על טקסט ומשמעותו: המשך לטורים הקודמים (טור 106)

בס"ד

בשני הפוסטים הקודמים ביקרתי חלק מלימודי החסידות הנפוצים כל כך בשנים האחרונות. בין היתר טענתי שבמקרים לא מעטים מדובר במושגים ואמירות חסרי משמעות ופשר ברור. מדבריי, ועוד יותר מהדיון שהתפתח בטוקבקים, עלתה שאלת משמעותם של טקסטים, עד כמה היא חד משמעית ומתוך כך עד כמה ניתן לדבר על חוסר משמעות שלהם.

חשיבות הדברים חורגת הרבה מעבר לדיון על חסידות. בעיניי תופעת לימוד החסידות החדשה היא חלק מתופעת הניו אייג' הפוסטמודרני, ואחת הבעיות המרכזיות בתופעות הללו היא היעדר פשר ומשמעות, שמתכסים באיצטלה של עומק, יצירתיות ומורכבות (ולכן מי שמתנגד – הליטווק המצוי – מצטייר כשמרן מאובן ומיושן). לכן היה חשוב לי להבהיר יותר את הדברים.

בפוסט הזה ארכז לתועלת הקוראים את ההתייחסויות המשמעותיות בטוקבקים שנגעו בשאלה הכללית של משמעותם של טקסטים. אני חושב שעיקרי הדברים הוסברו בתגובותיי (פירוט נוסף יהיה בגדר חיבורי עיוני שלם) ויש עוד בדיונים שאחרי הטורים הקודמים, ולכן לא אוסיף כאן הרבה מעבר להבאת הקטעים שבחרתי. בסוף אסכם וקצת אעיר.

מריו היטיב מכולם לנסח את הקושי היסודי, והוא כותב כך:

ועל כך עניתי לו:

בשורה התחתונה הטיעון שלך מוביל למסקנה שאי אפשר לבקר שום טענה או מושג על חוסר משמעות. הרי לעולם נוצר משהו אצל השומע ששומע אותם, וממילא יש להם תוכן ומשמעות. זו הגדרה רחבה ולא קונסטרוקטיבית של משמעות של מושגים וטענות. היא לא מעמידה אותם למבחן של חשיבה ביקורתית, ולכן בעצם מרוקנת אותם מתוכן משמעותי.

אני טוען שאולי אין גבול חד, אבל בכל זאת יש שני צדדים לגבול. כשומע וקורא שלי אתה ודאי מודע לפרדוקס הערימה שמראה שגם כשהגבול הוא אפור עדיין ייתכן שמשני צדדיו יש שני צדדים מובחנים (שחור ולבן).

טענתי היא שגם אם מסתובב משהו במוחם של השומעים הוא לא מוגדר היטב, ו/או משהו סובייקטיבי שלא קשור בהכרח לתוכן קוגניטיבי שאליו התכוין המורה/הכותב. אני מניח שבמצבים כאלה גם אין קשר גדול בין מה שנוצר במוחו של ראובן למה שנוצר אצל שמעון, וכמובן לא למה שהיה במוחו של המורה/כותב. הם קיבלו מהקריאה/שמיעה השראה ונוצר אצל כל אחד מהם בראש משהו, ובדיוק בגלל זה הקדמתי בדבריי את הגדרת המושג לימוד.

הרי גם מי שקרא את מאמרו בן האלמוות של אלאן סוקל (ע”ע בויקיפדיה) ודאי חשב על משהו בעת הקריאה. האם זה סותר את העובדה שהמאמר אינו אלא גיבוב של נונסנס (כפי שהעיד מחברו)?! גם את זה לא היית מרשה לעצמך לבקר כי אין גבול חד? היית מקבל את המאמר לפרסום? זהו הכשל הפוסטמודרני שמסיק מכך שהגבול לא חד את המסקנה שאין גבול (או שהכל סובייקטיבי). ולא היא.

