מוסר אוניברסלי

לגבי הוכחות, איני זוכר שאמרתי זאת. בכל אופן, יש טיעונים אבל לא הוכחות. ראה בחלק השלישי של המחברת הרביעית באתר.

שלום הרב ושבוע טוב.
תודה על התשובה. ברשותך אגיב על מה שנראה לי לא מובן.

על השאלה איך נדע מה ראוי.. טענת – "נפעיל את השכל הישר שלנו, ונתחשב גם בזה שיש החולקים עלינו. בשורה התחתונה זה מה שיש לנו. וכי בהלכה אין מחלוקות? בגלל זה אין טעם לגבש עמדה? ובמשפט? ובמדע?"
וכאן שאל השואל
מי אמר שהמושג "השכל הישר" שייך במוסר?
בהנחה הזו יש לך אנלוגיה ברורה בין מחלוקות בהלכה, למחלוקות בעמדות מוסריות, בין מחלוקות במדע לבין עמדות מוסריות, ובין מחלוקות במדע לבין עמדות מוסריות.
אני טוען שלא הרי המדע ההלכה והמשפט-(במובן מסויים) כהרי ה"מוסר האוניברסלי", מוסר אוניברסלי זה קוד להתנהגות תרבותית מסויימת. לא משהו שאפשר להוכיח אותו, או משהו מחייב אישית.
ולמה?
בהלכה ישנו מצע הלכתי ואקסיומות הלכתיות אוביקטיביות, והמחלוקת היא שם על אותו מצע.
מה שאין כן בעמדות מוסריות שלא התחילו מאיזה שהוא אובייקיטיביות כלשהיא, אלא מאבולוציה תרבותית.

במדע ישנו מצע ושמו מציאות, ואנחנו רק מעלים הנחות ודנים בשמה דייונים.
במוסר האוניברסלי אין מציאות שעליה דנים, ישנה תרבות שהתפתחה על גבי התרבות שלפניה. מתוך שתיקתם של תרבויות צומחות תרבויות אחרות. לא מיתוך דיון על מצע המציאות. אלא מיתוך אקראיות גרידא.

במשפט במובן מסויין ישנו דיון במסגרת החוק. מהו אומר? או לחילופין דיון על תוקפו של החוק על פי ערכי יסוד של אותו משטר מדיני.
במוסר האוניברסלי אין ערכי יסוד של חוקה. כי אין חוקה אוניברסלית לכל אנשי העולם. ולכן ערך הוא סובייקטיבי. ישנה התנהגות תרבותית ולא ערך.

טענת ש "היום יש התפתחות בכיון די ברור"
זה ברור רק אם אתה מסתכל מהמבט של הדייל בטרמינל, לא מהמבט של האפריקאי/סעודי/סורי/איראני והרשימה ארוכה.
וגם זה סוג של קבלת התרבות מיתוך שהוא נכנס לאותה תרבות.

מוסר אוניברסלי יכול להיות תקף כמוסר אובייקטיבי רק אם אני טוען שהמוסר מקבל תוקף מחיקוי הטבע וההתבוננות בו. {המוסר האברהמי}

שלום נריה. אני לא מצליח להבין את שאלתך: אתה תוהה מי אמר שיש שכל ישר במוסר? לאיזו תשובה אתה מצפה? פסוק? הוכחה לוגית? השכל הישר אומר שיש שכל ישר. מי אמר שיש שכל ישר במדע או במשפט או בהלכה? אם יש – אז יש.
מה שאולי התכוונת לומר הוא שבמוסר אין אמיתות ולכן אין שום משמעות לטענות שלי או שלך אודותיו, וזאת בניגוד למשפט או הלכה (אם כי גם שם יש שיחלקו עליך). אני חולק עליך. בעיניי יש אמיתות מוסריות ויש נכון ולא נכון מוסרי. השכל הישר הוא מדד לאמיתות הללו. פירטתי זאת בספרי אמת ולא יציב. אפשר להסתכל במחברת הרביעית כאן באתר בחלק השלישי.

