'אנוסי התבונה' על סגירות, פתיחות ואינטרנט

בס"ד

2008

מבוא

מקובל כיום בעולם הדתי-תורני שהאינטרנט רב נזקו על תועלתו. כאן ברצוני לעמוד על אספקט חיובי של השימוש באינטרנט, וכוונתי לפורומים האינטלקטואליים, ובפרט לפורום 'עצור כאן חושבים' (להלן: עצכ"ח).

מתוך הדברים אנסה לעמוד על המשמעות שיש לפורום הזה, בעיקר ביחס לעולם החרדי, ואתאר זאת בעיקר דרך כמה מחוויותיי שם. הדברים הללו עולים כאן כדי להציע זווית נוספת לדיון על נושא נזקי הסגירות בעולם החרדי ובכלל, וכדי להצביע על הערך החיובי בעליל שיש באספקט הזה של האינטרנט. אמנם מפאת קוצר היריעה אני אתרכז יותר בתיאור ודיווח, ופחות בניתוח.

אתחיל בהבהרה חשובה. כל מה שייאמר כאן הוא הכללה. לפעמים אני מתאר תופעה כלשהי כאילו היא מאפיינת את משתתפי הפורום, כאשר מדובר רק בקבוצה מסויימת מתוכם. המטרה שלי כאן אינה לתת תיאור מדעי, אלא לתאר אווירה באופן כללי. עוד יש לדעת כי עיקר התיאורים מתייחסים למשתתפים החרדיים בפורום, ולפחות בשנים האחרונות די ברור שזהו מיעוט.

עצכ"ח[1]

הפורום נוסד לפני כשבע שנים על ידי קבוצת אברכים חרדיים, רובם מתלמידי ר' גדליה נאדל ז"ל (שגם אנוכי הק' זכיתי לשמוע ממנו מעט). לאחר מכן נתווספו אליו חברים רבים, בעיקר גברים אך יש גם נשים. מהם חרדים (חסידים וליטאים), ומהם חילוניים, יוצאים בשאלה, דתיים-לאומיים, ואף רפורמים (משתתפות בו דרך קבע לפחות שתי רבות רפורמיות). ישנם משתתפים מזדמנים, אך רובם קבועים. תחומי העיסוק וההשכלה של המשתתפים מגוונים למדיי. חלקם אברכים ובחורי ישיבה, וחלקם עוסקים במקצועות חופשיים (מרצים באוניברסיטאות, עו"ד, שופטים וכו'). ישנם גם בעלי משרות תורניות. גילם של רוב המשתתפים הוא צעיר למדיי, אך ישנם גם מבוגרים (גם אחרי פנסיה).

הפורום שם לעצמו מטרה ללבן בעיות בעולמה של תורה ויהדות, הלכה ופילוסופיה, מתוך פתיחות גמורה, וללא כל מחוייבות להנחות יסוד. מותר להעלות כל עמדה וכל דעה, קיצונית וכפרנית ככל שתהיה, אבל יש לנמק אותה, ולהתבטא בכבוד לכל אדם, עמדה או נושא, בלי השמצות ובלי רכילות (במקרים בהם יש חריגות בוטות, ההודעות נמחקות ע"י ההנהלה. יש להעריך זאת יותר על רקע הכעס והמרמור הגדול שחשים שם רבים כלפי החברה בה הם חיים). במינוח המקובל שם, רוחו של 'המלאך שכליאל' עומדת ברקע הדיונים. מסיבה זו נושאים פוליטיים נאסרים לדיון שם, אלא אם מתמקדים בהיבטים העיוניים עקרוניים שלהם, ובשום אופן לא בפרקטיקה הפוליטית, או בשמות של אנשים מסויימים.

הפתיחות הזו, שגורמת להעלאת כמה וכמה עמדות בעייתיות מבחינה תורנית, מעוררת לא מעט ביקורת על הפורום ועל משתתפים (מעבר לעצם העובדה שהם משוטטים באינטרנט) מתוך החברה החרדית. בפורום 'בחדרי חרדים' (שעניינו פחות בבירורים אינטלקטואליים, ויותר בחדשות ורכילות חרדית) מתייחסים לפורום הזה כ'פורום שאסור להזכיר את שמו' (מחמת אופיו ה'כפרני'). ומנגד, על דרך ההלצה והלגלוג מכנים משתתפי עצכ"ח את הפורום ההוא – 'הפורום שמותר להזכיר את שמו'. הפורום ההוא מעורר אצל כמה ממשתתפי עצכ"ח מיאוס רב (בגלל המגמתיות והיעדר הפתיחות, ועוד יותר בגלל הרמה הירודה והרכילותית שבדרך כלל מאפיינת אותו).

ההשתתפות בפורום יוצרת קשרים מאד מעניינים, והיכרויות מרתקות. באירוע של אחד מחברי הפורום (אברך חרדי שעושה דוקטורט באוניברסיטה), ישבנו ליד השולחן אנוכי עם עו"ד בינלאומי ידוע (מרקע חרדי) ועם אברך צעיר עם גלימה מפוספסת של 'תולדות אהרן' (ולאחר מכן הצטרף עוד עסקן חרדי מבאי הפורום). נושאי השיחה היו פילוסופיה וסוציולוגיה, כמו גם הלצות ודברי חולין שונים. השפה המשותפת זרמה וקלחה, והרגשתי כאילו כולנו שייכים לאותה קבוצה ומדברים בשפה משותפת. בפגישה אחרת, שנערכה בביתי, השתתפו שתי רבות רפורמיות, ביחד עם כמה חובשי כיפות סרוגות, אברכים ואנשים עובדים, כמו גם אברכים חרדיים. הקשרים היו מצויינים, והוחלפו דעות שונות, מתוך מוכנות להקשיב לכל אחד (ובהחלט ללא ויתור על עמדות, אך כן עם מוכנות להקשיב וללמוד מכל אחד, ובודאי בלי הסטריאוטיפים המקובלים).

