דתיות חיצונית – לאשר כהן (לא פורסם – 2005)

בס"ד

האמנם החצנה?

תגובה למאמרו של אשר כהן בגליון 'אקדמות' האחרון (טו) 'הכיפה הסרוגה ומה שמאחוריה'

מבוא

אשר כהן, במאמרו בגליון אקדמות האחרון מציג תוצאות של סקר שערך ביחס למידת המחוייבות לשמירת מצוות בקרב יהודים דתיים תושבי היישובים העירוניים במרכז הארץ. בתגובתי אעסוק רק בהקדמה התיאורטית-מושגית למאמר (אף שיש הרבה להעיר גם על התוצאות המוצגות וניתוחן), שכן טמונות בה כמה הנחות משמעותיות, אשר על אף שהן נראות לכאורה סבירות, כפי שנראה להלן הן טומנות בחובן כשלים וטעויות שיש להם השלכות חשובות בכמה וכמה הקשרים.

בהקדמתו העקרונית להצגת תוצאות הסקר, עומד כהן על הבחנה בין קריטריוני זיהוי, אשר מגדירים את עצם דתיותו של אדם, או חברה, כמו למשל תהליך הגיור, או יהדותה של האם, לבין קריטריוני זהות, אשר משמשים להגדרתם המהותית-תוכנית את עצמם ואת עולמם.

כפי שארמוז בהמשך, עצם ההבחנה הזו מוצגת במאמר בצורה מעורפלת, אשר מכסה על כמה כשלים תיאורטיים קשים. אין כאן המקום להאריך בכך, אולם המשך דברינו עשוי להאיר במידה כלשהי גם את הנקודה הכללית יותר הזו. נתחיל את הדיון בסקירה קצרה של הנקודות במאמר שרלוונטיות לענייננו.

תמצית הנקודות במאמר הנוגעות לענייננו

כהן ממשיך לסקור את קריטריוני הזהות השוררים בחברה הדתית בת ימינו, ומגלה שהם שונים בתכלית מקריטריוני הזיהוי. הווה אומר, אין מיתאם בין חומרתה ההלכתית של העבירה לבין מרכזיותה כרכיב במכלול הזהות הדתית.

כדי לבחון זאת, עובר כהן להגדיר שני מעגלי זהות: הגרעין הקשה, שהוא אוסף הפרמטרים הקריטיים בהגדרת הזהות הדתית, והמעגל הרחוק, הפריפריאלי יותר, שמכיל רכיבים שמשפיעים פחות על זהות זו.

הדוגמא הבולטת שפותחת את המאמר היא, איך לא, יגאל עמיר. כהן מציב את השאלה בצורה נוקבת: האם מישהו מן המחנכים הדתיים (שרובם ככולם מגנים נחרצות את מעשהו של עמיר) יציג אותו כאדם לא דתי? האם מישהו שגנב יוצג כלא דתי?[1] לעומת זאת, כאשר אדם מפסיק לחבוש כיפה, או מדליק אור בשבת, הוא בודאי יוצא מגדר 'אדם דתי'. אלו, אליבא דכהן, דוגמאות להבחנה שבין זהות וזיהוי.

כהן ממשיך וטוען כי סקירת הפרמטרים ההלכתיים שמכוננים את הזהות היהודית בחברה הדתית בת זמננו, מעלה שההבחנה היסודית אינה בין מצוות שבין אדם לחבירו לבין מצוות שבין אדם למקום. הראיה לכך היא התפילה, למשל, אשר אינה נחשבת כפרמטר דומיננטי בשיח הזהות הדתי בן ימינו.

נביא כאן שתי רשימות של הלכות מתוך המאמר: האחת, הלכות שמהוות, באופן מפתיע, פרמטרים מן המעגל השני. והשנייה, הלכות שמשתייכות, באופן מפתיע, למעגל הראשון. שתי הרשימות מבטאות, כלפי תרי אנפי, את קוטביות ההבחנה בין התוקף ההלכתי (=שהוא פרמטר זיהויי) לבין המרכזיות של ההלכה הנדונה בשיח הזהות הדתי.