התורה הקפידה הקפדה יתירה, על דמותו המוסרית של צבא ישראל היוצא למלחמה ולפיכך קבעה בפרשתנו:
"כי תצא מחנה על איביך ונשמרת מכל דבר רע" (דברים כ"ג, י).
את ההבדל הנחרץ בין דמותו של מחנה ישראל לדמות מחנות הנוכרים, היטיב להבהיר הרמב"ן בפירושו לתורה:
"כי הידוע במנהגי המחנות היוצאים למלחמה, כי יאכלו כל תועבה, יגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה… על כן הזהירה התורה בו: 'ונשמרת מכל דבר רע!' ".
אין ספק כי האזהרה "ונשמרת מכל דבר רע" מכוונת בראש וראשונה לשמירת טהרת הגוף והנפש מפני דברים הכרוכים בפריצות מינית, כדברי הכתוב בסיום הפרשה: "…ולא יראה בך ערוות דבר ושב מאחריך", וחכמים אף הרחיבו אזהרה זו וקבעו שהיא כוללת גם ניבולי פה וכך אמרו בירושלמי (תרומות א', ג'): " 'ערוות דבר' – ערוות דיבור – זה ניבול פה".
יש לציין שהרמח"ל ב'מסילת ישרים' ב'פרטי מידת הנקיות' מדגיש באופן מיוחד את איסור ניבול הפה לבל נקל בו ראש. וכה דבריו 'העוקצניים' בנדון:
"ואם לחשך אדם לומר, שמה שאמרו על ניבול פה, אינו אלא כדי לאיים ולהרחיק אדם מן העברה, ובמי שדמו רותח הדברים אמורים, שמידי דברו – בא לידי תאווה. אבל מי שאמרו דרך שחוק בעלמא, לאו מילתא הוא ואין לחוש עליו! אף אתה אמור לו: עד כאן דברי יצר הרע! … אבל האמת כדברי רבותינו זכרונם לברכה, שניבול פה הוא ערוותו של הדיבור ממש, ומשום זנות הוא נאסר…"

"כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת איביך לפניך והיה מחנך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך" (כג,טו) 'ד"א עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה. א"ר יוסף דרשיה רבי מנחם בר יוסי להאי קרא כי סיני ואילמלא דרשוה דואג ואחיתופל הכי לא רדפו בתר דוד דכתיב "לאמר אלקים עזבו" וגו', מאי דרוש?-ולא יראה בך ערות דבר וגו,' והן אינן יודעין שעבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה' (סוטה כא,א). את הכלל של עבירה מכבה מצוה ולא תורה יש להבין ע"פ הנאמר קודם שם 'והתניא את זו דרש רבי מנחם בר יוסי "כי נר מצוה ותורה אור" תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור, את המצוה בנר לומר לך מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה, ואת התורה באור לומר לך מה אור מגין לעולם אף תורה מגינה לעולם' שהתורה חזקה יותר ממצוה ולכן עברה אינה יכולה לכבותה כמו את המצוה, שמצוה ועברה זה חלק נקודתי ואילו תורה זה כלל המצוות ולכן יש בו המון מצוות ומימלא העברה אינה מספיק חזקה בכדי לכבות זאת. אולם ניראה יותר מזה, שהדגש הוא שמצוה מגינה לפי שעה ותורה לעולם, כך שזה ניראה כהבדל עקרוני. לכן ניראה שיש בזה עניין של הבדל של תוכן, שאחיתופל ודואג חשבו על כך שדוד חטא בעריות ולכן ה' עזבו, וחשבו שזה ביטל אף את מעלת תורתו, שמה העניין בזה?- הפס' אומר “ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך" ודרשו בספרי 'ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך- מלמד שעריות מסלקות השכינה' (קכד) וכן דרשו בגמ' (סוטה ג,ב) 'ואמר רב חסדא בתחילה קודם שחטאו ישראל היתה שכינה שורה עם כל אחד ואחד שנאמר "כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך" כיון שחטאו נסתלקה שכינה מהם שנאמר "ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך" וכן באבות דר"נ (לח,ד). ולמדו מפס' זה שלערום אסור לתרום (ב"מ קיד,ב). ניראה שתרומה זה מרים את העולם לה' ולכן בערוה (ערום) אין לתרום שאינו מקדש לה' בשל הקשר לערוה, שמזכיר את החטא, שעץ הדעת קשור לערוה (שלכן ראו שהם ערומים) , ובכלל האדם בקשרו לערוה מעמיק בטומאה, שהיצר הזה קשור לצאצאים בעולם ולכן בחטאו מקלקל את הקשר לתיקון העולם שנעשה עם הדורות (וה' שונא זימה). לכן זה גורם שהשכינה תסתלק, וזה חל במצות שבהם מתקן את העולם. אבל בתורה זה משהו אחר, שרש"י מביא על הפס' “ולא יראה בך- הקב"ה ערות דבר' שכעין ה' עומד מהצד ומביט על מעשיך ובראית ערוה ה' שב מאחריך, אבל בתורה זהו רצון ה', שה' שם עצמו בחיבור התורה אלינו 'אמר להן הקב"ה לישראל: התורה שלי ונטלתם אותה קחו אותי עמה שנאמר ויקחו לי תרומה' (תנחומא "תרומה" סימן ג') וכן 'ר' יוחנן דידיה אמר אנכי נוטריקון אנא נפשי כתיבת יהבית' (שבת קה,א). כך שבחיבור לתורה זהו חיבור עם ה' בעצמו, שדואג ואחיתופל חשבו שכמו תרומה אסור בערוה כך גם התורה מתבטלת, שהיא "ויקחו לי תרומה" אולם טעו, שהתורה מחברת אותנו עם ה' עצמו, וכך זה לא שה' מביט מהצד אלא מחובר אלינו ממש ולכן בזה אין דבר שיפגם בזה. זהו שהתורה זה אור ומצוה זה נר, שהנר מביא אור, כך שהמצוה מביאה חיבור לה', אבל תורה מחברת אותנו עם ה', האור בעצמו, ולכן בעברה שזה פגיעה במעשי קדושתנו בעולם, יכול לפגוע במצוה שה' לא יתייחס אליה ותכבה, אבל מול תורה אינו יכול לעשות כלום כיון שזה חיבור גמור עם ה' עצמו.
לע"נ אמו"ר אברהם בן יהושע צבי הריני כפרת משכבו.

