לא תסור, הלכה ומוסר

שלום הרב, אתאר את הבנתי למערכת שהרב בנה ביחס בין הלכה ומוסר והסתירה בניהם. הלכה ומוסר הן קטגוריות שונות, שמחייבות אותי בצורה מלאה כי את שניהם ה' מתקף באותה המידה. מה עושים כאשר יש סתירה? כיוון ששניהם ערכים חשובים ומחייבים יש להתייחס אליהם כמו בעיות מוסריות רגילות שבהם יש ערכים סותרים. אבל איפה שהסתירה מובנת, למשל עקידת יצחק ששם ה' אמר במפורש את רצונו אזי נקשיב לציווי. אבל אם חכמים על ידי יג' מידות או טכניקה אחרת יצרו את הסתירה, כיוון שחכמים יכולים לטעות אזי גוברים הסיכויים שנבחר במוסר (הוודאי שמשיג את רצון ה' במידה ואנו חושבים שברור שיש פה פגם מוסרי) מול ההלכה (המסופקת כי היא מגיעה מחכמים).
רציתי לשאול כך:

1. ישנה מצווה להקשיב לדברי חכמים. כשרבי עקיבא דורש משהו הדבר הזה נהפך להלכה ומי שלא יהיה ממושמע לכך יעבור באיסור תורה. זה לא משנה האם הוא קיבל על עצמו את התלמוד או לא הוא עובר באיסור תורה מסמכותם של חז"ל לפרש את התורה. מי שלא מכיר בסמכות זו של חז"ל עובר למיטב הבנתי גם ב"לא תסור". בעצם השאלה: כאשר חז"ל יצרו הלכה (/גילו הלכה – זה אולי משנה אבל נשים את זה בצד) זה לא זהה למקרה שה' אומר לעבור על איסור? בעצם ה' אמר לנו להקשיב לחכמים (אולי גם אם הם לא צודקים) שזה שייך כמו לציווי ישיר לעקוד את הבן שמגיע מה'. (אולי אני טועה גם בפירוש שלי לדרשות. כשאר חז"ל דורשים הלכה ואני עובר עלייה האם עברתי בהכרח על איסור תורה? או שמא רק אם באמת הרצון האלוקי היה כזה וחז"ל קלעו אליו רק במקרה כזה אעבור באיסור תורה? אני נוטה יותר לאופציה הראשונה. שמה שחז"ל דורשים הופך להיות מחייב מהתורה)

         2. במידה ואני טועה שדרשה של חז"ל היא לא עבירה על לא תסור אלא דבר אחר. כאשר חז"ל מתקנים תקנה דרבנן. מי שיעבור על זה בוודאי יעבור על "לא תסור". ואז השאלה חוזרת למקומה. האם באיסור דרבנן שבהם ה' אמר לנו להקשיב מכוח לא תסור צריך להקשיב גם כאשר המצווה נוגדת את המוסר כמו עקידת יצחק (אנחנו יודעים שחז"ל יכולים לתקן דברים שגם בצורך גדול לא נלך בהם לקולא למשל בית נשרף בשבת שאסור לכבות ואפילו לא לומר בפירוש לגוי, לדעתי כמו שהם יכולים לתקן תקנה שצריך להחמיר בה בצורך גדול, אז הם יכולים גם לתקן תקנה שתהיה לא מוסרית לכן אשמח שהתשובה לא תהיה שבצורך גדול חכמים לא גזרו או משהו כזה).                                    שהרי זה ציווי ישיר מה' להקשיב לדברי חז"ל, ואם באמת צריך להקשיב לדין דרבנן כשהוא סותר את המוסר ולא לדין תורה בסתירה זו, יוצא שהחמרנו הרבה יותר בדברי חז"ל בדין דרבנן מאשר בדברי תורה. נראה לי קצת מופרך (אם כי אני מבין אם התשובה תהיה שחכמים החמירו דבריהם יותר מדין תורה אבל זו לא החמרה מובנת שלהם אלא תוצאה עקיפה של הניתוח). 
3. במקרה תיאורטי שבו אחרי כל הניסיונות ההלכתיים נתקענו ויש סתירה בין ההלכה למוסר. למשל הצלת גוי בשבת (ללא חידוש המאירי), הרב אמר שברור לו שההלכה תגבור על המוסר במקרא זה. משום שהעוול המוסרי הוא וודאי והפגיעה ההלכתית היא מסופקת כי אולי חכמים טעו. אני לא מבין כל כך אין המנגנון הזה עובד. שהרי הרב יודע שההלכה במקרה כזה היא לא להציל והמוסר אומר כן להציל (אנחנו בהנחה שאכן יש קונפליקט) גם אם נקבל את ההנחה שחכמים שאמרו הלכה זו טעו ברצון ה' זה לא כל כך משנה. שהרי הלכה לא משקפת תמיד את רצון ה' (כדברי המהרי קולון שאנו לא יודעים להכריע את ההלכה אז קבענו כללים). הלכה משקפת את מה שאנחנו צריכים לעשות, יש לנו את עקידת יצחק שמשם נראה (על פי רוב הפרשנים) שההלכה גוברת על המוסר (אשת כהן שנאנסה ועוד לדוגמאות לכך שהלכה גוברת על מוסר) וכמו שהרב תיאר ההלכה היא קטגוריה שיש לה מטרות דתיות ואחרות. למה בכלל להניח שיש איזשהו מקרה שבו ההלכה תוכל לגבור על המוסר? (אני מבין למה צריך להחמיר איפה שההלכה מקילה והמוסר מחמיר) הם יש איזשהו מקור מדברי חז"ל שבו הם בחרו במוסר על פני ההלכה? (או שאני בכלל לא אמור לצפות לכך כי המוסר שלהם לא היה מפותח אז מספיק או סיבה אחרת).
סליחה על האריכות, אשמח להתייחסות מקיפה כפי האפשר. ותודה רבה!