ממדבר מתנה – תשס”א

איתא בגמ' מסכת תענית (ה' ע"ב):

ר' נחמן ור' יצחק הוו יתבי בסעודתא. א"ל ר"נ לר"י: לימא מר מילתא. א"ל: הכי אמר ריו"ח אין מסיחין [הסמ"ך במקור. אולי הכוונה גם להיסח הדעת מהסעודה] בשעת הסעודה שמא יקדים קנה לושט ויבוא לידי סכנה [וברש"י שם: …ולפיכך לא אומר לך כלום]. בתר דסעוד אמר לו: הכי אריו"ח: יעקב אבינו לא מת.

א"ל: וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא? א"ל: מקרא אני דורש, שנאמר: "אל תירא עבדי יעקב נאום ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים" (ירמיה ל). מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים.

וכ' מוהר"י 'רבים ראו וכן תמהו': מנין לר"י שזה שיעקב אבינו לא מת הוא מילתא חדתי אצל ר"נ. וביאר מוהר"י דמחמת שלא ידע ר"נ שאין מסיחין בסעודה (שהרי ביקשו לומר דבר תורה בסעודה) ברור שהוא גם לא ידע שיעקב אבינו לא מת. וביאור הדברים כך הוא.

איתא בגמ' פ' השוכר את הפועלין: מותר לשנות מפני דרכי שלום, שהרי הקב"ה שינה מפני דרכי שלום ואמר (כשציטט את דברי שרה) 'ואני זקנתי', ובאמת אמרה שרה 'ואדוני זקן'.

והקשה החזקוני לשי' רש"י שפי' 'ולחם לא הביא' – מכאן שפירסה שרה נידה, וא"כ איך צחקה ואמרה 'אחרי בלותי היתה לי עדנה'? [אם היא פירסה נידה סימן שהיא עוד יכולה ללדת]. ותי' החזקוני שבאמת עיקר תמיהתה היתה על אברהם, כלומר שעל עצמה אמרה שאחרי בלותה היתה לה עדנה (בניחותא ולא בתמיהה), אלא שאברהם זקן ואינו ראוי להוליד. לעומת זאת, הרמב"ן פי' שבאמת תמיהתה היתה גם על עצמה ולא פירסה נידה כלל, ודלא כרש"י.

והנה לשי' רש"י שתמיהתה היתה על אברהם, הקב"ה אכן שינה מפני השלום [שציטט אותה: 'ואני זקנתי', במקום 'ואדוני זקן']. אולם לשי' הרמב"ן ששרה תמהה גם על עצמה, הקב"ה לא שינה כלל [הוא לא ציטט את תמיהתה השנייה על אברהם], וא"כ לא מוכח מכאן שמותר לשנות מפני השלום.

והנה בעל הטורים כ': 'ויאכלו ויאמרו' רמז לאין משיחין בסעודה. אמנם לשי' הרמב"ן י"ל שגם לחם הביא (שהרי שרה לא פירסה נידה], ועל כן אפ"ל ש'ויאמרו' קאי על ברכת המזון. אבל לרש"י (שלא הובא לחם) שפיר מוכרחים לומר ש'ויאמרו' קאי על שיחה לאחר הסעודה, כבעה"ט הנ"ל. עולה מכאן שלשי' רש"י איכא רמז שאין משיחין בשעת הסעודה, ולרמב"ן אין מכאן רמז לזה כלל, ולשי' גם לא מוכח שמותר לשנות מפני השלום.

והנה ידוע דיעקב אבינו לא מת על שלא שינה ואמר לאביו 'אנוכי עשיו בכורך', וזהו אם מותר לשנות מפני השלום ואפי"ה לא שינה שאז ראוי ליטול שכרו. אולם אם אסור לשנות אף מפני השלום הרי אין כל רבותא במה שעשה ואינו ראוי ליטול שכר ולא למות. אלא ודאי מוכח כרש"י שמותר לשנות מפני דרכי שלום.

