משירי ארץ אהבתי: מבט אסתטי על שיעור מולדת (טור 153)

בס"ד

מוקדש בהוקרה לבעל הניק תמה

בסוף השבוע האחרון נגמר שלב הבתים במונדיאל ברוסיה. שמעתי ברדיו את אחד הכתבים מספר על החוויה המדהימה שהוא עבר. הוא תיאר את מגוון הריחות, הצלילים, הצבעים, הקולות, השפות, המזונות והלבושים, מכל העולם, ואמר שאין חוויה כזאת בשום תחרות ספורט אחרת. לדעתו אחת הסיבות לכך היא שבמונדיאל מדובר על תחרויות לאומיות, בלי שחקני רכש זרים ובלי טכנוקרטיה מקצוענית שמקובלת כיום בליגות ובכל המסגרות הספורטיביות האחרות. כאן מדובר על כישרונות בני עמי שמתמודדים מול כישרונות מעמים אחרים. מאבק של לאומים זה מול זה באופן הכי טהור ומזוקק. יש כאן קצת חזרה לתחרות הספורטיבית שהיתה פעם לפני שהכל נעשה מקצועי, עסקי וממוכן. האהדה במונדיאל לא מבוססת על אמוציות תחרותיות גרידא, אלא על אהבת המולדת והעם שלך ועל הרצון ש"אנחנו" ננצח "אותם".

הסנטימנט הלאומי הוא לכאורה משהו שכבר חלף מן העולם. בכפר הגלובלי שלנו, שבו שחורי עור מסנגל עם שחקנים דרום קוריאנים תחת מאמן צ'יליאני משחקים בליגה הגרמנית נגד שחקנים דרום קוריאנים אחרים תחת מאמן אוזבקי (וכל אלו משתכרים כמו עשירי עולם העסקים), נראה שאין מקום ללאומיות הפרימיטיבית שהכרנו פעם. אבל לתדהמתנו מתברר לנו שוב ושוב שאי שם בתוכנו כל זה עדיין חי תוסס ובועט. הסנטימנט הלאומי קיים ונוכח, ויותר קל להכחיש אותו (ע"ע 'מתי ואיך הומצא העם היהודי?') מאשר להכחיד אותו.

כמי שנהנה מכדורסל יפה (וקצת גם מכדורגל), ואפילו חוטא (בסתר ובלי להודות בזה בפה מלא) בתקווה שישראל (או מכבי) תנצח, החלטתי ללכת הפעם עם התחושה הטבעית במקום לדחות אותה בבוז כרגיל אצלי. סליחה על ההשתפכות והטור החריג, אבל משום מה אני חש עכשיו, ובלי שהדבר יהווה תקדים כמובן, ששווה פעם לגעת בסנטימנט המודחק הזה ובמשמעותו. אני מקווה שאצליח להעביר את התחושות שכן מדובר בהבחנה חמקמקה למדיי. אחרי שהבנתי והפנמתי אותה, הבנתי שיש לה משמעויות פילוסופיות ואנושיות יותר מרחיקות לכת, שלהן אני מתכוין להקדיש את הטור הבא.

שירי ארץ אהבתי

תופעה דומה קורית ביחס של אדם לארצו ולעמו (שני אלו בדרך כלל הולכים יחד). עבדכם הנאמן, ממזר קר מזג, לא יודה לעולם ברגשות כאלו שמתעוררים בו. אבל למרות ניסיונות ההדחקה זה שם. אודה ואבוש, בדרך כלל אני בז לעצמי על העדריות ועל ההידרדרות לרובד הנמוך הזה, אבל במסגרת מצב הרוח העכשווי החלטתי שהפעם בכל זאת שווה להיזקק לעניין ביושר.