אסיים כאן בתיאור פגישה של שלושה ממשתתפי הפורום, שנערכה בדירתו של אברך ליטאי מירושלים. וכך מתארת זאת המשתתפת (שהיא רבה רפורמית): עמדנו בפתח הבית המשותף – אישה במכנסי ג'ינס (לא משהו בלתי צנוע ח"ו), ליטאי בחליפה וכובע וחסיד מתולדות אהרון עם החלוק הלבן-זהב והשטריימל (זה היה במוצ"ש), עישנו וצחקנו. ממרפסות הבית ממול הציצו ילדים הלומים עד שבא אביהם לגרש אותם לתוככי הבית. אני בכלל לא הבנתי את הפואנטה, רק קלטתי שזה הזוי. אח"כ אמר לנו פלוני (=המארח) שהוא בטוח שכולם ידעו מאיזו דירה יצאנו ושאין לו בעיה עם זה (אם כי היו לי רגשות אשמה).

התחלה, ופגישה ראשונה

התוודעותי לפורום נוצרה בעקבות שיחת טלפון שקיבלתי מאחד המשתתפים, שסיפר לי כי ספרי, 'שתי עגלות וכדור פורח', עלה לדיון בפורום. הוא הזמין אותי להשתתף, ולפני כשלוש שנים, אחרי שגם קראתי כתבה עיתונאית (בעיתון 'הארץ') על ר' גדליה נאדל, ועל תלמידיו מקימי הפורום, התחלתי להיכנס ולהשתתף בדיונים.

אציין כי ההשתתפות בפורום נעשית דרך שמות 'ניק', כלומר פסבדונים, ולא בשם האמיתי. התופעה הזו קיימת בכל הפורומים באינטרנט, אך בפורומים חרדיים מקפידים עליה הרבה יותר, מחשש ל'מרגלים' שמנסים לאתר ולזהות את המשתתפים, על מנת לאיים עליהם ולמנוע מהם את ההשתתפות בפורום, או להציק להם בעולם ה'אמיתי' (להבדיל מזה הוירטואלי). חשוב להדגיש ששמות הניק הללו מונעים מהמשתתפים כל זיהוי של עמיתיהם, ולפעמים יכול גם גבר להסתתר תחת ניק של אישה, או אורתודוכסי תחת כיסוי של רפורמי או להיפך. אין כל דרך (לפחות לי, כהדיוט אינטרנט) לגלות מה האמת שמאחורי הכיסויים הללו, אך מניסיוני בד"כ קשה להסתתר מאחורי ניק שונה מהותית מהאדם האמיתי. בכל המקרים שהכרתי את בעלי הניקים לא היה הבדל מהותי בין צורת הופעתו בניק לבין האדם האמיתי.

מההתחלה אני מופיע שם בשמי האמיתי (רק מפני שלא חשתי צורך להסתתר, או איום כלשהו), ומצאתי שזה גם גורם למשתתפים לתת בי אמון, ולשוחח איתי באופן חופשי יותר, ולפעמים גם להזדהות בפניי בשם האמיתי, ואף להיפגש עמי. חלק מהם שמעו עלי בגלל ספריי, ובגלל עברי הישיבתי בבני-ברק, והזיהוי השמי מוודא עבורם שלא מדובר ב'מרגל' עוין כלשהו.

התקשורת החופשית יותר אינה נעשית כמובן בערוצים הפומביים, שבהם מתנהלים הדיונים. הדבר נעשה אך ורק בערוצי התקשורת האישיים, כמו תיבות דואר אישיות, שקיימות במקביל לערוץ הפומבי, או בטלפון או בדוא"ל רגיל. תיבות דואר אלה ממלאות תפקיד חשוב מאד של תקשורת חופשית יותר בין המשתתפים, אם כי יש חשש אצל רבים מהם שגם ערוצים אלו אינם חסינים מפני חדירות של 'מרגלים' עוינים. איני יודע עד כמה החששות הללו הם מבוססים, ולמיטב הערכתי כמה מהחששות של המשתתפים הם מופרזים למדיי, אם כי קשה לשפוט אותם על כך. כמה מהם סיפרו לי שסבלו לא מעט בעקבות גילויים כאלה (עד כדי אלימות פיסית ממש, שלא לדבר על מניעת פרנסה, או לימודים בכולל, או של ילדיהם בחיידרים, ובודאי שידוכים).

מעט אחרי ההתחלה הוזמנתי בערוץ האישי, ביחד עם כמה משתתפים נוספים, להשתתף בפגישה מחתרתית עם קבוצה ממשתתפי הפורום, ובה אמור היה להשתתף גם רב שמקובל על כמה מהם כהוגה דעות וכמורה דרך חשוב מאד (רק לאחר מכן הבנתי שהפגישה הזו היתה אמורה להוות מעין עימות, או דו-שיח, ביני לבינו, בנוכחות כמה מתלמידיו. ואולי גם לשם היכרות בינינו). כאמור, ההזמנה נשלחה בתיבה האישית, לכמה מהמשתתפים שנבדקו ונמצאו כבלתי עוינים. לאחר חילופי מכתבים בערוצים אישיים הוסכמו התאריך והשעה, והמארגן הודיע לנו שמיקום הפגישה יישלח רק בערב האחרון (מחשש לעינא בישא ולחשיפה). ואכן, בלילה האחרון נשלחה הודעה מסכמת ובה הכתובת בה תיערך הפגישה. הכתובת כללה רחוב ומספר בית בבני ברק, ותו לא מידי.