1. גילוי עריות ושפיכות דמים, שתים מתוך שלוש העבירות החמורות ביותר (ע"ז כמעט אינה רלוונטית כיום, אך הייתי מוסיף שישנם גם סממני ע"ז המשתייכים גם הם למעגל החיצוני), שייכות במובהק למעגל הפריפריאלי. כמעט אף אחד לא יגדיר מגלה עריות ורוצח כאדם לא דתי. הוסף לכך, רמאות, קבלת שוחד, מתן שוחד, גניבה, הימנעות מתפילות.

2. לעומת כל אלו, כשרות, חבישת כיפה (בניגוד לכיסוי ראש לנשים) ושמירת שבת (ברמה מסוימת), הם פרמטרים אשר שייכים במובהק לגרעין הקשה, וחלקם (כמו הכיפה) אינם ברמת חומרה הלכתית גבוהה, ובודאי לא כמו רציחה וניאוף.

כאמור, כהן מעלה אפשרות לבסס את הקריטריון על מצוות בין אדם למקום, ומסביר זאת במישור הסוציולוגי-היסטורי, כמענה על צורך של חברה דתית להתבדל מן החברה החילונית הסובבת. זו מאמצת גם היא בדורות האחרונים את הנורמות המוסריות האוניברסליות של המצוות בין אדם לחבירו, ולכן הזהות מעבירה את משקל הכובד למצוות שבין אדם למקום. הזכרנו כבר שהוא דוחה הבחנה זאת, מכוח הדוגמא של הימנעות מתפילה, שבודאי אינה פחות חמורה מאי חבישת כיפה.

לסיום הסקירה, אביא את המסקנה שלו, בלשונו (עמ' 14):

נראה כי ההבחנה החשובה ביותר להבהרת עיצובו של שיח הזיהוי (דומני שצ"ל: הזהות) הדתי היא ההבחנה בין מצוות מוחצנות, היינו מצוות שקיומן ושמירתן ניכרות כלפי הסביבה החיצונית שאינה דתית, לבין שאר המצוות. דווקא חבישת הכיפה, שמכל נקודת מבט דרגתה פחותה משמירת שבת וכשרות, מבהירה את ההבחנה. הכיפה היא סמל ההשתייכות המוחצן ביותר, כיוון שכולם רואים אותה. הכיפה מהווה הצהרה קבועה ומתמדת על השתייכות לחברה הדתית לנוכח החברה שאינה דתית. מכאן החשיבות הרבה המיוחסת לה, ותפיסת ההכרעה האישית להוריד את הכיפה מהראש כנקודת מפנה קריטית בתהליך עזיבת החברה הדתית.

אוסף של כמה מן הכשלים בטיעון/תיאור המוצע במאמר

ישנן במאמר כמה שגיאות מתודולוגיות, וכמה וכמה טעויות בניתוח עצמו. מפאת קוצר המצע, אמנה כאן רק כמה מהן:

1. כהן מתעלם מן העובדה שאין מצווה בין אדם לחבירו אשר משתייכת לגרעין הקשה של הזהות הדתית. כיצד ניתן להסביר זאת, אם אכן ההבחנה בין מצוות בין אדם לחבירו ולמקום אינה חשובה כאן? אמנם ההימנעות מתפילה היא דוגמא לכיוון אחד: ישנה מצווה בין אדם למקום אשר אינה משתייכת למעגל הפנימי. אולם מה עם הקורלציה ההפוכה (שאין מצוות בין אדם לחבירו אשר כלולות בגרעין הקשה)? המסקנה המתבקשת מכאן היא שבניגוד למסקנתו הנחרצת של כהן, מצוות שבין אדם לחבירו אכן אינן נכללות בשיח הזהות הדתי. אמנם נכון הוא שלא כל המצוות שבין אדם למקום כן נכללות בו, אלא שזוהי טענה טריביאלית משהו, שהרי ברור שישנו הבדל בין רמות חומרה, הלכתית או זהותית, בתוך המעגל של המצוות בין אדם למקום. האם מישהו מצפה שכל המצוות יקבלו אותו מעמד, הלכתי או זהותי? אין בכך כל הגיון, ולכן אין בתוצאה זו שום דבר מפתיע. אם כן, ההבחנה אותה דוחה כהן, בין מצוות בין אדם למקום ולחבירו, תקפה ועומדת, ומבחינה אמפירית היא בלתי ניתנת לערעור (ניתן להתווכח עם ביקורת ערכית על כך, ואכ"מ).