אני נזכר בהקשר זה בתופעה ששמתי לב אליה לפני כמה שנים. השירים הכי יפים ועדינים שאני מכיר הם שירי האהבה למולדת. שירי אהבה יש מיליונים, חלקם יפים ומרגשים מאד (אל תגלו לאף אחד) וחלקם פחות. אבל יש משהו בשירי מולדת שהוא הרבה יותר עוצמתי בעדינותו. במקרים רבים הם הרבה יותר עמוקים ונוגעים משירי האהבה הרומנטית. חשבו לדוגמה על משירי ארץ אהבתי של לאה גולדברג או סתיו יהודי בארץ אבותיי של חלפי (שנכתבו על ליטא כידוע, ראה כאן). כך גם עוד לא תמו כל פלאייך של רמי קליינשטיין, שיעור מולדת של עלי מוהר, אומרים ישנה ארץ של טשרניחובסקי, ועוד ועוד. זהו כמובן רק מדגם מקרי, אבל די בו כדי להבחין במשהו מאד עדין ועמוק בשירים הללו, לתחושתי זה הרבה יותר ממה שרואים בשירי אהבה לבני ובנות זוג או ברומנסות על אהבות נכזבות ולא ממומשות למיניהן שאולי שוברות את הלב אבל באופן אחר לגמרי.

הסנטימנט הזה למולדת מזכיר לי את התחושות שתיארתי למעלה במונדיאל. יש לנו סנטימנט עמוק לארץ ולמדינה ולעם שלנו, שלעתים מופיע בעזות ובסערה (ואז מכנים זאת פשיזם), אבל רצוני לטעון שבשני ההקשרים יש תחושה שדווקא ההופעות המינוריות שלו עמוקות יותר.

הקשר לארץ: לאומנות ולאומיות

רבים כיום עושים הבחנה בין לאומנות ולאומיות. לאומיות היא קשר ללאום וגם למולדת, אבל לא קשר עז, פרוע וקיצוני. הוא פשוט שם, וזהו. ללאומנות יש ביטויים קיצוניים, שוביניסטיים ועזי מבע וביטוי, שנתפסים כיום כמגונים. השמאל מאשים את הימין בלאומנות במקום לאומיות, ואילו הלאומיים מהימין ("המחנה הלאומי") נוהגים להאשים את אנשי השמאל בכך שזו הבחנת שווא שמחפה על היעדר רגש לאומי וקשר אמתי לארץ. הדיבורים משמאל על הקשר לארץ, לתנ"ך, לעם ישראל ולהיסטוריה שלו, נתפסים אצל אנשי הימין כביטויים מהשפה ולחוץ.

אבל לדעתי יש כאן ערבוב בין שני סוגי שמאל. יש שמאל פוסט ציוני או אנטי ציוני שאין לו זיקה ממשית לארץ ולעם (השמאל ששכח מה זה להיות יהודים). אבל יש חלק אחר בשמאל שהוא דווקא מאד שורשי (ששורשיו בתנועת העבודה ההיסטורית, לא בהכרח בביטויה המפלגתי העגום כיום). סופרים ואנשי רוח כמו מאיר שליו מבטאים קשר עמוק מאד לארץ, לקרקע וגם לעם ולהיסטוריה שלו. בעיניי יש משהו מאד עמוק בקשר של השמאל הציוני לארץ, אולי הרבה יותר מאשר בימין (סליחה על ההכללה שכמובן אינה מדויקת). אהבת הארץ, ההיסטוריה והקשר לתנ"ך אצל מאיר שליו (אני משתמש בו כמשל) יש בהם משהו עמוק ואותנטי, למרות ואולי דווקא בגלל שהוא לא מביע זאת בצורה חריפה ובומבסטית עם הצהרות פומפוזיות כמו שנהוג מצד ימין. השמאל הציוני גם לא פועל תמיד מתוך הקשרים הללו (לארץ ולתנ"ך). הוא אפילו מוכן לוותר על כמה מהם (כמו הקשר לארץ) למען שלום ומשיקולי ביטחון פרגמטיים, או לפעמים אפילו בגלל התחשבות באחר שלהבנתו יש לו גם רגשות כאלה. זו הסיבה שהוא מואשם בכך שאין אצלו באמת קשרים כאלה. שזהו מס שפתיים.

אצל הלאומן הקשר לארץ הוא רגש עז שמתורגם לאינטרס שאינו בר ויתור. מבחינתו יש חובת מימוש בפועל של הקשר הזה, אחרת זה מס שפתיים שמאלני.[1] לכאורה יש כאן רגש עמוק יותר, אבל בעיניי יש בזה דווקא משהו רדוד ושטחי. לדידו הקשר הזה חייב להיות ממומש אחרת הוא לא קיים. הישארותו בתוך הנפש פנימה מאיינת אותו, או בעצם מגלה שמעולם לא היה קיים. שזה לא אמתי. צריך למשש אותו בפועל כדי לוודא שהוא שם ושהוא קיים.