במסילת ישרים בביאור מידת החסידות, וכה דבריו:
"כי תהיינה לו (לחסיד) המצוות, אשר ציוויין גלוי ומפורסם, לגילוי דעת לבד, לדעת שאל העניין ההוא נוטה רצונו וחפתו יתברך שמו, ואז לא יאמר, די לי במה שאמור בפירוש… אלא אדברה יאמר: כיוון שכבר מצאתי ראיתי, שחפצו יתברך שמו נוטה לזה, יהיה לי לעיניים להרבות בזה העניין ולהרחיב אותו בכל הצדדים שאוכל לדון שרצונו יתברך חפץ בו. וזה הנקרא: עושה נחת רוח ליוצרו".

סיכום, אם נשים לעינינו לבחון: האם זה רצונו יתברך? נגלה שלא, הקב"ה רוצה שהכל יהיה כשר כהלכה, ושנתגבר על יצרנו בכל מקום ובכל מצב , במיוחד במלחמה, ואם שמנו עינינו בגויה אז לפחות נקדשה לאחר המלחמה, וכמו שיוסף ראה לנגד עיניו דיוקנו של אביו כשפתתתו אשת פוטיפר- ונס לו ממנה, כך עלינו להבין כמה רע לגעת בגויה, ובהכרח כשכתוב "ושב מאחריך", .."כי ה' אלוהיך מתהלך בקרב מחניך" , "ונשמרת מכל דבר רע" אז קו"ח כשה' מתהלך בקרב מחניך, תתביש לבעול גויה או לחשוב על זה אפילו. ואיזהו גיבור? הכובש את יצרו, גם אם זה לא אסור מהתורה אלא מהמוסר כפי שהסביר הרב בתחילת דבריו לשואל.
והכתבה הראשונה שציטטתי מראה שזה דבר מוסרי. וזה לא אני אמרתי אלא הרמב"ן !
מקווה שבזה סגרנו את הדיון בשו"ת זה. בהסכמה לדברים שגיגלתי המאינטרנט.אמר רבי יוחנן: אבר קטן יש לו לאדם, מרעיבו – שבע, משביעו – רעב- ודל"ב.