2. מכאן ניתן להסיק שישנה הנחה מתודולוגית שגויה במאמר, והיא: שחייב להיות קריטריון אחד שמאחד את כל הרכיבים ההלכתיים של שיח הזהות הדתי. כפי שראינו, הגרעין הקשה הוא מצוות שבין אדם למקום, אולם לא כולן. כלומר קריטריון הזהות כולל לפחות עוד פרמטר אחד. על מה מתבססת הנחה מתודולוגית זו? מדוע עלינו לשלול אפריורי שישנם כמה קריטריונים כאלה? יותר מכך, כיצד ניתן מכוח דוגמא בודדת (התפילה, אשר מורה לכיוון אחד בלבד. ראה בסעיף הקודם) להכריע בשאלת הרלוונטיות של סוגי רכיבים הלכתיים בשיח הזהות הדתי?

3. אולם מסקנתו הכללית של כהן כבר ממש גובלת באבסורד. כאן כבר לא מדובר בחוסר הוכחה, אלא בסתירה פנימית. מסקנתו היא שההבחנה היסודית בשיח הזהות נעוצה בהבדל בין מצוות מוחצנות לבין מצוות שאינן כאלו. כדי להבין את האבסורד, ניטול, כדוגמא, רצח, ובפרט רצח של ראש ממשלה. לכאורה זוהי הדוגמא האולטימטיבית של כהן למצווה שאינה מוחצנת, שהרי כבר בתחילת דבריו הוא קובע שהיא אינה רלוונטית בשיח הזהות הדתי. הייתכן? האם מישהו מאיתנו לא שמע על יגאל עמיר? ומה עם גניבה, שוחד, רמאות?

4. באופן כללי יותר, ניתן לומר שפגיעה בזולת, מעצם הגדרתה, היא תמיד מצווה מוחצנת. ולכן שתי הקביעות היסודיות ביותר של כהן בחלק זה של מאמרו הן פשוט טענות סותרות חזיתית: מחד, הוא קובע שההבחנה בין מצוות בין אדם לחבירו ולמקום אינה קריטריון חשוב בשיח הזהות. ומאידך, הקריטריון שהוא מציע הוא מידת ההחצנה של המצוות. כפי שכל אחד מבין, מצוות בין אדם לחבירו הן הדוגמא הבולטת ביותר למצוות מוחצנות. הרי אותן בדרך כלל לפחות אותו חבר, נפגע או נשכר, רואה. ולעומת זאת, דווקא מצוות בין אדם למקום הן בדרך כלל מוצנעות יותר, בין האדם לקונו בד' אמותיו (בודאי כשרות ושבת – אא"כ עוסקים בחילול שבת בפרהסיא, ודווקא אלו, לטענתו המוצדקת של כהן, הם הפרמטרים החשובים ביותר בשיח הזהות. אתמהה!).

והנה, מבין המצוות שנדונו במאמר, ישנה מצווה אחת בין אדם למקום אשר בהחלט בולטת גם כלפי חוץ: תפילה בציבור. אולם, למרבה האכזבה, דווקא היא לא מהווה חלק מהגרעין הקשה (כטענתו של כהן עצמו), בעוד שכשרות ושבת, החיצוניות הרבה פחות ממנה, כן שייכות אליו. על כן, בעמ' 14-15 מוצג פלפול תלמודי מרשים למדיי, אשר הופך את הקערה על פיה: כהן מראה באותות ובמופתים שכשרות ושבת הן מצוות מוחצנות, ואילו תפילה בבית הכנסת (="שהוא מרחב קהילתי סגור", כלשונו) לא.

1. לאור דברינו למעלה ניתן לומר שכהן עצמו במאמרו מוכיח בצורה חד משמעית שהקריטריון להשתייכות של מצווה כלשהי לגרעין הקשה, דווקא אינו מידת ההחצנה שיש בה.