מי שמדבר באופן פומפוזי ואובססיבי על משהו, במקרים רבים הדבר מעיד על רפיפות הקשר שלו לאותו דבר. הימין הפומפוזי (החילוני) כמעט לא הקים יישובים בארץ, שלא כמו השמאל הציוני. הוא בעיקר נואם, מדבר ומצהיר, אבל במקרים רבים תחושתי היא שזה מהשפה ולחוץ. זה לא משהו טבעי אצלו, אלא אידיאולוגיה שדורשת ליבוי ותדלוק כל הזמן שלא תכבה.[2] כמאמר רבותינו (שם, שם) מי שמדבר לא עושה, ולהיפך.[3]

אהבה ותאווה

במאמרי על הרגשות הבחנתי בין אהבה לתאווה. לא בכדי קשה לנו מאד להבחין בין שני הרגשות הללו. בעקבות דון יהודה אברבנאל והפילוסוף הספרדי חוסה אורטגה אי גאסט, הסברתי שם שבשני המקרים יש אצלי רצון להתחבר עם מושא הרגש שלי, אבל כיוון התנועה בשני המקרים הוא הפוך. התאווה היא צנטריפטלית, כלומר מכוונת אליי. הרצון לחיבור הוא רק אם הקשר עם מושא התאווה ימומש כך שהוא ישתייך לי ויגיע ממקומו אי שם אליי ולשליטתי. אני צריך להשיג אותו. לעומת זאת, באהבה יש מוכנות להישאר רחוק, כל עוד הדבר נחוץ למושא האהבה (כאותו פירוש ידוע על הפסוק "ויהי בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה").[4] הכיוון של האהבה הוא צנטריפוגלי (ממני אליו). דיברתי שם על כך שעל אהבה ניתן לשלוט כי יסודה בתנועה שכלית והרגש הוא תוצר שלה. לכן גם ניתן לצוות עליה ולקבוע חובה הלכתית על רגש זה. בעוד שתאווה מתחילה מהרגש והיצר ונותנת לו להוביל אותנו, ולכן אין מקום לציוויים על רגשות כאלה ולחובה לחוש בהם. רגש כזה הוא פשוט עובדה ולא משהו בעל ערך, להבדיל מרגש כמו אהבה (אפלטונית).

במונחי הדיון שלנו כאן אוסיף כעת ואומר שאחת ההשלכות של ההבחנה הזאת היא שאהבה לא חייבת להיות ממומשת. עצם קיומו של הקשר הוא העיקר ומימושו הוא יחסית שולי, בעוד תאווה חייבת להתממש. עד שזה לא קורה ולא משתלט על מושא אהבתי אני לא נרגע.

בחזרה לאהבת מולדת

אצל איש השמאל הציוני יש משהו טבעי בקשר הזה. יש קשר מעצם העובדה שהארץ וההיסטוריה היא חלק ממנו. זה לא בגלל שיש מצווה כי הוא לא מחויב למצוות. זה פשוט בגלל שהדבר הוא חלק ממנו ומההיסטוריה שלו ושל עמו. זה לא חייב להתממש ובוודאי לא כשזה נעשה על חשבון אחרים. בימין הלאומי (הלאומני?) יש חובת מימוש, אחרת לדידם מדובר בסיסמאות מהשפה ולחוץ. אבל זה גופא מוכיח שבעצם מדובר כאן באידיאולוגיה, סיסמא או הצהרה, ולא במשהו שזורם בוורידים.

ייתכן שזהו חלק מתחושת השטחיות שיש בשירים על קשר בין בני זוג. שם  בדרך כלל אין די בכך שהקשר הזה פשוט קיים, אלא יש שאיפה רומנטית (לעתים נכזבת, ואז זו טרגדיה) לממש אותו. חסרה שם העדינות שמשלימה עם האבדן וחוסר המימוש, זו שקיימת בשירי המולדת. הקשר למולדת מאפשר חוסר מימוש. אפשר להיות קשור למולדת שאינה בשליטתי. הגעגוע מבטא את הקשר. באהבה רומנטית זה הרבה פחות מתקבל, ולכן היא דווקא נראית לי פחות עמוקה.

