ישתבח שמו – על שום מה?

"אם לא למענך אז למעננו"
עדיין לא קיבלתי תשובה: מדוע, למשל, בתפילות ימים נוראים, אנו לא מפסיקים לשבח אותו? כמו כן בברכות אבות בתחילת שמונה עשרה.
אם הוא קיים – אז מה הוא צריך זאת.
פסיכולוגית, אני מבין שאנחנו, אללי, צריכים שנדע שיש משהו שמעלינו ושלא נחליק במדרון החלקלק של 'אני ועוצם ידי' – אבל, אנא דעתך הדוגרית, כדרכך, לגבי שאלתי הטורדת את מנוחתי.

לא הבנתי על מה לא עניתי.

מי אנחנו שנקבע כי ה ו א זקוק לתשבחותנו אותו? מביך, להניח כי האל (גם כשהוא מונח תיאורטי ותפישת הימצאותו היא צורך פסיכולוגי של האדם להאמין במשהו גדול מהחיים ובעיקר בעתות מצוקה). האם תפקידו של האדם המאמין (על סמך מה? גדל על ברכי האמונה ומבצע מצוות אנשים מלומדה) להכיר תודה (מה זה כאן נימוסים והליכות) לבוראו (מי אמר?) ולשפר את עליבותו (כבקדיש, לפי הפירוש ש"ישתבח" וגו' בלשון עתיד – אתה גרמת יש כאן חלל לפנינו – עליך להשתבח ולהתגדל בעתיד – כי כאן פישלת).

לא הבנתי את מה שכתוב כאן. אפילו לא מילה.

מדוע אנו משבחים אותו. האם הוא זקוק לכך.
מדוע אנו שואפים לעשות לו נחת רוח?

לא ראיתי כאן משהו חדש שלא עניתי עליו.