גם בשעת שינה, ראיית נוף, או קריאת שיר עובר משהו בתודעתי ובמחשבתי. האם זה אומר שמישהו מלמד אותי כאן משהו? רק במובן מאד רחב ולא קונסטרוקטיבי. אכן גם במצבים כאלה לפעמים נוצרות בתוכי תובנות, אבל אני לא לומד אותן ואף אחד לא מלמד אותי אותן. מעבר לזה, התובנות הללו אינן משמעויותיו של החלום, הנוף, או השיר. זה לא אומר שיש לשלושת אלו פשר, ובוודאי לא שזהו הפשר (אלא במובן מאד רחב ולא קונסטרוקטיבי). בה במידה, גם אם אומר לך את שלשת המילים: בלה בלה בלה, ייתכן שיעבור במוחך משהו. אולי אפילו תגיע לתובנה מבריקה חדשה. האם זה אומר שלימדתי אותך משהו? האם זה אומר שהמשהו הזה הוא משמעותו של הצירוף “בלה בלה בלה”? רק במובן מאד רחב ולכן ריק ולא קונסטרוקטיבי. כשתאמר למישהו אמירה סתירתית לוגית עדיין יהיה בראשו משהו. האם בגלל זה לא ניתן לבקר סתירה לוגית כמשהו ריק!?

טענתי היא שלימוד והעברת תוכן בלימוד צריכים להיות כפופים לקשר כלשהו בין משמעותו המקורית של הטקסט (ששוקעה בו על ידי הכותב/מחבר) לבין מה שנוצר אצל הקורא. לא קשר סיבתי (שזה קורה בגלל זה) אלא קשר תוכני (שזה קורה עקב הבנתו של זה).

ודוק היטב.

על כך ענה מריו בדברים הבאים:

ועניתי לו:

אוסיף כאן עוד קטע מהערה חשובה שעלה לאתר בטוקבק של ידידי נדב שנרב:

ועל כך עניתי:

בשורה התחתונה ברור שקשה כאן להגדיר את הדברים עד הסוף, ועדיין אני לא מקבל את הטענות שבגלל זה שוללות אפריורי כל אפשרות לביקורת. טענתי היא שבמקרים רבים אין למושגים ולטענות בתורות הללו פשר. לפעמים מדובר ממש בסתירה. במקרים אחרים שיש פשר הוא טריביאלי. ואפילו אם אינו טריביאלי הוא לא בהכרח חסידי (ראה על כך בטור הקודם).

המסקנה היא שכדי להראות שיש פשר שנלמד מטקסט כלשהו צריך להנהיר את המושגים (לאו דווקא הגדרה ברמה פורמלית), להבהיר את טענותיו (רצוי גם להציג אנטי תזה), לבחון מה הראיות שמובאות להן (ממקורות ומההיגיון), ולראות מה הן חידשו לנו (מה היינו חושבים מעיקרא, ומה שינה את דעתנו אם בכלל). לא די בהצבעה על כך שיש רבים שלומדים את הטקסט הזה ומוצאים בו פשר. זו לכל היותר יכולה להיות מוטיבציה לחיפוש משמעותי יותר, אבל בשורה התחתונה העמדה כלפי הטקסט צריכה להיקבע לפי מה שהחיפוש הזה מעלה.

אגב, בניגוד לדברי מריו אני לא מזהה בין סתירה לוגית לבין עמימות. מה שאני טוען הוא שגם מונח או טענה עמומה הם חסרי פשר ממשי ולכן אין טעם ללמוד אותם (אלא אולי לקרוא ולמסור את עצמי לטיפולם. בלשון חסידית: להיות כלי עבורם). הם לכל היותר יוצרים רעיונות במוחו של הקורא/לומד בדרך של השראה (כמו התבוננות בנוף או בחלום), וזה לא לימוד. כשאני מדבר כאן על חוסר משמעות זה מופיע בשני מובנים (משמעויות?): א. חסר פשר (פטומי מילי). ב. חסר תועלת (טריביאלי, לא אומר כלום).