אני בטוח שתהיינה כאן ביקורות על מה שאני כותב, וכמובן קשה מאד להוכיח את הדבר, ועדיין יש לי תחושה מאד חזקה שזה נכון. חשוב לי לציין שאין בדבריי משום הבעת עמדה כלשהי לגבי שאלת המימוש והצדקתו כשהוא בא על חשבון אחרים. אני רק מתאר כאן את שתי התופעות זו מול זו.

ניסוח ראשון: ויתור על המימוש

בהסתכלות שתיארתי עד עכשיו, אם הקשר שלי לארץ בא על חשבון אחרים אני כבעל רגש לאומי טבעי מוכן לוותר עליו, שכן מבחינתי אין חובת מימוש. אני יכול לחיות בארץ ישראל ולשיר שירים לארץ אהבתי בליטא. זה בסדר גמור, והקשר שלנו גם כך הוא מלא ועמוק. כך גם הקשר להיסטוריה של העם שלי, שהוא בהגדרה לא בר מימוש, שהרי האישים והנופים ההיסטוריים כבר חלפו ואינם. אבל הם נמצאים בתוכי וזהו מימושם. הוא הדין לקשר לארץ המולדת. הקשר הזה הוא חלק ממני ולא בהכרח צריך לבוא לידי ביטוי חיצוני.

ניסוח שני: המימוש הורס

אבל דומני שיש כאן משהו עוד יותר עמוק. המימוש של הקשר בכל מחיר, גם על חשבון אחרים, לעתים פוגע בקשר עצמו. אני לא מוכן שהקשר הזה יפגע במישהו, אחרת הקשר עצמו הופך להיות אינטרס ולא משהו שנמצא עמוק בתוכי (באופן שלא תלוי בהתממשות בפועל). המימוש בכל מחיר הוא בעצם תאוות מולדת במקום אהבת מולדת. הקשר למולדת הוא נים מנימי נפשי, ואני יכול לחיות אותו ולשורר עליו גם אם בפועל אני לא שליט יחיד ואולי לא שליט בכלל על הארץ הזאת. להיפך, דווקא במצב כזה ברור לי שהקשר הוא אמתי ופנימי, שכן הקשר הזה הוא בבחינת אהבה ולא תאווה (שמטבעה דורשת התממשות). כאמור, גם כשמדובר בליטא מכורתי (הרוחנית) שאין לי שום שליטה וקשר אליה בפועל, עדיין יש משהו מאד עמוק בתוכי שקשור לשם ונבנה משם.

לפי הניסוח הזה, הרצון לממש זאת בפועל בכל מחיר ובלי לשים לב לאחרים לא רק שנדחה בפני ערכים אחרים, אלא שמימוש של רצון כזה בעצם פוגע בקשר עצמו. הוא מראה שהקשר אינו אמתי ולכן כה חשוב לי לבחון אותו ולממש אותו. אני חייב לראות אם הוא אמתי ואם הוא באמת שם. אם הקשר הזה דורש ממני את המימוש בכל מחיר יש בו משהו חיצוני ולא עמוק. אם אני שלם עם עצמי ומי שאני, אין לי צורך להגדיר את עצמי על חשבון הזולת ודרכו. לא בכדי יש משהו נשגב וטהור יותר באהבה לא ממומשת (כמו אהבת מולדת לליטא), ואין פלא שדווקא עליה נכתבים השירים המינוריים אבל בעלי העוצמה האסתטית החזקה יותר. בגלל חוסר המימוש יש בה משהו שלם ואפלטוני יותר.

דוגמה: פיקוח נפש דוחה שבת

ניתן להביא דוגמה מושאלת להבדל בין שני הניסוחים מסוגיית פיקוח נפש ושבת. הגמרא במסכת יומא (פה ע"ב) דנה מניין לומדים שפיקוח נפש דוחה שבת. מובאים שם שני נימוקים שנותרים למסקנה להלכה:

1. ר"ש בן מנסיא שסובר "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה".
2. שמואל שדורש " 'וחי בהם' – ולא שימות בהם".

לכאורה מדובר בשני נימוקים סותרים. נראה שהראשון שבהם רואה בחיים אמצעי לקיום מצוות. לר"ש בן מנסיא הערך של חיי אדם כשלעצמו לא מצדיק חילול שבת, אלא מפני שהוא מאפשר שמירת הרבה שבתות אחרות. לעומת זאת, הנימוק של שמואל מבוסס על טיעון הפוך לגמרי: אם קיום המצוות דורש אבדן של חיים לא צריך לקיים מצוות. נראה שלשיטתו לחיים יש ערך יסודי יותר מאשר לקיום המצוות.