2. נמשיך לגלוש עוד מעט במסלול המפותל הזה: מה נאמר נוכח העובדה הברורה כי בפועל מידת ההחצנה דווקא כן חשובה בשיח הזהות שלנו (ראה דוגמת הכיפה, שחומרתה היא שולית ושייכותה לגרעין הקשה היא ברורה)? לכאורה מסקנתו של כהן צודקת. נכון, אך לא מהסיבות שהוא מעלה, וגם לא באותו אופן, ולא תחת אותן הנחות מתודולוגיות. לשון אחר: שוב, אנו חוזרים למסקנה שמוצגת למעלה בסעיף 2, והיא שההנחה כי ישנו פרמטר דומיננטי אחד בהגדרת שיח הזהות הדתי היא שגויה. אמנם גם פרמטר ההחצנה נוטל בו חלק כלשהו, אולם הוא רחוק מלהיות יחיד, וכנראה שהוא אפילו לא העיקרי.

3. טעות נוספת היא ההיתלות במישור הסבר סוציולוגי. גם כאשר כהן מציע את ההבחנה בין מצוות שבין אדם לחבירו לבין מצוות שבין אדם למקום, הוא מעמיד אותו על אדנים של צרכי התבדלות מן הסביבה, הלא-יהודית או לא-דתית, ההולכת ונעשית מוסרית יותר. אולם את אותה הצעה עצמה ניתן היה להעמיד גם על אדנים מהותיים: התביעה מאדם להיות אדם אינה שייכת דווקא למישור הדתי, אלא למישור האנושי-אוניברסלי. זאת ללא שום קשר למצב הסביבה החיצונית שבקרבה הוא חי. הזהות הדתית מתמקדת מעצם מהותה, במה שמייחד את האדם הדתי, היינו בקומה השנייה: הקומה ה'דתית'-פרטיקולרית. אין פירוש הדברים שאין חובה דתית להיות מוסרי. נהפוך הוא, חלק מן המצוות החמורות ביותר שייכות לקומה הראשונה. אולם כבר מאז אריסטו אנו יודעים שהגדרה של יש כלשהו צריכה להתבסס על הפרמטרים הייחודיים והמאפיינים ביותר שלו, ולאו דווקא על החמורים והחשובים ביותר. האם מישהו יציע להגדיר חמור כיש בעל רוח חיים? רוח החיים היא ללא ספק הפרמטר החשוב ביותר של החמור, אולם הוא אינו ייחודי לו. הוא הדין למעמדו של המוסר ביחס ליהדות. על כן מכלול התופעות שמתאר כהן הן פשוט טריביאליות, והדבר האחרון שאוכל לומר עליהן הוא שהן מפתיעות, או בלתי סבירות ובלתי צפויות.

בנוסח אחר נוכל לומר שעבירות בין אדם לחבירו אינן מעידות בהכרח על מרידה בקב"ה, אלא אולי גם על חולשת אופי ומידות רעות. אולם עבירות בין אדם למקום מבטאות אך ורק מרד נגד הקב"ה נטו. האם זה לא קריטריון סביר לזהות ולזיהוי יהודי?[2]

1. לאור האמור בסעיף הקודם, עולה שגיאה מתודולוגית נוספת. הצעה שמבחינה בין מצוות שבין אדם לחבירו ומצוות שבין אדם למקום על בסיס היסטורי (היבדלות מסביבה מוסרית או לא), צריכה להיבחן לאור נתונים היסטוריים. אמנם לא ערכתי מחקר, אולם די ברור שהקריטריונים לשיח הזהות הדתי לא השתנו במידה רבה גם בסביבות בעלות אופי שונה, ובתקופות היסטוריות אחרות. דומני כי אף פעם תפילה לא היתה רכיב קריטי בשיח הזהות היהודי-דתי (באותם מקומות שבהם היתה זהות יהודית אחרת. במקומות אחרים, שיח הזהות אינו רלוונטי, אלא אולי כלפי גויים). מאידך, כשרות ושבת בהחלט נחשבו תמיד ככאלה. ושוב, הסיבה היא שתפילה ישנה גם בדתות אחרות, ולכן היא אינה ייחודית ליהדות (ראה סעיף 7).