משהגעתי לפגישה, מצאתי את הבית, ועליתי לקומה אליה הנחתה ההודעה הנ"ל. הנחתי כי כשאגיע הדלת תהיה פתוחה, או שיהיה שלט שינחה אותי למקום. אולם הגעתי לקומה המדוברת, ומצאתי כמה דלתות סגורות, עם שמות שאף אחד מהם לא היה מוכר לי. לא ידעתי על איזו דלת לדפוק, ומה לשאול (שהרי שמו האמיתי של המארגן לא היה ידוע לי). גם כטירון באינטרנט, ברור היה לי שאין כל אפשרות לדפוק על דלת ולשאול היכן מתקיים הכינוס של עצכ"ח, שהרי זה שקול לגרימת היזק ברי למארגן ולמשתתפים. חיכיתי שם אובד עצות, ולא ידעתי מה לעשות. פתאום ראיתי אברך מגיע ודופק על אחת הדלתות, והעזתי לרמוז לו האם הוא יודע היכן 'זה' מתנהל. משלא דרש ממני הבהרות נוספות, הבנתי שפנינו מיועדות לאותו מקום, ונכנסתי אחריו.

משנכנסתי הזמינו אותי להתיישב, ומייד פניתי למשתתפים, ושאלתי אותם מי הם. ציפיתי שכל אחד מהם יציג את ה'ניק' שלו ואת שמו וזהותו האמיתיים, כדי שנערוך היכרות ונוכל לשוחח. להפתעתי היו שם גיחוכים ומבוכות, ומהר מאד התברר לי ששוב טעיתי בכללי המשחק. הוברר לי שגם בפגישות בעולם ה'אמיתי' אין זיהוי שמי של המשתתפים, וכל אחד פונה לבני שיחו דרך כינויי ה'ניק' שלהם.

בתחילה זה היה מביך ומאד מלאכותי, אבל מהר מאד התרגלתי, וניסיתי לברר מדוע הם חיים בפחד כזה. מששאלתי, סיפר לי המארגן, שפעם אחרי ששמעו כמה מהשקפותיו שהובעו בפורום, התנפלו עליו, והתנכלו לו ולמשפחתו גם ברמה הפיסית. אעיר כי כמה ממייסדי הפורום ומחשובי המשתתפים אינם מוכנים בשום אופן להזדהות בפניי, על אף היכרות ושיחות נפש (וירטואליות), ובלי כל חשש ממשי שאני אגלה את זהותם, רק מחשש לעינא בישא ולעוף השמים שעלול להוליך את הקול.

תוך כדי השיחה שם הוברר לי שרוב המשתתפים מכירים זה את זה גם בעולם האמיתי (ולא רק בפורום הוירטואלי), אך בכל זאת גם ביניהם התקשורת המשיכה להיעשות דרך כינויי ה'ניק'.

'אנוסי התבונה'

בשיחה באותה פגישה, כמו בפורום בכלל, אני מוצא קבוצה די מפוחדת שנמצאת במצוקה לא פשוטה. מדובר באנשים אינטליגנטיים מאד, חלקם תלמידי חכמים של ממש, אברכים משופרא דשופרא, בקיאים בש"ס ופוסקים, ובכל זאת לפחות חלקם בעלי השקפות שונות ומגוונות. בהחלט לא מדובר כאן על שוליים, או 'שבאבניקים', כמו שהיו מוגדרים המורדים החרדיים של פעם. מדובר באנשים מהזרם המרכזי, וחלקם אף נוטלים חלק בהוראה וכתיבה פומבית בעולם החרדי.

שיחות שמלבנות קשיים ובעיות, אישיות, אינטלקטואליות ורוחניות, אינן קיימות בעולמם הממשי (להבדיל מזה הוירטואלי). אין להם עם מי לשוחח, והם אינם יכולים לחשוף לבטים וקשיים. ושוב, לא מדובר במצוקות של שבאבניק, אלא בשאלות של יהודים טובים, ישרים, ובעלי שאיפות רוחניות, אשר נוגעות לעבודת השם, לאמונה, השקפה וכדו'.

כתוצאה מהמצוקה הזו, רבים מהמשתתפים מגדירים את עצמם כ'אנוסי התבונה'. זה אולי נשמע פאתטי, אך הם מתעקשים שאין בזה משום הפרזה, וזהו תיאור אמין של מצבם. לטענתם העולם החרדי אינו מוכן לאפשר שום חשיבה של ממש (פרט לשאלות על פשט ב'קצות'), וכל מי שיש לו שאלות נוספות, מסוגים אחרים, אמור להדחיק אותן או לעסוק בהן במחתרת, עם עצמו בלבד. לפחות במישור החווייתי-תודעתי, האסוציאציה לשלטון האימים של הקג"ב, או האינקוויזיציה, אינה כל כך רחוקה מהמציאות.

מהי 'קדושית'

בתוך השיחה שהתנהלה שם (וגם בפורום) נשמעה לא פעם התייחסות לקהילה/עיר בשם 'קדושית'. בתחילה לא הבנתי על מה מדובר, אך הוברר לי שזוהי עיר אידיאלית שמייצגת את שאיפותיהם של רבים מהמשתתפים בפורום ובפגישה. בעיר זו יתנהלו דיונים פתוחים, תהיה יראת שמים אמיתית ולא מזוייפת כמו בעולם החרדי הרגיל (אני אומר זאת לאור תיאוריהם שלהם, בלי לחוות כרגע עמדה משלי), ויקבלו את האדם כמות שהוא. ב'קדושית' יקפידו על בין אדם לחברו, לא פחות מאשר בין אדם למקום, ויכבדו כל דעה וכל בעל דעה, כפי הראוי לו. לא יהיו שם אנוסי תבונה, שכן אנשים יוכלו, ואף יידרשו, לנהוג כפי הבנתם, גם אם זו אינה בהכרח הדרך ה'נכונה'. יהיו שם בתי מדרש שיעסקו בתורה במובנה הרחב (מובן שמשתנה כמובן בין המשתתפים. יש רוצים עיסוק בפילוסופיה כללית, ויש שמדברים על פסיכולוגיה, או תחומי דעת אחרים). מקורות הידע יהיו כמובן רחבים הרבה יותר מאשר חומש ורש"י. מדובר על שאיבת ידע מכל המקורות המדעיים והכלליים, ולפעמים בעת הצורך על 'גיורו' של הידע הזה. ומעל הכל, רוב אנשי 'קדושית' ילמדו וישכילו, ובו בזמן גם יעבדו לפרנסתם.