מדובר בשני נימוקים סותרים ולא רק שונים, וזה עצמו מעורר קושי. בפוסקים מובאים שני הנימוקים הללו גם יחד להלכה. יש נפ"מ ביניהם (הצלת חיי שעה, הצלת מי שלא שומר ולכן כנראה גם לא ישמור שבתות, הצלת עובר שערך חייו אינו מלא עדיין ועוד). אבל אם אכן אלו שני נימוקים סותרים איך אפשר להתבסס על שניהם יחד באותה שיטה?

ניתן להסביר שגם הנימוק של ר"ש בן מנסיא לא באמת מבסס את ערך החיים על שמירת מצוות. כך הסברתי בכמה מקומות (ראה למשל בשיעורי האודיו על מוסר והלכה בדיון על קונפליקטים מוסריים ועוד), אבל כאן אציע כיוון אחר שחשבתי עליו כעת, שהוא בעצם כיוון ממש הפוך. לפי הצעה זו, שני החכמים מציעים כיוון דומה. ר"ש בו מנסיא לא בהכרח אומר שהחיים הם אמצעי לשמירת מצוות. ואולי גם המצוות אינן אמצעי לחיים (כפי שמשתמע מדברי שמואל). ייתכן שטענתו של ר"ש בן מנסיא היא שערך החיים וגם ערך המצוות הם ערכים ברורים וטבעיים ולא נכון לשאוף לממש אותם בכל מחיר. גם אם זה לא מתממש בפועל, אין זה פוגע בעוצמת המחויבות שלנו אליהם. האיזון דווקא מצביע על טבעיותו ובריאותו של הקשר שלנו לחיים ולמצוות כאחד. זה מה ששמואל אומר ביחס לערך המצוות. המחויבות הטוטלית למצוות בלי להתחשב בערך החיים פוגעת במחויבות למצוות. היא מעידה שהן לא חלק מחיי אלא משהו חיצוני. איזו אידיאולוגיה מחייבת. התייחסות טבעית אליהן מביאה לפשרות כשהם מתנגשות עם החיים.

ר"ש בן מנסיא אומר שחיים בלי קשר למצוות אינם חיים (ערך החיים נובע ממותר האדם מן הבהמה), אבל גם מצוות שפוגעות בחיים אינן שוות. ראיית כל אחד מהם כבלעדי וטוטלי הופכת אותו להצהרה במקום ערך טבעי ומופנם. החיוב "לחיות בהם" אומר שני דברים: לא נכון שיש ערך סתם לחיות. יש ערך לחיים כשהם באים עם קיום מצוות, ובו בזמן צודק גם שמואל שלא נכון למות למענן. המצוות הן חלק מהחיים שלנו, וזה לא מפחית מחשיבותן. ההצהרה כאילו שזה דוחה הכל מצביעה על כך שמבחינתנו זה לא טבעי ולא אמתי. בחיים אין שום דבר טוטלי. החיים הם סוג של זרימה נמשכת ופרגמטית, בלי לבדוק כל הזמן מה מתאים או לא מתאים לאידיאולוגיה. פונדמנטליזם בלתי מתפשר הוא משהו חיצוני לנו ויחסנו אליו נקבע על ידי הצהרות אידיאולוגיות.

ר"ש בן מנסיא אומר שגם אם נדרש לשלם על החיים במטבע של חילול שבת אחת, לא נורא. זה חלק מהחיים המורכבים שלנו. חיים בלי קונפליקטים אינם אמתיים. אם שמירת החיים לא מאפשרת לי לקיים את מלוא המצוות, כלומר דורשת ממני לחלל שבת אחת, לא נורא. כל עוד עקרונית אני חי כדי לקיים מצוות (שבתות אחרות, והרבה), גם אם זה לא מתממש בפועל, הקשר הזה קיים ונותן משמעות לחיים. עדיין שווה לחלל שבת בשבילם. זה דווקא מצביע על עומק הקשר למצוות. הן חלק ממני ולכן גם הן יוותרו קצת בשביל החיים.

