צו הקטגורי בחז"ל

קראתי מאמר של הרב העוסק בהופעת הרעיון של ה“צו הקטגורי” בדברי חז״ל. ברצוני להעיר על שני מקורות שלעת עתה מצאתי, שנדמה כי יש בהם הסתייגות מסוימת מן העיקרון האמור, או לכל הפחות הדגשה של היבט אחר.
א. דברי בן עזאי: “מה אעשה שנפשי חשקה בתורה, אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים”. וכן הכלל ההלכתי הרחב של “מצוה שאפשר לקיימה על ידי אחרים – אין מבטלין עליה תלמוד תורה”. מקורות אלו נראים כמעמידים במרכז את ייעודו ותפקידו הייחודי של היחיד, ומכירים בלגיטימיות של העדפת מימוש אישי־רוחני, גם כאשר מבחינה כללית יש ערך גדול במעשה עצמו. לכאורה, יש כאן דגש אינדיבידואלי שאינו מתיישב בפשטות עם עיקרון של חובה אוניברסלית אחידה.
ב. נפסק בשולחן ערוך (חו״מ שנט): “ואם הוא דבר דליכא מאן דקפיד ביה – שרי, כגון ליטול מהחבילה או מהגדר לחצוץ בו שיניו, ואף זה אוסר בירושלמי ממדת חסידות”. הביא הבית יוסף את טעם הירושלמי: “דאלו עושה כן כל אחד – נמצא החבילה כלה והגדר נהרס”. לכאורה, אם הטעם הוא שכללי־חברתי, כלומר חשש שאם כולם ינהגו כך ייגרם נזק, היה מקום לאסור זאת כשורת הדין, ולא להגדיר את ההימנעות מכך כ“מידת חסידות” בלבד. הדבר מעלה שאלה על היחס בין שיקול אוניברסלי עקרוני לבין הגדרת החובה ההלכתית בפועל.
תודה מראש.