לפי התרשמותי, העיתון בקדושית כנראה לא יעסוק בפוליטיקה (כנראה כלל לא יהיו שם פוליטיקאים), אלא רק בבירורים רעיוניים, הנוגעים לאלוקות ולאדם, להיסטוריה ומשמעותה, לעיקרי האמונה, לתחומי דעת שונים וכדו'. אני אפילו לא בטוח שהעיר מיועדת רק לאנשים מאמינים (מושגי האמונה הם גמישים מאד בחברה ההיא). תנאי הקבלה נוגעים יותר למתודה ולגישה מאשר להשקפה הספציפית של האדם.

התיאור אולי נשמע לקורא מעט ילדותי, אבל האנשים שם בהחלט מודעים לכך. מדובר על צורת שיח שמטרתה לתאר מאוויים ושאיפות, אם כי פעמים רבות יש רצון גם להוריד את הדברים ליישום מעשי. לטענתם זה לא ילדותי יותר מאשר החברה החרדית כפי שהיא בפועל, שגם היא אינה מעשית וגם היא מנותקת מהמציאות האמיתית, וחיה על אוטופיות וסיסמאות מנותקות, ומתעלמת מבעיות חמורות שיש בה. לדעתם, אלו הן אוטופיות שחלקן מעוותות ושגויות, ולפעמים אף אכזריות ולא מוסריות.

קווים השקפתיים: כמה הכללות

בקבוצה חשובה בפורום (בעיקר מבין המייסדים) ישנה קבלה מוחלטת של ממצאים מדעיים ושל טענות אקדמיות (לפחות ביחס לעובדות), עד כדי ערעור על עיקרי האמונה. אחרים מבקרים בתוקף חלק מהגישות האקדמיות, אבל לא בגלל שהן 'כופרות' אלא בגלל שגם הן שבויות בהנחות יסוד לא מוצדקות. ובכלל, קבלת משהו רק מפני זהותו של מי שאמר אותו (אד-הומינם) היא אחת ה'עבירות' החמורות בקבוצות אלה. ישנה התנגדות לגישה האקדמית שנוטה לקטלג כל דבר, ולומר למישהו 'אתה מדבר כמו 'קאנט', או אתה בגישתו של פרויד וכדו'. הרעיונות אמורים להידון לגופם, מחשש שהם יישפטו לפי האומר ולא לפי התוכן הנאמר.

עיקרים רבים עוברים אלגוריזציה בכדי להתאים למה שמאמינים בו. מדובר גם על עקרונות יסוד כמו תורה מסיני, על דמותו של הקב"ה (שלטת אצל כמה מהם השקפה פאנאתיאיסטית, בגוונים שונים, לפיה הקב"ה קרוי 'הווה', שכן הוא זהה עם מכלול ההוויה), דמותם וממשותם של אבות האומה וכדו'. המסגרת הפילוסופית של קבוצה מרכזית בין מייסדי הפורום היא שילוב של אובייקטיביזם (אמונה באמת מוחלטת ונגישה לנו), מעורב בסובייקטיביות אקזיסטנציאליסטית (האמת היא מה שאני חווה באופן בלתי אמצעי, ולכן היא אינה ניתנת לויכוח).

השאלה שמתעוררת כאן היא כמובן מה שהקשו פילוסופים רבים על קאנט, על סמך מה הוא מניח שהחוויות הסוביקטיביות שלו הן זהות אצל כל בני האדם (ובכך הופכות לאובייקטיביות). פרטי המשנה הזו הם סבוכים ומפורטים, וגם אני לא מתמצא בהם דיי, אבל ברצוני רק להטעים את הקורא באווירה השוררת שם.

אנוכי הקטן העליתי שם אשכול (=שרשור שדן בנושא כלשהו) ייחודי (מבחינת מתודולוגיית הדיון) לגבי קיומם של שדים, מלאכים ויישויות רוחניות שונות. הגישה הבסיסית של כמעט כל המשתתפים היתה שלילה גורפת של האפשרות הזו. הוא הדין לגבי אשכולות שעוסקים בתופעות על-טבעיות שונות. הרציונליזם (שאינו בהכרח רציונליות, כפי שכתבתי שם לא פעם) שולט בכיפה, והמקורות שמשתמעים אחרת נדחים על הסף, או מתפרשים בצורות יצירתיות שונות (דרך חוויות סובייקטיביות, או שימוש בשפת ההמון, וכדרכו של ר' גדליה נאדל). אמנם היחס לחז"ל הוא מכבד בד"כ, ויש מחוייבות (לא תמיד מוחלטת) למה שעולה מדבריהם. אין לחלק ניכר מהמשתתפים כל ספק שחז"ל יכלו לטעות, בודאי במציאות ובמדע, אך גם אולי בפירוש התורה.

ניפוץ מיתוסים הוא עיסוק רווח בפורום. הן סיפורים ותיאורים היסטוריים, הן הלכות שאין להן בסיס של ממש (בעיקר אם יש שמתייחסים אליהן כהלכות קבועות מסיני, ויש לא מעט כאלה גם בקרב ת"ח), הן מימרות שמקורן חיצוני, או ביטויים לשוניים שמשמעותם השתנתה, וכל שאר הדוגמות והמוסכמות החרדיות והדתיות. אמנם, בניגוד לנעשה בפורומים אחרים, כאן זה נעשה בדרך כלל תוך הבאת הנמקות וביסוס הטענות על מקורות.

החשיבה הקולקטיבית בשפה המיוחדת להם, מניבה משנה מגובשת ומפורטת שעונה על כל השאלות הללו (אם כי, חלק מהתשובות שקיבלתי אינן מספקות לדעתי), וכולם יודעים לחלק בין ניואנסים שונים. הם כבר חשבו כמעט על הכל, שכן הם עוסקים בכך הרבה מאד, ביחד ולחוד. זהו בית מדרש חי וקיים ותוסס, שככל הידוע לי מתנהל גם בעולם האמיתי (אם כי אין לי חלק מעשי בו, שכן אני לא מקבל את הנחות היסוד הפילוסופיות שלו).