2. כהן מצביע על פער בין ההתייחסות ההלכתית (שמשוייכת לזיהוי) לבין ההתייחסות של הזהות. אולם, כידוע, גם מבחינה הלכתית יש לעבירות על איסורי שבת מעמד ייחודי,שאינו קשור למעמדן ההלכתי (לא כל המצוות שבסקילה זוכות לאותו יחס הלכתי). למשל, המומר לשבת נחשב כמומר לכל התורה כולה, ולכמה עניינים הלכתיים דינו כגוי. האם זהו שיח זהות או שיח זיהוי? לכאורה קביעה הלכתית, מעצם הגדרתה, שייכת לשיח הזיהוי ולא לשיח הזהות. כהן עצמו מניח זאת לכל אורך הדרך, באומרו שההבחנה בין זיהוי לזהות משתקפת בכך שפרמטרי זהות אשר שייכים לגרעין הקשה, אינם בהכרח חמורים מבחינה הלכתית (=זיהויית), ולהיפך. לפי טענתו, ההבחנות בין זיהוי לזהות משתקפות בסטייה מן ההלכה, או, לפחות, מסולם הערכים וסדר העדיפויות שלה. אם כן, הוא מסכים שההלכה היא ביטוי לזיהוי ולא לזהות. אם כן, כיצד יסביר כהן התייחסות הלכתית שונה לאיסורי שבת מאשר לאיסורים אחרים בעלי אותה רמת חומרה?

3. בעקבות המשפט האחרון, נחזור שוב בקצירת האומר להבחנה היסודית בין שיח זיהוי לבין שיח זהות. כאמור, ניתן לתקוף את ההבחנה הזו בכמה מישורים. על אחד כבר עמדתי בסעיף הקודם: ההלכה עצמה, שהיא הביטוי הברור ביותר לשיח של זיהוי (גם אליבא דכהן), נוקטת עמדה בשאלות של זהות. כפי שראינו, גם על פי ההלכה חשיבותן של הלכות לא נמדדת תמיד לפי חומרתן.[3] באותה צורה, עצם השיקול של נבדלות מהסובב יכולה להיות (והיא אכן כזו) פרמטר הלכתי, ולא רק אינטרס חיצוני, או ביטוי לצורך נפשי של אדם דתי כזה או אחר.[4]

4. אין כאן המקום לניתוח מושגי שיחשוף את ההטעייה השיטתית אשר ישנה בהבחנה הדיכוטומית שבין זיהוי לזהות. בקצרה אומר כי העמימות שבשיוך התואר 'מהותי' לזיהוי או לזהות, יכולה לחדד את הנקודה זו היטב. האם מה שמהותי הוא הזיהוי או הזהות? לכאורה הזהות היא המקרית והמשתנה, בעוד שהזיהוי הוא הקבוע (=ההלכתי, לפחות המסגרת ההלכתית הקבועה מדאורייתא). מאידך, הזהות מתייחסת יותר לתוכני, בעוד הזיהוי הוא לכאורה רק פורמלי ולא מהותי. יוצא כאן אבסורד לכאורה, שהפורמלי-נצחי אינו מהותי, ולהיפך: המשתנה, השגוי לפעמים, הוא המהותי.

האלטרנטיבה

לסיום, אציע ניסוח קצר של טיעון הפוך לזה המוצג במאמר, כפי שעולה מן הדברים עד כה (הנמקה מפורטת יותר דורשת מאמר נפרד):

1. אני משוכנע אפריורי שישנו מיתאם בין הזהות לזיהוי. מה שמשמש כפרמטר קריטי בשיח הזיהוי, יסודו בפרמטר מהותי בשיח הזהות, ולהיפך. קביעה זו מתייחסת אפילו להשתייכות הביולוגית, אשר נראית כקריטריון הכי לא מהותי. בדיוק בגלל זה יסדו כמה חכמים את המושג של 'סגולת ישראל', תהא משמעותו אשר תהא. המקובלים אף הרחיקו לכת וקבעו שהגויים שמתגיירים כנראה היו שייכים בשורשם, מבחינה ביולוגית, לעם ישראל. כך שהביולוגיה יכולה להיות גם פרמטר של מהות (עם מלוא המודעות לקונוטציה הקשה שמלווה קביעה כזאת), אם כי אולי לא בלעדי (עיין ערך 'גיור'). בכל מקרה, לא ראיתי, לא במאמר ולא מחוצה לו, טענה שתומכת בהנחה ההפוכה. על כן הנחה זו, אשר מובלעת בבסיס הניתוח של נתוני הסקר, אינה יכולה להיחשב באופן אוטומטי כקבילה.