נכון שמן הראוי לבחון את הדברים בזהירות לפני שחורצים עליהם דעה, אבל עצם העובדה שרבים מוצאים בהם משמעות אינה ערובה לכך שבאמת יש כזאת שם. כפי שהסברתי, אנשים שלא מיומנים בחשיבה שיטתית מוצאים משמעות בהרבה דברים, ולא תמיד הם עצמם מבינים שזו רק אשליה למראה עיניהם, ובעצם מדובר במלל ריק (ראה טור 40 על תיאולוגיה פמיניסטית). הם גם לא תמיד מודעים לכך שהמסקנה לא באמת נלמדת מהטקסט. לפעמים הוא רק עורר בהם השראה שהעלתה בתודעתם ובמחשבתם את המסקנה שהיתה ברורה להם מעיקרא. הם בעצם נהנו ומצאו משמעות בטקסט פשוט מפני שמסקנתו נראית להם נכונה. אבל אמיתות של מסקנה לא אומרת הרבה על הטיעון שהוביל אליה.

בטור 52 ו-65 עסקתי בדרוש ופלפול, והסברתי שם שדרוש הוא טיעון טיפשי וכמובן לא תקף שמוביל למסקנה נכונה. טענתי שזה מה שמסמא את עיני האנשים ולא נותן להם לראות את הטיפשות בעניין, ואת העובדה שהמסקנה לא עולה מהנתונים וההנחות.

במקום להתווכח על הדברים ברמה התיאורטית, הבאתי בטור הקודם דוגמאות שמאפשרות לדון בדברים עצמם. לא ראיתי בינתיים מישהו שהציע הצעה כלשהי (!!!) להציל את דברי הקדושת לוי מהביקורות שהעליתי עליהם. האם זה מקרה בלבד? למה כולם מתמקדים בהכרזות שאני לא בהכרח צודק ושכנראה יש משמעויות נשגבות בכל טקסט כזה גם אם אני לא מבין אותן. אני מציע למגיני החסידות דהכא לנסות להעלות הצעה כזאת לדיון. זה יהיה הרבה יותר קונסטרוקטיבי מאשר לנזוף בי ולהעלות טיעוני אד הומינם על גדולתם של האדמו"רים ופגיעה בציבור שלם של לומדים. אין לי עניין לפגוע באף אחד, אבל בהחלט יש לי עניין ללבן את הסוגיא ביושר.

אני מזכיר שהבאתי שם גם כמה אפשרויות לדרוש גמרות נוספות באינספור צורות, שהן לא פחות טובות מזו של הקדושת לוי (לדעתי יותר טובות ועם יותר קשר למקור התלמודי), מה שאומר שהמשחק הזה מיותר ולא משמעותי, לפחות במישור הלימודי ולדעתי בכלל.

אגב, כמה מהשותפים בדיון הסכימו איתי שמדובר בסוג של משחק, אבל ניסו להצדיק אותו בכל מיני דרכים: המסקנות נכונות וחשובות, זהו צורך של פשוטי העם וכדומה. על כך אומר שבעיניי אם יש מסקנות נכונות כדאי לומר אותן ישירות (בפרט אם הן חדשות), בלי לתלות אותן בכל מיני בוקי סריקי תלמודיים שאין להם שחר ובסיס. אם פשוטי העם רוצים לעסוק בטקסטים ילדותיים כאלה – יבושם להם. אבל בעייתי בעיניי למשכן את האליטות למען פשוטי העם, ולגרום לאנשים בעלי יכולת לעסוק בטקסטים שמטרתם הצלת העגלונים ולהפוך זאת לאידיאולוגיה. בפרט שאלו העוסקים בתורות החסידיות הללו בימינו בדרך כלל רחוקים מלהיות פשוטי העם. במקרים רבים מדובר באינטלקטואלים ואנשים בעלי יכולות, ומהם אני מצפה ליותר. אם כי כבר אמרו רבותינו שיש הבלים שהם כה הזויים עד שניתן לשמוע אותם יוצאים רק מפה של אינטלקטואל.

בטור הבא אמשיך את הדיון במשמעותם של טקסטים, אבל כדי להעשיר ולגוון אותו אכנס להגדרת שירה וליחס בינה בין פרוזה. לאחר מכן ניתן יהיה לחשוב שוב בצורה טובה יותר על אפיונן של תורות חסידיות על הרצף בין שירה לפרוזה.