מתפתח שם שיח שפינוזיסטי (לזה הם מודעים) וטאואיסטי (הזיהוי הזה הוא שלי, וכבר קיבלתי הסכמות לכך מחברי הקבוצות הללו), עם טרמינולוגיה חדשה שמובנת רק למשתתפי השיח הזה. אציין כי כל זה מאפיין בעיקר קבוצה מבין מקימי הפורום, וכיום בפורום עצמו השיח הזה כבר כמעט נעדר לחלוטין. קבוצת המייסדים כבר לא יכולה להמשיך לנהל את הדיונים בטרמינולוגיה ושיח אזוטריים, ולכן רבים מהם  דלדלו את השתתפותם בפורום, ואף עזבו לגמרי. הם ממשיכים בלימודם ודיוניהם בפגישות משלהם, פיסיות ווירטואליות.

אציין כי על אף הפתיחות העקרונית, מאחר והדברים במישור הפילוסופי כבר מלובנים עד דק וכבר חשבו על הכל, תחושתי היא שאין שם מוכנות לקבל ביקורת או לשנות משהו מהשיח או העקרונות שהתגבשו. לגבי פרשנות לסוגיות מסויימות בהחלט ישנה מוכנות כזו, וניתן אף למצוא אצלם הצעות מעניינות מאד להבנת הלכות שנראות בעין הישיבתית הרגילה כגזירות הכתוב ללא טעם (בדרכו של ר' גדליה נאדל, למי שמכיר).

אוטודידקטיות ומחיריה

באותה פגישה שתוארה למעלה, וגם באחרות (כמו גם בפורום עצמו), פגשתי כמה אוטודידקטים, שלמדו ושולטים היטב בחומר פילוסופי קשה, בהיקף מרשים ביותר (אחד מהם אף כתב ספר שלם ומפורט על נושא פילוסופי, ובו הוא סוקר את תולדות הפילוסופיה בצורה מרשימה מאד, לפחות מן הזווית שנדונה בספר). אני מוצא שם התעניינות אינטלקטואלית מרשימה, שקשה להשוות אותה למה שאני מכיר במחוזות שבהם הפילוסופיה אינה מצויה במחתרת (כמו בעולם הציוני-דתי, או החילוני). מאידך, העובדה שהכל נעשה במחתרת, ולכל היותר במסגרת של קבוצה סגורה שכולה מגיעה מאותו מקום, מוליכה אותם לפתח שפה משלהם, ועקרונות ניתוח וניסוח, שחלקם לדעתי אינם בשלים. הביקורת של אנשים מיומנים יותר בהתמודדות עם מקורות ותחומי ידע כאלה, חסרה מאד. אין להם מרצים או מורים כמו בישיבות, וגם לא מנחים למחקר כמו בעולם האקדמי, וכתוצאה מכך, יש מהם שמגיעים למסקנות קיצוניות ולא מאוזנות, כפי שלפעמים ניתן למצוא אצל בני נוער שפוגשים את שאלות הפילוסופיה בעצמם. יש להוסיף לכך את העובדה שמדובר ברציונליסטים קיצוניים, שאחד מעיקרי אמונתם הוא שיש לנהוג כפי שמבינים וכמסקנת לימוד הסוגיא, ומכאן יובן שגם אורח החיים עצמו מבטא את הגישות החדשניות הללו.[2]

יש בנותן טעם לציין כי בפגישות בהן השתתפתי התברר לי שברוב המקרים מדובר באנשים צעירים מאד, ולפעמים ההפתעה היא גדולה מאד. אדם שמצורת השיח שלו בפורום ניתן להתרשם שהוא שבע ימים וניסיון, מתגלה כבחור צעיר (ובד"כ נבון מאד). גם הדמויות הדומיננטיות ביותר, בדרך כלל הן בגיל צעיר עד להפתיע.

השיח הפנימי של קבוצה זו, מבוסס על איין ראנד (מאז ומעולם ראנד היתה פופולרית אצל צעירים מורדים, בעיקר מורדים רציונליסטיים, ועוד יותר כאלו שממאנים לקבל הכוונה ובקרה ונשבים בקסם הרומנטי-רציונליסטי, אך לדעתי שטחי ולא בשל, של השקפותיה).

בנקודה זו אוסיף כי בשנים האחרונות מתברר לי ממקורות רבים שישיבות העילית החרדיות מלאות בספרים שונים שמסתובבים מתחת לשולחנות. לא מדובר בפורנוגרפיה, אלא בספרי פילוסופיה והגות שמשוייכים אל מחוץ למחנה (בין היתר, גם הספרים שלי, שאני מופתע כל פעם מחדש לגלות כמה אנשים פגשו אותם, על אף שהדבר 'אסור', ומי שייתפס עם ספרים אלו עלול לשלם מחירים). הבחורים מחליפים ביניהם מידע לגבי ספריות שונות (לא בבני ברק, כמובן) שבהן ניתן למצוא ספר כזה או אחר. תופעת ה'מחתרות' של וולוזי'ן חוזרת (ואולי היא אף פעם לא נעלמה?!), ובהיקף נרחב למדיי. לפי מה שמתארים לי חברים שונים, זוהי תופעה רחבה מאד, והיא מאפיינת, מטבע הדברים, דווקא את האליטה האינטלקטואלית-למדנית, ואת הישיבות החשובות.

אעיר כי חלק מאלו פגשתי בשיעורים (תורניים בעיקר) שנתתי לבחורים ואברכים בבני ברק, שגם הם התנהלו כמעט במחתרת (לא ממש), ולאחר זמן אף שמעתי לפחות על שני מקרים של בחורים שבגלל השתתפותם בשיעורים אלו נאלצו לעזוב את הישיבה בה למדו. על חלק אחר נאסר להשתתף, ולכן הם הפסיקו להגיע. גם חברים בפורום הביעו התעניינות בשיעורים הללו, אבל בסופו של דבר לא הגיעו מחשש לחשיפה וזיהוי. אני מתרשם שזוהי תופעה בהיקף רחב למדיי, ובהחלט לא רק בשוליים.

