדם באמת תלוי אך ורק בכוונות, כפי שראינו שאומר ההיגיון הפשוט. נראה שעל כך מדבר רש"י בפרשתנו. אין כאן סתירה לתפיסת ההלכתית שתיארנו שרואה במעשה את העילה הבלעדית לעונש.

עבריין ורשע אינם מילים נרדפות. ייתכן עבריין שאינו רשע (שוגג: מי שחשב לאכול טלה ועלה בידו חזיר) ורשע שאינו עבריין (חשב לאכול חזיר ועלה בידו טלה). עונש דורש גם עבריינות וגם רשעות, אבל כפרה וסליחה נדרשות מכל רשע.

שבת שלום,

מיכי אברהם