ובזה א"ש הגמ' תענית הנ"ל. דממה שלא ידע ר"נ שאין מסיחין בסעודה, מוכח שלא למד כרמז של בעה"ט, וזהו מכיון שלמד כשי' הרמב"ן שאברהם הביא לחם, ו'ויאמרו' קאי על ברהמ"ז. ולפי"ז לא מוכח מידי דמותר לשנות מפני דרכי שלום, שהרי לשי' הרמב"ן שרה לא פירסה נידה, ותמיהתה היתה גם על עצמה ולא רק על אברהם, וא"כ הקב"ה לא שינה, וא"כ לא מוכח שאין משנים מפני השלום. ומכאן ידע ר"י שלר"נ הדין שמשנים מפני השלום הוא חידוש. עכ"ד מוהר"י אייבשיץ, ודפח"ח.

למעשה רציתי לעצור כאן. עשינו היכרות עם צורת פרשנות שאינה נהוגה במחוזותינו (שיטת הפלפול). אולם, כיאה לבני ישיבת ירוחם, אי אפשר ללא דיון בשאלה מהותית (רצוי הרת גורל).

על פניו, זהו פלפול מן המניין. מאידך, כמו בכל פלפול טוב (ויש פלפולים שהם ממש מעשי אמנות), עולה כאן השאלה מהו הגבול בין פלפול לפירוש רגיל? לכאורה כל שלב בשיקול הנ"ל של ר' יהונתן הוא תקין וסביר. אמנם הצבת הקושיא הבסיסית (ועוד בלשון 'רבים ראו וכן תמהו'), מנין לר"י שחיי הנצח של יעקב אבינו הם חידוש לר"נ, היא אופיינית לשיטת הפלפול, שכן אין כאן אפי' ריח של קושיא (ועל כן, לולא דמסתפינא הו"א דאפי' מעטים לא תמהו בזה).[1] אלא שהתחלה מתוך קושיא היא רק מתודה. ניתן היה להתחיל ללא קושיא, למשל: "ונראה לבאר את המשך הדברים כך…". חוליה שאולי נראית חלשה בטיעון היא הטענה שלפי הרמב"ן הרמז של בעה"ט אינו מוכרח, ובפרט שישנה כאן הסתמכות על רמז ולא על פרשנות ממש (על אף שפירוש מסוג כזה יכול בקלות להופיע כדרשה גמורה אצל חז"ל, ואז אולי גם אנו היינו אומרים שלשי' הרמב"ן זה אינו מוכרח). לכאורה נראה שבסה"כ יש כאן פירוש נאה ומתקבל, ודומה כי הדיאגנוזה שזהו פלפול אינה מבוססת על קשיים כאלו. אז מדוע זהו פלפול? ואולי הוא לא? ובכלל, האם 'פלפול' הוא כינוי לפירוש לא נכון? נראה שלא, שכן היו גדולים שלמדו ולימדו כך.

מאפיין מרכזי של פרשנות כזו הוא חיבור בין דרשות. בדרך כלל מקובל אצלנו לבחון כל דרשה לגופה, ולא להקשות ממדרש אחד על אחר על מנת לבנות תמונה שלמה ('אין משיבין על הדרוש'). למעשה, בגמ' המצוטטת לעיל מופיעה התייחסות כזו ממש: 'מקרא אני דורש' – אל תבלבל אותי עם עובדות. הדרשן מתנתק משיקולי פרשנות רגילים, ובפרט מהפשט, ומתכנס בתוך דרשתו לבדה.

לפי זה פלפול הוא התייחסות רצינית לכל דרשה (ואפי' לרמז), מתוך הנחה שזהו מארג שלם שיש לבנות אותו באופן קוהרנטי. לא להתעלם מעובדות, לא מהפשט וגם לא מדרשות מקבילות. האם אין זו ההתייחסות הראויה לדברי רבותינו?…

[1] נראה לי שלשונות גוזמא כאלו נועדו ע"י המחבר להורות בדיוק על כך שמדובר כאן בפלפול ולא בפרשנות.