חשיפה: מחיר המרידה

מתחילת השתתפותי בפורום חזרתי ושאלתי את האנשים כיצד הם חושבים להקים את 'קדושית'? אם כל אחד מתחבא מאחורי ה'ניק' שלו, ואף אחד אינו מוכן לשלם את מחיר החשיפה, אזי בעולם האמיתי לעולם לא תקום עיר כזו. אי אפשר לעשות שינוי בלי לשלם מחירים. אין מהפיכות אינסטנט, חזרתי ואמרתי להם. בסך הכל החבורה מונה לא מעט אנשים (מדובר לפחות על כמה מאות להערכתי, אם כי בהחלט לא כולם משתתפים בפורום), ואם הם היו מוכנים להיחשף ולצאת לאור, זו כבר יכולה היתה להיות 'חצר' מכובדת.

התשובות היו שאכן אני צודק, אבל במישור האישי קשה מאד לדרוש מהם לשלם את המחיר הזה. החברה החרדית בנתה את עצמה באופן כזה, שהיא לוכדת בתוכה את חבריה באופן שכמעט בלתי אפשרי למרוד בחלק ממנה ובו בזמן להישאר בתוכה. כמובן ניתן לפרוק עול ולעזוב, אבל מדובר באנשים שעבודת השם היא במרכז עולמם, והיא חשובה להם מאד. חשיפה כזו פירושה עבורם ניתוק מהמשפחה, אבדן האפשרות למצוא שידוך מחוץ לקבוצה הזו (שכמעט אינה כוללת נשים, ומאידך האנשים ברובם צעירים, רבים מהם לפני נישואין).

לפני כמה חודשים היה ניסיון (ראשון, למיטב ידיעתי) לכנס בפומבי קבוצה גדולה של אנשים כאלו, על מנת לייסד בעולם ה'אמיתי' קבוצה מזוהה. הם חיפשו ללא הצלחה מנהיגות רבנית שתעמוד בראשם ותיתן להם לגיטימציה (בעיקר בנושא הלגיטימיות של עבודה לפרנסה, ופחות בשאלות הפילוסופיות). אחד ממארגני הכינוס סיפר לי, שאביו (שהוא רב חרדי חשוב) איים עליו שאם הוא ימשיך הקשרים ביניהם ינותקו והוא 'יישב עליו שבעה'. המידע הגיע לידיעת האב דרך מרגלים חרדיים, שהשתמשו בדרך זו כדי להשפיע על הבן לנטוש את היוזמה שלו. ניסיונות כאלו סובלים כל העת מהתנכלויות, וכך מטורפדות היוזמות הללו בעודן באיבן.

'אלעס איז סעציאלגיע'

משאני שואל אותם באיזה מובן הם מגדירים את עצמם כחרדים, שאלה שעולה שם לא מעט (בעבר עסקו שם הרבה בחרדיות ובהגדרותיה, וכיום זה קיים יותר בפורום הלוויין 'אגודה אחת', שמטרתו ללבן גם שאלות פרקטיות יותר), התשובות הן בעיקרן סוציולוגיות. "שם גדלנו", "זוהי השפה שלנו", "שם מצויות המשפחות שלנו והחברים שלנו". הם לא מעוניינים לוותר על כל אלה. אין לכך כל קשר להשקפות המהותיות ביחס למדינה, או להשכלה, או לכל הפרמטרים האחרים שאנחנו רגילים כל כך להתייחס אליהם כאינדיקטורים סוציולוגיים-אידיאולוגיים. האנשים שם לא רואים את עצמם חלק מחברה דתית-לאומית. לפעמים בגלל סטריאוטיפים, אבל אצל רובם לא זוהי הסיבה (בעיקר אחרי ההיכרויות שנפתחות בפניהם בפורום). מדובר בזהות סוציולוגית שהם לא רוצים לוותר עליה. הם רוצים לתקן את העולם החרדי מבפנים, אף שהתיקון הזה יהפוך אותו במידה רבה להיות לא חרדי (כמעט בכל מובן אובייקטיבי).

למעשה, בכל המובנים המקובלים, רבים ממשתתפי הפורום החרדים (סוציולוגית), הם בעלי השקפות עולם לאומיות ומודרניות, לפעמים אף קיצוניות. חלקם תומכים במדינה בכל מאודם, ויש שרואים בה התגשמות מאוויים והתגשמות חזון הנביאים. הם מכירים טובה לצבא, לרפואה המודרנית, ורואים בהם ערך חשוב, כמו בנשיאה בנטל בכלל. תשלומי מיסים הם חובה אלמנטרית של כל אדם הגון, ותופעות של העלמת מס הן מושחתות בעיני רבים מהם. יציאה לעבודה היא חובה, ובודאי דרך חיים לגיטימית. הוא הדין להשכלה. כמדומני שיש מהם שאומרים הלל ביום העצמאות, או לבדם או במניין רחוק כלשהו (לובשים שחורים והולכים למקום רחוק, ועושים מה שליבם חפץ). התפיסות כאילו חז"ל לא טעו מדעית נראות לכולם אוויליות ממש, והם דוחים אותן בבוז. ביחס ל'דעת תורה', או 'אורתודוכסיה', תשמעו ציטוטים של המחקרים של יעקב כ"ץ וחבריו ביחס לחידוש והעיוות שבתופעה הזו. אין שם כמעט אמון במנהיגות החרדית, שהיא אם כל חטאת. אמונות, מוסדות, ומנהיגים חרדיים, זוכים שם לקיטונות של בוז.

ועל אף כל זאת, הם אינם רואים את עצמם עוברים לחיות כדתיים-לאומיים. זוהי תופעה מרתקת מבחינה סוציולוגית-פסיכולוגית-אידיאולוגית, ולי כמי שנוטה לרציונליות ולעקביות אידיאולוגית, קשה מאד להבין אותה.