2. המסקנה היא שההלכות אשר מהוות רכיב קריטי בשיח הזהות, יסודן בשיח הזיהוי ולהיפך. העובדה שכהן אינו מוצא פרמטר יחידי שעומד בבסיס הסיווג הזהותי, היא גופא מצביעה על כך שהמקור אינו נעוץ בזהות אלא בזיהוי. מהו המשותף לחבישת כיפה, שמירת שבת, אכילת כשר וכדו'? מכיון שאין מכנה משותף אחר, על כרחנו התשובה היא: כולם מהווים ביטוי למשהו אחד – הוויה יהודית דתית. האם זהו לא זיהוי? המסקנה היא שהזיהוי הוא המשמעות של הזהות, ולהיפך. יש משהו משותף לכל הפרמטרים המזהים, אולם הוא עצמו אינו פרמטר זהותי אלא זיהויי (=עצמותי). אין מקום להבחנה הדיכוטומית בין שני המישורים הללו.[5]

3. סוף דבר, לדעתי (שכמובן לא נומקה כאן דיה, מקוצר המקום), היחס בין שיח זהות ושיח זיהוי, כמוהו כיחס בין סמנטיקה לסינטקס (אמנם לא תמיד ברור מיהו מי). כל מי שמכיר את יסודות הלוגיקה יודע שקיים שם משפט, אשר שמו בישראל הוא: 'משפט הנאותות וההלימות'. משפט זה קובע יחס של מיתאם מלא בין הסמנטיקה לבין הסינטקס, כראוי לכל מערכת עקבית, השואפת למשמעות קוהרנטית.

לתשומת ליבנו!

[1] זאת בניגוד להלצה הנפוצה על כך שאין דתי גנב, שכן אם הוא גנב כי אז הוא אינו דתי. עצם העובדה (המוצדקת לדעתי, ראה במאמרי באותו גיליון של 'אקדמות', עמ' 161 ובהערת העורכים שם, וכן שם סביב הערה 19, ולמעשה בכל המאמר) שזו הלצה, אומרת דרשני.

[2] על רקע זה אציין למה שכתבו רבים ממפרשי הרמב"ם (ראה בספר המפתח במהדורת פרנקל בתחילת הלכות ממרים, בעמודה שנייה ושלישית על פ"א הלכות א-ב). הם טוענים שלפי הרמב"ם העובר על מצוות חכמים ללא מרידה עקרונית בסמכותם (כנראה גם אם עבר במזיד, כמו עבריין על מצוות התורה מחמת יצר, שאיננו נחשב שוגג), לא עבר על מצוות 'לא תסור'. אולם מי שעובר מתוך אי הכרה עקרונית בסמכותם, הוא ורק הוא עובר על הלאו דאורייתא. זוהי דוגמא טובה לטיעון שמוצג למעלה.

[3] ראה, למשל, מאמרי 'נותן לרשע רע כרשעתו – האמנם?', עלון שבות – בוגרים ט', אייר-סיון תשנ"ו, עמ' 145.

[4] חלק מן העניין הוא שהקולקטיב מפתח זהות דרך השיח הקולקטיבי, שהוא ההלכה. נשוא הזהות הוא לא רק היהודי הבודד אלא היהדות כולה, וככזו שיח הזיהוי הקולקטיבי הוא חלק משיח הזהות.

על כן קביעות הלכתיות, כמו תהליך של גיור, אינן מוטלות עלינו מבחוץ, כפי שכותב כהן אשר משייך את הגיור לשיח הזיהוי ולא לזהות. הליך הגיור הוא תוצאה של שיח שלנו עם עצמנו (לפי התורה, שגם היא חלק מאיתנו), ולכן הוא שייך בה במידה גם לזהות.

[5] ישנה משמעות, בעיקר סוציולוגית, להבחנה זו, אולם היא דורשת ניסוח וניתוח עדין הרבה יותר. הדיכוטומיה מאד מטעה במקרה זה.