כמו ביחס למצוות, כך גם ביחס לחיים. הצורך לממש את ערך החיים בכל מחיר גם הוא פוגע בערך החיים עצמו. חילול שבת אחת זה בהחלט שווה, אבל רק בגלל שלאחר מכן תהיה שמירת שבתות הרבה. יתר על כן, יש דברים אחרים שעבורם כן אמסור את החיים (שלוש עבירות החמורות). גם כאן לא בהכרח בגלל שהן עדיפות על החיים, אלא אולי מפני שאם אעדיף את החיים בכל מקרה ומצב, למרות שעקרונית ומהותית החיים הם אכן ערך עליון, פגעתי בזאת בערכם. חיים כאלה אינם טבעיים אלא הצהרה, ולכן יחסנו אליהם אינו בעל עומק טבעי של ממש.[5]

הדבר משול למה שטענתי לגבי אהבת המולדת. ראיית האהבה הזאת כמשהו שחייב מימוש בכל מצב ובכל מחיר הופך את זה לאידיאה ריקה, חיצונית ולא טבעית. לכן אני נמצא במרכז ולא מושא האהבה. החיים הם תמיד מורכבים, ולכן די לי בכך שהאהבה הזאת קיימת בתוכי גם אם אינה ממומשת. אהבת המולדת אמורה להיות חלק מחיי ולא הצהרה פומפוזית, וכל חלק מהחיים הוא משהו שיש לו מידה וסייג, מחיר, מגבלות וכדומה. מי שפועל אוטומטית על בסיס חישוב מכוח הצהרות יכול להגיע להחלטות קיצוניות וגורפות. אבל אדם שאלו הם חייו הטבעיים יקבל החלטות מתונות יותר. לענייננו, הוא יהיה איש שמאל פרגמטי.[6]

ר"ש בן מנסיא אומר לנו: "חלל עליו שבת אחת", אל תדאג, מכוח זה עוד "יישמרו שבתות הרבה". כשיהיה לנו הסכם שלום עם החיים ועם המצוות הקונפליקט המעשי ייפתר, או אז נוכל לממש הכל בטהרתו ובמלואו. בינתיים נתפשר עם המציאות. לפי הצעה זו, ר"ש הוא שמאלן פשרן כזה. הוא לא מוכן להיכנס להכרעה מוחלטת לגבי עדיפות החיים או המצוות.

בחזרה לאוהדי הכדורגל ושירי ארץ ישראל

שירי האהבה העדינים לארץ משקפים אהבה ולא תאווה. זה בדיוק יופיים וזו עוצמתם. הם מינוריים ונוגים משהו, אבל לא ממש עצובים ולא מביעים רגשות סוערים. לעומת זאת, שירי האהבה הזוגיים תמיד עומדים מול המימוש או אי המימוש. זו לא עמידה מנגד שמביעה רגש, אלא תסכול ואכזבה מאי התממשות. הטרגדיה שבאי ההתממשות יכולה להתפרש גם כתאווה. לכן הם אולי חזקים, מרגשים ועוצמתיים יותר, אבל זו גם חולשתם. לעומת זאת, האהבה למולדת פשוט נמצאת שם. זה טבעי וברור ודווקא בגלל זה אין שום צורך לממש את זה כדי להוכיח זאת. מי שזקוק למימוש בפועל הוא רק מי שלא בטוח בקשר הזה וחייב למשש ולממש אותו כדי לוודא שהוא אכן קיים.

מסופר על הרבי מקוצק שפעם בא אליו מישהו ושאל אותו מדוע למרות שהוא בורח מהכבוד, הלה לא מציית לחז"ל, כלומר לא רודף אחריו. הקוצקר ענה לו "זה מפני שבזמן הבריחה ממנו אתה מסתכל אחורה" (כדי לוודא שהוא מגיע). מי שבורח מהכבוד מראה שיש לו יחס אליו. מי שבאמת אדיש לכבוד לא בורח ממנו אלא פשוט לא מתייחס אליו. זהו יחס טבעי לצניעות ולא מילוי חובה דתית או מוסרית להיות צנוע.

במונדיאל יש ביטוי לרגשות לאומיים ולאהבה של אדם למולדתו ועמו. לעתים זה הופך לחוליגניזם (נוסח חלק מהאוהדים הבריטיים), ואז האהבה מפסיקה להיות טבעית והופכת לתאווה. היא חייבת להתממש, ובכך באה לידי ביטוי הרפיפות שלה. אוהד שלא מוכן להשלים עם חולשות וכישלונות של בני עמו הוא חוליגן. אוהד כזה לא באמת אוהב אותם אלא על תנאי שינצחו. הביטויים העזים משקפים רדידות של הקשר לעם ולארץ. יחס עמוק מוכן לחיות עם אילוצי החיים שמביאים לאי מימוש. אהבה עמוקה אינה ניתנת על תנאי.