זה מביא אותי לאסכולה המכונה שם 'אא"ס' – אלעס איז סעציאלגיע (היידיש היא סלנג, שנאמר בהומור מודע היטב לשילוב הקונטרסטי בין שימוש בלשון ישנה לבין הגישה החדשנית והמודרנית), שתולה את כל ההשקפות והמחלוקות במניעים ומגמות סוציולוגיות. אסכולה זו יש בה חברים מהפורום, אך יש גם המתנגדים לה חריפות (כמוני, למשל). במובן מסויים, הטענות שהובאו למעלה אינן אלא הגשמה של הנחתה של האסכולה הזו – אנחנו חרדים רק מבחינה סוציולוגית (ולדעת כמה מהם אין חרדיות אחרת, מהותית).

מקרה לדוגמא

מקרה זה עוסק באחד ממשתתפי הפורום החשובים, אשר נחשב שם כבר סמכא כמעט בכל תחומי הידע והחשיבה, והוא בעל ידע פנומנלי בתחומים רבים, ובעל מחשבה מקורית, שיטתית ועמוקה. בפורום הוא מתבטא ונתפס כאדם מבוגר ומנוסה בעל כמה תארים אקדמיים בתחומים שונים ומגוונים. בנוסף הוא גם תלמיד חכם עם ידע תורני מרשים. בתחילה שיערתי שמדובר באדם חרדי שחי בארה"ב, ולמד ועובד שם. משנוצר בינינו קשר אישי, ואף נפגשנו בעולם ה'אמיתי', הוא סיפר לי על בנותיו בנות שנתיים או שלוש, והוברר לי שמדובר באברך בן 24, שחי ביישוב הישן בירושלים. הוא סיפר לי שמאז גיל שבע הוא קורא ספרים שונים (כולל ספרות מקצועית באנגלית במתמטיקה ופיסיקה, במדעי החיים, ובמדעי החברה והרוח), אך אין לו כל השכלה פורמלית. הדיבור הוא במבטא אופייני לתושבי הישוב הישן, בעוד שהכתיבה שלו אותה הכרתי עד אז היתה מודרנית ומשתמשת במינוחים מקצועיים ולועזיים בשפע.

שאלתי אותו מדוע הוא אינו לומד לימודים פורמליים וכותב מאמרים בתחומי עניין שונים, והוא ענה לי שאין לו אפשרות לכך. הוא אינו מכיר את הנהלים ואינו יכול להתקבל ללימודים אקדמיים שכן באופן פורמלי הוא לא גמר כיתה ב'. לאחר בדיקה, הצלחנו (בעזרת ידידים) להכניס אותו ללמוד באוניברסיטה, והוא מסיים כמובן בהצטיינות. כיום הוא ממשיך בלימודיו, ואני מניח שעוד נשמע עליו רבות. אני לא מכיר אדם עם יכולות לימוד עצמי והבנה כמו שלו.

מאידך, על אף שהוא מכיר את הסלנג האחרון ברחובות ניו-יורק, ואת כל כללי הפוליטיקלי-קורקט, הוא לא ידע אפילו היכן ממוקמות כמה מהישיבות החרדיות החשובות בירושלים. זוהי תוצאה של העובדה שכל הידע שלו נאסף מספרים ומהאינטרנט, ועם עולם ה'אמיתי' אין לו היכרות כלל.

אינני יכול לספר על מוצאו וייחוסו, מסיבות ידועות, אך אם ייוודעו הפרטים הללו הם ודאי יעוררו תדהמה אצל אנשים רבים.

 

כמה מסקנות ראשוניות

ההנחה שהאינטרנט הוא מזיק וראוי למעט את השימוש בו, היא נכונה בהקשרים רבים. מאידך, החשש של החברה החרדית מהפורום הזה אינו מוצדק. למרבה האירוניה, הפורום הזה הוא אחד העמודים שעליו נשענת החברה החרדית בימינו. בלי האשנב הזה להשקפות לבירורים ולבקרה של המשתתפים המגוונים שם, למיטב הערכתי רבים מן החברה החרדית היו פורקים עול, ולפחות מחפשים להם חברות אלטרנטיביות. צעירים רבים מסתובבים עם בעיות קשות באמונה ובהשקפה (ולמי אין כאלה?), והישרים והחכמים שביניהם לא מוכנים יותר לקנות את ה'לוקשים' שמוכרים להם רבותיהם. ראשי הישיבות והמשגיחים, רובם ככולם, אינם מסוגלים להתמודד עם הבעיות שמעלים תלמידיהם, ולכן הם בוחרים במוצא הפשוט: הם אוסרים עליהם להעלות אותן. התלמידים, רובם ככולם, מבינים זאת היטב, ומתפתח זלזול מסוכן במנהיגות הרבנית. בחורים ואברכים רבים מתייחסים לראש הישיבה שלהם כאוטומט לתירוצי ה'קצות', שאינו מסוגל לחשוב באופן ישר על שאלות עקרוניות בהקשרים אחרים. בתקופתנו אנשים צעירים כבר לא מוכנים לראות ב'קצות' את חזות הכל, את הבסיס לאמונה, למחשבה, להתייחסות לחיים, ואפילו לא לתורה ולקב"ה.

אני יכול להעיד שעוד בהיותי בירוחם, היו מגיעים אלי (פיסית, ועוד יותר בטלפון) ממרכז הארץ עשרות בחורים ואברכים צעירים שהוטרדו בשאלות שונות. למרבה הפלא לא מדובר בתלמידי הישיבות הפתוחות יותר, שם הייתי מצפה להתייחסות לשאלות פילוסופיות. מדובר דווקא בישיבות חרדיות ולאומיות סגורות, שם לא היתה אפשרות של ממש ללבן בעיות באמונה ובהשקפה (מהמישור הפילוסופי, ועד שאלות של אמונת חכמים ומשמעות המסורת שלנו).

אמנם לא היו לי תשובות לכל דבר, אבל דומני כי לפחות הם חשו שהם מוצאים אוזן קשבת, וניתן להעלות את הדברים, ללבן אותם, ולא להיבהל מקשיים. הדבר הראשון אותו טרחתי להפריך בכל פגישה כזו הוא החינוך הקלוקל והמעוות, לפיו אמונה חייבת להיות במאה אחוזים. הנחה מוזרה ומופרכת זו מוליכה רבים מהם לתחושה שהם אפיקורסים סמויים, ולנקיפות מצפון על כך שהם לא ישרים בזה שהם עדיין לומדים תורה או חברים בקהילותיהם, ואכמ"ל בדבר חשוב זה. הדבר השני אותו הבהרתי הוא שאין לבחון רעיונות דרך השאלה האם הם 'כפירה' או לא, אלא דרך השאלה האם הם נכונים או לא. מה שנכון אינו כפירה, ומה שאינו נכון יש לדחות גם אם אין בו כל כפירה. לכן הקטגוריה המתייגת הזו של 'כפירה' ו'אפיקורסות' היא מיותרת ומזיקה. לפחות טקטית יש לדעת שאצל רבים זה כבר לא ממש עובד כיום (ולדעתי האישית, טוב שכך).

באופן אירוני, יוצא שהפורום הוא המקום שממלא את תפקידם של כל אלו. הוא שומר החומות התורניות והחרדיות. שם יכול כל אדם להעלות את מצוקותיו, למצוא חברים ויועצים, לחפש בקרה והכוונה, בלי חשש שייפגע שידוכו, פרנסתו, או ילדיו, ובלי חשש לתיוג שלו שיפריע לו כל חייו. בפורום נעשה מאמץ להציל מעט מכבודם של אלו שלפעמים אינם באמת ראויים לכבוד כזה, בכך שמגלים לאדם שגם אנשים חשובים לא אמורים לדעת הכל, וללמד לשוננו לומר 'איני יודע'. באופן מפתיע, הפורום מאפשר לחלק מחבריו את האופציה להיות שומר מצוות רציונלי בלי להיות (או לחוש) טיפש, ובלי להתעלם מהקשיים של עצמו ושל אחרים.

אמנם יש חשש אמיתי שהשתתפות בשיח כזה תביא לאימוץ השקפות בעייתיות ומחודשות, ואולי גם מזיקות ולא נכונות, אבל האלטרנטיבה לכך אינה דחייה ותיוג. זה לא מועיל במאומה. האפשרות להתמודד היא רק מתוך השתתפות של כולם בשיח החדש שמתנהל כיום מתחת לשולחנות (כוונתי כאן בעיקר לעולם החרדי, אבל לא רק אליו), מתוך מוכנות לשוחח בגובה עיניים, בראיות ונימוקים ולא מתוך סמכות שרירותית, וגם לא מתוך תיוג של 'אפיקורסות' וכדו'. רק כך ניתן באמת לעמוד על הבעיות ולנסות לגבש להן פתרונות אמיתיים ולא סיסמאות שכבר אבד עליהן הכלח.

דרכי ההתמודדות נוסח 'ערכים' (שחז"ל ידעו הכל ומעולם לא טעו, והמדע מתאים לגמרי למסורת שבידינו, וכל האחרים טועים ומטעים, רשעים, או טיפשים, וכדו') ושאר הטפות שטחיות אינן באמת מועילות למי שמוטרד אמיתית מהבעיות, ומשקיע בהן זמן ואנרגיה. מניסיוני, טכניקות אלו מועילות בעיקר לקהל שהוא משוכנע ממילא, ולא פותרות שום בעיה אמיתית (אני מדבר כרגע בעיקר כלפי פנים העולם החרדי, ולא החוצה). האם יש מישהו שמסוגל להתמודד עם אברך כמו זה שתיארתי בדוגמא למעלה, באמצעות הטכניקות הללו? איפה בכלל הוא היה נמצא היום ללא השתתפותו בפורום?

אולי אם רבותינו היו עושים כך בתקופת ההשכלה, במקום לדחות אוטומטית ולתייג, מצבנו כיום היה נראה אחרת. כיום, כמו בעידן ההשכלה, החברה החרדית (וחלק מהחברה הדתית-לאומית), במדיניות ההתעלמות והתיוג שלה, מציבה בפני הצעירים את הברירה הבלתי אפשרית: להיות כופר ישר ואמיץ, או שומר מצוות טיפש, פחדן, שמרן ונאיבי. האופציה להתמודד עם השאלות, להציע להן תשובות, או אף לומר 'איני יודע' בעת הצורך ולהכיר בקיומן, לא באמת קיימת. עלה התאנה הזה של הידע המוחלט כביכול, כבר אינו משכנע איש. אדגיש כי אין בדבריי כאן האשמה, אלא רק קריאה ללמוד מכישלונות העבר.

בעולם מסורתי רווחת התחושה כאילו הפתיחות היא מסוכנת. אך מתברר לי יותר ויותר שהסגירות מסוכנת לא פחות, ובעיקר כיום כאשר לא ממש אפשרי לסגור את האנשים בבועה זו או אחרת. דומני שיש לשקול מחדש את ההתייחסות לפורום כזה, וכן את מדיניות הסגירות וצורת ההתמודדות עם בעיות וקושיות בכלל.

[1] ישנו ערך 'עצור כאן חושבים' בויקיפדיה, אם כי חלק מהפרטים שם אינם מדוייקים (שכן הכותבים ניזונים בעיקר מהמידע הגלוי). ניתן למצוא שם גם הפניות לכתבות בעיתונות.

[2] אמנם חלק ממנהיגיהם (גם הם לא בעלי זקן שיבה) מאזנים זאת באידיאולוגיה של שמירה על מנהגים ומסורות, אבל ההנמקות הן בדרך כלל שמדובר בשלבי ביניים שחשוב לשמור עליהם עד שהרציונליות תנצח והאמת תצא לאור, וההמון הנבער יבין שאין צורך בכל אלו.