היו במונדיאל רגעים ממש נוגעים ללב של אוהדים מאוכזבים שמזילים דמעות על הפסד של הנבחרת שלהם. בדרך כלל זה מצחיק אותי ונראה לי ממש ילדותי, אבל במסגרת המבט שאימצתי כעת אני פתאום רואה בזה גם משהו יפה ונוגע ללב. זה מאכזב אותם אבל הם חיים עם זה. כשזה לא מתממש ולא קורה, לא משתוללים אלא מתאכזבים ובוכים ומחכים שבעתיד יהיה אולי טוב יותר. החיים מסובכים וצריך לקוות שהעסק ישתפר בעתיד (יהיה הסכם שלום שיפתור את הסכסוך ואז החיים יהיו נהדרים). הקשר בא לידי ביטוי ברצון לנצח ולא בניצחון בפועל.

הבחנה בין המישור הרגשי למישור ההתנהגותי

חשוב להבהיר שהדיון שלי כאן הוא בחוליגניזם הנפשי ולא במעשים חוליגניים. התפרעויות ואלימות הם דברים רעים. אבל כאן ענייננו רק בתחושות ובמצב הנפשי של החוליגן, כלומר בסערה הנפשית שמלווה את האהבה או התאווה שלו. אני מדבר על אדם שנסער ומתערער מהפסד במשחק, ולא בהכרח על מי שהדבר מביא אותו להתפרע ולהיות אלים. מול זה אני מעמיד את האיפוק והעדינות הנפשיים והרגשיים ולא את המתינות המעשית. ההשוואה בין שני הטיפוסים נעשית כאן במישור הנפשי-רגשי ולא במישור של המעשים.

בין מבט אתי לאסתטי

בניגוד למה שאולי משתמע מדבריי כאן, איני חושב שיש ערך בסוג כזה של רגש, או ברגש בכלל, שהרי רגשות הם מה שהם. מי שמכיר את הנכתב באתר הזה, כבר יודע שאיני נוטה לראות ערך כלשהו ברגשות, אלא רק בהכרעות ומעשים שנעשים על פיהם. גם התיאור שהצעתי כאן לגבי עומק הרגש וטבעיותו אינו בהכרח שיפוטי. לא באתי לטעון שצריך להיות שמאל ציוני או שלא צריך להיות לאומן. בבסיסם אלו הם שני סוגי רגשות או מצבים נפשיים, והם לא בהכרח מבטאים ערכים או אידיאולוגיה. לכן אני לא שופט אותם כאן אלא רק מציג אותם זה מול זה. אני גם לא בא כאן לומר שצריך להיות אוהד מונדיאל מתון ולא חוליגן (במישור הנפשי כמובן). פשוט הצבתי את שתי הדמויות הללו זו מול זו כתיאור טיפולוגי לבחינת הקוראים.

בטור 140 הזכרתי את משנתו האקזיסטנציאליסטית של הפילוסוף הדני סרן קירקגור שמבחין בין שלושה מישורי דיון ושלבים בהתפתחות האנושית: האסתטי, האתי והדתי. לשיטתו אלו שלושה שלבים שעובר האדם הדתי בהתפתחותו עד למצב של מאמין בשל.

• השלב האסתטי הוא החיים הטבעיים, בימי הנעורים זרימת החיים לוקחת אותנו לאן שלוקחת. זהו שלב דיוניסי ונהנתני, שבו אין לנו רפלקסיות ואנחנו לא בוחנים את עצמנו ואת מעשינו יותר מדיי, אלא פשוט זורמים. האמנות מעצם מהותה שייכת למישור הזה. כשאתה עומד מול יצירת אמנות אינך שואל האם היא מוסרית או לא, וגם לא מה היא מלמדת אותי במישור ההגיוני והפילוסופי. אתה בעיקר שואל מה היא עושה לי ומה היא מעוררת בי (הקתרזיס). שיפוט אסתטי גם הוא שיפוט, אבל במישור אחר מהשיפוט האתי. גם כאן יכולות להתעורר סערות רגש או משהו עדין ועמוק יותר. אמנות גבוהה מעוררת רגשות עדינים יותר. משהו סוער מדיי הוא בדרך כלל שטחי ורדוד. ברוב המקרים זוהי פרובוקציה ולא אמנות.
• השלב האתי הוא תוצאה של התגברות של שיקול הדעת על הוויטאליות האסתטית ועל זרימת החיים והמשתה הדיוניסי המתמיד. זה משהו שקול וקר יותר שכרוך בהתגברות. שיקול דעת והכרעות אתיות והגיוניות מתגברים על כיווני הזרימה הטבעית שמפעילים עליי החיים. זה שלב מבוגר ובשל יותר, אבל גם הוא לא סופי.
• הרובד הדתי הוא שלב שלישי שבו האדם מתבגר ומגיע למצבו הסופי, הבשל. כאן עוברים את שני השלבים הקודמים (ומגיעים לחיים בפרדוקס), אבל שלב זה לא נוגע לענייננו כאן.

במינוח הזה ניתן לומר שיש לבחון את הטור הזה במישור האסתטי ולא בזה האתי. יש משהו אסתטי וטבעי (ויטאלי) יותר באוהד המתון, בשירי המולדת השקטים והנוגים, או ביחסו של איש השמאל הציוני למולדתו. זאת מול סערות הנפש של החוליגן ואיש הרומנסות העזות, או של איש הימין הלאומני. זו שאלה של עומק ורדידות ולא של אתי וערכי יותר או פחות. אני מעמיד כאן את שתי הדמויות האנושיות הללו זו מול זו לבחינה אסתטית ולא אתית. בעצם זוהי סוג של תצוגה במוזיאון הטיפולוגי. שתי הדמויות האנושיות הללו מוצגות כאן לעינינו והן אמורות לעורר בנו תחושות שונות, כמו יצירת אמנות ולא כמו דילמה אתית. אני לא שואל מי מהן טובה יותר או רעה יותר, אלא מי מהן היא בבחינת אמנות גבוהה יותר ומי נמוכה יותר. הדבר תלוי אם זה מעורר בנו משהו עדין, או שמדובר בפרובוקציה סוערת.

טוב, אז בכל זאת יצאתי מכל זה בשלום. כל התשפוכת הסנטימנטלית הזאת שייכת רק למישור האסתטי הנמוך והירוד, טפו, ולא חס ושלום למישור האתי הגבוה. אפשר לדון באיוולת האזוטרית הזאת (כדברי תמה הנ"ל בהקדשתי למעלה) כל עוד נזהרים שלא יתערבבו זה בזה ר"ל, ושלא יכניס הרגש את ראשו בין  הרים גדולים שירוצו את גולגלתו (ראה יבמות טו ע"ב).

ואולי בכל זאת יש כאן משהו שנוגע גם למישור האתי? האם יש ערך אנושי כלשהו באסתטיקה הזאת? על כך בטור המשך.

[1] רציתי לכתוב "סמולני" ומחקתי. אני מתעב את הביטוי השמאלני המתנשא זה.

[2] בימין הדתי, המתנחלי, יש בעשרות השנים האחרונות הקמת יישובים, אבל נדמה לי שזהו המשך דרכה של תנועת העבודה תוך רתימתה למימוש הציווי הדתי (מה שלא קיים בימין החילוני). הימין החילוני נותן לכל היותר גיבוי רופף בדיעבד לעגלת ההתנחלות הדוהרת. מבחינתם אלו הצהרות ולא טבע. זה לא זורם להם בדם. אריק שרון, יוצא תנועת העבודה, הוא כמעט איש הימין החילוני היחיד שעשה משהו בעניין (עד שהחליט לחזור לשורשיו).

[3] וכמאמרם ז"ל: When you have to shoot, shoot, don't talk (שם, שם).

[4] ראה בעניין זה את ההשוואה של סוזוקי בין הסתכלות מזרחית ומערבית על יופי של פרח שמובאת בטור 115.

[5] לעומת זאת, לפי שמואל ג החמורות דוחות את ערך החיים בגלל חשיבותן. מדובר על דחייה ולא על שיקול של ערך החיים עצמם כמו שהצעתי לפי ר"ש בן מנסיא.

[6] אין להבין מכאן שבכוונתי לצדד כאן בשמאל הפוליטי. מדובר בתיאור של טיפוסים. ראה בסוף הטור.